"בני משפחותיהם של חללי פעולות האיבה והטרור הם שכולים סוג ב'" – כך טוען יוסי צור מחיפה, ששכל את בנו אסף בפיגוע באוטובוס קו 37 בעיר בשנת 2003 במהלך האינתיפאדה השנייה.
"הממשלה לא ממש מכירה בהם, ובתקשורת לא תמצא כמעט סיפורים על הרוגי טרור", מוסיף צור, "למה לא מדברים על אסף שנהרג בגיל 17 רק מפני שהיה ישראלי? למה לא מדברים על שמונת עובדי רכבת ישראל שנהרגו כשטיל פגע במלחמת הלבנון השנייה במתקן שלהם? יש הרבה מיזמים מאוד יפים ומרגשים על חיילים שנפלו, אבל מעט מאוד מיזמי זיכרון הקשורים להרוגי פעולות איבה".
כך חושבת גם רחל קורן, שאיבדה את בעלה שמעון ושני ילדיהם רן וגל בפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה ב־2002. כשדמעות מציפות את עיניה, היא אומרת: "אני יושבת יום יום מול הטלוויזיה ולא רואה אף אזכור שלנו. זה כאב שאף פעם לא יוצא. שמעון בעלי נולד יחיד לניצולי שואה, ואחרי ששני הבנים שלנו נהרגו אין נצר למשפחתו. אנו מתמודדים עם צלקת עמוקה, שאף אחד לא מזכיר".
שנטל בלזברג, מנכ"לית עמותת "משפחה אחת" מוסיפה ומסבירה: "בשנים האחרונות שונה השם של היום הזה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה, ומתקיימים בו טקסי זיכרון ויוזמות הנצחה גם לחללי צה"ל וגם לחללי פעולות האיבה והטרור. להערכתי, ייקח עוד כמה שנים עד שזה ייכנס לגמרי למודעות של כולם. בעמותת 'משפחה אחת' מחבקים לאורך כל השנה את המשפחות האלה בפעילויות ייחודיות ומגוונות, ומנסים לסייע ככל הניתן בהגברת המודעות לחללי ונפגעי פעולות האיבה. השנה, בצל הקורונה, נמנע מאיתנו לקיים פעילויות רבות״.
״לכן שלחנו לכל המשפחות השכולות איגרת של שותפות, חיזוק והזדהות, יחד עם סיכת פרח דם המכבים שיענדו על דש בגדם וכך נוכל להיות קרובים ללבם. טקס יום הזיכרון מתקיים כל שנה בחצר בית 'משפחה אחת' בירושלים, והשנה הוא צולם מראש וישודר ברשתות החברתיות ובדף הפייסבוק של העמותה" סיכמה בלזברג.