"לעולם לא נשכח": בני משפחות שכולות כותבים ליקיריהם שנפלו

אבא לוחם

אוראל אלמקיס - בנו של טוראי מאיר אלמקיס ז"ל, שנפל ב־23.1.2015. בן 50 במותו

אבא אתה אהבת חיי
חולם לראותך שוב
כל בוקר אתה אותי בירכת
בוקר טוב נתראה כשתשוב

רק לך יש חיבוק כזה
שמבעיר לי את בית החזה
כמו כדור הרגעה תמידי
הידיעה שאתה על ידי

וכל כך מתגעגע למגע שלך
אתה אפילו לא יודע כמה חום בך
אתה האבא המושלם וכך תמיד תהיה
אין כמוך בעולם נלחם כמו אריה

תמיד אוכל לסמוך עליך
את מכאוביי רק לשפוך אליך
תמיד נלחמת שיהיה לי טוב

ושמרת אותי קרוב
ועכשיו אתה בשמיים
אך השמיים אצלי בלב
משנה אותי מאש למים
כמה שאני אותך אוהב

וכל כך מתגעגע למגע שלך
אתה אפילו לא יודע כמה חום בך
אתה האבא המושלם וכך תמיד תהיה
אין כמוך בעולם נלחם כמו אריה

מתוך החוברת "געגועים" של אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון

ילדי האהוב

בלינדה אזולאי - אמו של סמל חיים אזולאי ז״ל, שנפל ב־19.1.2007. בן 21 במותו

חיימיטו ילד אהוב שלי,
כבר 13 שנים שאתה לא איתי, ומאז הימים הנוראיים האלה מקבלים משמעות אחרת.
הזיכרונות ממך חזקים יותר מתמיד בתקופה הזו ואני לא יודעת אם אתה יודע, אבל שינית את חיי מקצה לקצה.
אני כותבת לך וחושבת ישר על היום שבו נולדת, שהוא גם היום המאושר ביותר בחיי.
היית תינוק נפלא, עליז ושובב, הילדון שתמיד דחף והכניס את עצמו לצרות ושמעולם לא ניתן היה להתעלם ממנו.
כך הייתה מהותך, וכך היית עד רגעיך האחרונים.
כעת נשארים עמי רק זיכרונות ותהיות אינסופיות על מה שהיית יכול להיות וכמה גאווה היית מסב לי.
מהותך, זיו מבטך, חיוכך הכן והבלתי מודאג, תחושת החמימות של ידיך בידי כאשר היינו הולכים יחד, קול צחוקך שמתנגן בראשי שעות נוספות, מהדהדים בראשי.
אני חשה כבוד רב בהכירי את מה שעלה בידך לקצור ב־21 שנותיך הקצרות אך מלאות עד מאוד, וצפיתי בך לאורך כל הדרך בעיניים נוצצות מרוב אהבה.
כל כך אהבת את ארץ ישראל, ועשית הכל למענה.
עליתי בעקבותיך לארץ לפני עשר שנים ואני מרגישה שאנחנו קרובים יותר עכשיו.
אני מבינה את הסיבה שהתאהבת במדינה ורצית להגן עליה בכל מחיר וגם אחיך הקטן, יצחק, החליט ללכת בעקבותיך והתגייס לשירות קרבי בחטיבת הצנחנים.
הדבקת את כולנו באהבה הגדולה שלך, ואני מרגישה אותך איתי, בכל מקום.
חיים יקר שלי, ראיתי אותך גדל והופך לגבר. גרמת לי להרגיש גאווה על מי שהיית, ועכשיו כשאתה צופה בי מלמעלה, אני מרגישה בטוחה. תשמור על עצמך ילד שלי.

46 ימי זיכרון

מוני אור - בתו של סמל שמעון רוקח, שנפל ב־17.10.1973. בן 24 במותו

ילדה בת 5, אולי קצת פחות, אולי יותר.
מספרים לה שהאיש הזה שהיא קוראת לו אבא הוא לא בדיוק אבא שלה.
הוא כן. אבל יש עוד אבא. אחר. זה שהלך למלחמה ולא חזר ממנה.
היא מסתכלת על תמונות של איש, זר, שהיא לא מכירה וגם לא יכולה להכיר והוא אבא שלה.
לא ממש מבינה את המשמעות.
מקשיבה לסיפורים על האיש הזה מאנשים
שהוא כל כך חסר להם, מאנשים שכל כך מתגעגעים אליו.
אבל הוא לא חסר לה ואין לה למה להתגעגע.
סיפורים מרגשים, סיפורים עצובים, סיפורים מצחיקים.
אבל הם רק סיפורים.
ילדה בת 12 עומדת ליד אבן גדולה בין המון אבנים והמון אנשים.
אבנים ושמות.
ובכי. המון בכי.
עומדת שם, מקשיבה, מביטה ומבינה.
מבינה מי נמצא שם מתחת לאבן.
היא לא עצובה. היא כועסת. היא מבולבלת. בעיקר מתוסכלת.
אחרי המפגש עם האבן היא יודעת מה חסר. היא מרגישה געגוע למשהו שאף פעם לא היה לה.
כבר לא ילדה, בת 46, לא יכולה להסביר אותו, את הגעגוע למשהו שלא היה לך.
מסתכלת על תמונות, שומעת עוד ועוד סיפורים שאף פעם לא נגמרים.
מסתכלת על כל מה שהפסיד, על כל מי שהפסיד.
כל מה שלא חווה, שלא ראה, שלא הכיר.
חושבת על כל מה שיכול היה להיות אם לא הרגע ההוא.
אם לא השנייה ההיא שבה הכל נגמר.

מתוך החוברת "געגועים", של אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון

אחי הגדול

רב"ט יונתן אלהן - אחיו של טוראי אברהם אלהן ז״ל, שנפל ב־12.12.2004. בן 20 במותו

את אחי איבדתי לפני 16 שנים, בחג חנוכה.
בתור ילד בגיל 4 לא הבנתי כל כך מה קרה, אני זוכר שרק חיכיתי שהיום ייגמר, ולמחרת אוכל ללכת לגן, יחד איתו יד ביד.
זה מרגיש כאילו אתה מתחיל חיים טובים, שגרה טובה, הרגשה של כיף.
ואז מגיע סוג של קאט, שמנתק אותך מהמציאות ונותן לך להתחיל חיים מסובכים יותר.
את הכאב שלי בדרך כלל לא אהבתי להראות על עצמי, אבל לאט־לאט זה פשוט יוצא לבד.
ילדות לא פשוטה, לא חושב שכל אחד מסוגל לעבור דבר כזה בלי לפרוק, זה באמת קשה.
אבל אני תמיד יודע להסתכל למעלה ולדעת שהוא תמיד איתי, שומר עליי ועל המשפחה שלי.
אחי עלה לארץ ביחד עם המשפחה בשנת 91', אחרי חיים לא כל כך פשוטים, הגשים את החלום שלו לעלות לארץ הקודש ולחיות את חייו.
ברוך השם יש לי משפחה חזקה שיודעת להרים את עצמה גם כשהמצב לא פשוט.
אם יש מישהי שאני באמת מעריך ומעריץ זו אמא שלי. לביאה אמיתית. אישה חזקה שבזכותה אני באמת מי ומה שאני.
את כל הערכים שאחי לימד אותי, אמא שלי המשיכה ללמד ולחנך אותי עד שהתבגרתי.
כיום אני מביע את הכאב שלי בכתיבה, אני מתעסק במוזיקה ואוהב לשיר. אני מרגיש שזה משחרר אותי ונותן לי להרגיש טוב יותר, שכולם יכולים לדעת את הסיפור שלי.
בגיל 18, כשהייתה לי אופציה לא להתגייס, בחרתי להתגייס כמובן ולתת גאווה למשפחה.
אני רוצה להודות לכל מדור המשפחות השכולות ומערך הנפגעים, שליוו אותי בכל שלב ושלב, באזרחות ובצבא.
כיום אני בן 20, שנה לפני שחרור.
לפני שבוע קיבלתי בשורה שנבחרתי להיות מצטיין מפקדת מערך מגל. הבשורה הזו שימחה אותי, כי בלי הערכים שלמדתי מאחי ז״ל ומהמשפחה כל זה לא היה קורה.
אני קורא לכל מדינת ישראל להקשיב קצת לסיפורים של המשפחות השכולות, זה באמת מחמם את הלב ההרגשה הזו שתמיד יש איתך עוד מישהו, שאתה לא לבד.

מלחמת ששת הימים

גאולה ביליה - אלמנתו של טוראי יעקב ביליה ז"ל, שנפל ב־5.6.1967. בן 26 במותו

החיים עברו בשמחה ובשלווה עם שלוש הבנות.
השמיים קדרו ענני מלחמה מתקרבים, ואתה יעקב הלכת בין הראשונים.
ולי אמרת שמרי רעייתי עלייך ועל בנותייך.
כי מי יודע אם אשוב. המלחמה קשה ואכזרית -
ילך הרבה דם אבל בסוף ננצח.
אל תפחדי, לא יחסר לך דבר.
הנה באת בשבת האחרונה לבקר, ישבנו תחת העץ בחצר, שותקים.
האוויר היה אחר, רציתי להגיד אל תלך, אבל פי וקולי נאלם.
לא יכולנו, רק העיניים דיברו. ליוויתי אותך בחזרה
עם שקיות הפיצוחים שהכנתי לחברים.
עם השמלה האדומה שאהבת.
אותו יום מר, השחירו השמיים הכחולים, קול נפץ עז הרעים
עם כנפי מטוס אויב. ואתה רצית לחיות ולהציל את נפשך
אבל הגורל הכריע חייך הגיעו לקיצם 26 שנים
ואני אהובי בכאב בלבי זעקה תפילה שמע ישראל כי ידעתי.

מתוך החוברת "געגועים", של אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון

לזכור

טלי שני־זכרין - בתו של רב"ט יצחק זכרין ז"ל, שנפל ב־3.6.1948. בן 22 במותו

זוכרת עיניים, זוכרת חיוך,
זוכרת מבט וחולצה על לכלוך,
זוכרת משחק, וזוכרת שיחה,
זוכרת מסע שעברתי איתך.

זוכרת מכתב והמון שאלות,
זוכרת חיוך ועיניים כחולות.
זוכרת זרועות חסונות מחבקות,
זוכרת ידיים נוגעות מלטפות.
זוכרת צחוקים, דיבורים על עתיד,
זוכרת הבטחנו ביחד, תמיד.

זוכרת תמימות וחדוות נעורים,
זוכרת אותנו כל כך צעירים.
רוצה להרגיש, לדבר ולגדול,
רוצה שתגיד, אני כאן, זה הכל.
רוצה להפסיק ת'כאב שבלב
רוצה שתדע עד כמה הוא דואב.

רוצה רק עוד רגע איתך להיות.
זה קשה להסביר לאותן הבריות,
את החור השחור שנפער לו פתאום,
והשאיר זיכרון נורא ואיום.
ורציתי כל כך להספיק ולומר שהבטחת אתמול שתהיה פה מחר,
אבל מה שנשאר לי זה רק זיכרון

מתוך החוברת "געגועים", של אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון

אבא זוריק

עוזי דיין - בנו של סגן זוהר דיין, שנפל ב־14.4.1948. בן 22 במותו

לאבא זוריק,
איבדתי אותך לפני שהכרתיך. נהרגת במלחמת השחרור, בראש מחלקתך בקרב ברמת יוחנן ואני בן 100 ימים בדיוק. ביום השלושים לנופלך הכריזו על מדינת ישראל ואני גדלתי איתה ועם אמא מימי ובהמשך עם אבא משה. ובלעדיך.
זה לא שלא היית שם בכלל. ניבטת אלינו מתמונתך ודיברנו בך תכופות אבל אי אפשר היה לדבר איתך כשהיה צריך. למשל כשרציתי להחליף את שם המשפחה כדי שהילדים יפסיקו כבר לשאול איך זה שקוראים לי עוזי דיין ולאבא שלי - משה רבינוביץ. מזל שאבא משה היה שם עם אצילותו (שקיבלתי אותה אז כמובנת מאליה), לשכנע אותי שלא לעשות זאת למרות טיעוניי ש"לאבא זוריק זה כבר לא משנה". אבא משה הסכים איתי אבל אמר שזו חובה שלנו כלפיו, גם ובעיקר בגלל שאיננו.
קשה עוד יותר להסבר הייתה האמרה שהתנוססה בתקופה ההיא על כל כרזה וקיר: "במותם ציוו לנו את החיים". מה ציווה אותי אבא זוריק תמהתי כל פעם מחדש. כשהגעתי לגיל מותך, 22 שנה, הבנתי שדבר לא פקדת עליי. טרוד היית בלחימה הקשה, בניסיון להשלים את משימתך ולשמור על חיי חייליך ואף על חייך שלך.
היום, כשגילי יותר מפי שלושה מגילך שקפא לנצח, אני יודע שאנחנו אלה המצווים על עצמנו את דרך חיינו. מצווים אנו על עצמנו לזכור לא רק את מותכם אלא גם את דרך חייכם, ומנסים להפוך את האובדן והכאב למורשת וצו חיים לנו ולילדינו. שואפים אנו שלא יצטרכו להילחם ואם נוכרח - יילחמו הם בתנאים הרבה יותר טובים משנלחמתם אתה ורעיך במלחמת העצמאות ובני דורי במלחמת יום הכיפורים.
במותכם אפשרתם לנו את החיים ומצווים אנו לחיות אותם באופן שיהיה ראוי לקורבנכם ולזכרכם. מצווה ייחודית שבינינו, בני האדם החיים על פני האדמה לבין רעינו שנפלו לאדמה ונותר רק זכרם הברוך כמורשת וצו חיים!
באהבה רבה, שלא תגיע עדיך...
בנך, עוזי.