"כשראיתי את הסרט, זה היה לי מאוד קשה לצפייה. זה עוד פעם שם לי את האמת מול הפנים. הסרט צולם בזמן שהייתי בדיונים בבית המשפט, בתהליך הכאב וההתרוצצויות כדי שהרוצח יקבל את מלוא עונשו. אבל עכשיו, כשנה לאחר שהסתיימו הצילומים, קשה לי לראות את זה", מודה ז'קלין רואס, אמה של רינת רואס ז"ל, שנרצחה במאי 2005, בהיותה בת 20.
היום (שני, בשעה 21:15) ישודר בכאן 11 הסרט "הצופן הגנטי", המשחזר את סיפור רציחתה של רינת תוך שימוש בחומרי ארכיון, ראיונות עם הוריה, ז'קלין ויקותיאל, וגם עם אנשי המשטרה הרבים שלקחו חלק בעבודה של תשעת צוותי החקירה. זהו הסרט השני בסדרה "קצה חוט", שחוזרת אל כמה ממקרי הרצח הדרמטיים ביותר שידעה המדינה. הסרט הראשון בסדרה, ששודר באחרונה, גולל את סיפור חטיפתו ורציחתו של הילד אורון ירדן ז"ל בשנת 1980.
רינת רואס הייתה בדרכה חזרה מעבודתה, אך לא הגיעה לביתה שבאשדוד. לאחר יממה של חיפושים נמצאה גופתה באתר בנייה הסמוך לביתה. במשך תשע שנים ניסתה המשטרה לפענח את הרצח. רק ב־2014, במסגרת חקירה שגרתית של קטטה אלימה בין שני צעירים בקריית מלאכי, התברר כי אחד מהם, בילאל שאכר, שעבד באתר בנייה בעת הרצח, נושא דנ"א מהזירה.
כך בעצם התקבלה ההצלבה בין הדנ"א של בילאל שאכר לדנ"א שהיה על הגופה, והחל המעקב אחריו. הסתבר כי הוא גר בצפון, נשוי עם ילדה ועובד בביטחון באחד המפעלים באזור קריית מלאכי. לאחר בדיקת רשימת הקבלנים שעבדו בזמן הרצח באשדוד, הגיעו למעסיק של שאכר שסיפר בעדות שהוא עבד אצלו ולמחרת הרצח פשוט נעלם. בסרט נראה מעצרו של שאכר בזמן עבודתו. בעת המעצר מודיעים לשאכר שהוא חשוד ברצח ובאונס. "אני?", הוא שואל בתמיהה. בסרט נראים קטעים מחדר החקירות שבהם שאכר מכחיש את המיוחס לו. "שואלים אותו על הזירה, על רינת רואס, הרבה שאלות רגישות שקשורות לקשר שלו לאשדוד, והוא מרחיק את עצמו בצורה טוטאלית מכל מה שנעשה. מלבד השקרים שלו הייתה לו תשובה שלא אשכח אותה לעולם: 'וואלאק, לא אני'. כל דבר שאתה מטיח בפניו: 'וואלאק לא אני'", מתאר בסרט אשר חסון, חוקר ימ"ר לכיש.
בנובמבר 2017 הרשיע בית המשפט המחוזי בבאר שבע פה אחד את שאכר ברצח ואונס של רינת וגזר עליו עונש של מאסר עולם ועוד 20 שנות מאסר, מתוכן 15 בפועל. בדצמבר 2019 דחה בית המשפט העליון פה אחד את ערעורו של שאכר.
בסרט התיעודי חוזרים החוקרים לאכזבות ולתסכולים עד לפענוח התיק. כך רס"מ מרינה קוסטילוב, חוקרת בתחנת קריית מלאכי מספרת על הרגע שהביא לפריצת הדרך: "באחד הבקרים נכנס אירוע על תקיפה במפעלים באזור הדרום. למשרד נכנס בחור, נראה בן אדם נורמטיבי, שנקלע לאיזושהי סיטואציה של תקיפה. בעדותו מסר כי הוא גם הגן על עצמו וככל הנראה דחף או תקף את הבן אדם השני. בשלב זה החלטתי, מאחר שהייתה פה ככל הנראה תקיפה הדדית, לחקור אותו תחת אזהרה. הוא כבר הופך ממתלונן לחשוד ולכן מחובתי לקחת ממנו דגימת דנ"א, צילום וטביעות אצבע. הסברתי לו מה זה דגימת דנ"א, הוא התעניין, שאל מה זה. הסברתי לו שלוקחים ממנו דגימת רוק מחלקה הפנימי של הלחי, מכניסים את זה למאגר של משטרת ישראל. הוא נתן מרצונו החופשי".
תהליך מתסכל
"תראי איזו יפה הבת שלי, מה הפסדתי בחיים, איזה כאב רינת עברה, איזה תהליך אני ובעלי עברנו בתקופה הזאת", אומרת ז'קלין בכאב. "המסר שלי בסרט הוא שאנשים יראו כמה סובלות משפחות שנרצחים יקיריהן. כל רצח הוא זוועתי בפני עצמו, ואחר כך מתחילים התהליכים המשפטיים שנמשכים שנים ארוכות. היה לנו עינוי דין. זה משפט שיכול היה להיגמר תוך שנה. היה דנ"א אבל זה נמשך כמעט ארבע שנים. היה גם ערעור בעליון, שהשאיר את כל הסעיפים כמו שהם. בסופו של דבר, הרוצח קיבל את מלוא העונש. זה באמת הביא לי קצת שלוות נפש שלא סתם טרחתי וזעקתי את הכאב שלי בבית המשפט".
ז'קלין, החברה בארגון משפחות נרצחים ונרצחות, מודה כי "הכאב והגעגועים מלווים אותנו כל הזמן. תשע השנים עד שהרוצח נתפס היו ממש ייסורים וסיוטים בשבילנו. אנחנו והילדים שלנו פחדנו לצאת מהבית, לא ידעתי אם הוא מסתובב עדיין. לגבי כל דמות חשודה חשבתי שאולי זה הרוצח שמסתכל עליי וצוחק עליי".
לאחר גזר הדין הרגשת סוג של סגירת מעגל?
"סגרתי מעגל מול הרוצח שעכשיו יושב בכלא. עשיתי את העבודה של רינת. אבל אי אפשר לסגור מעגל מבחינת האובדן של הילדה שנרצחה בצורה הכי אכזרית. עדיין, אם אני רואה בחורה שדומה לה, אני עוצרת לראות אם זאת היא. או שבנות שמתחתנות, לא מתוך קנאה חלילה, ישר אני חושבת שרינת לא זכתה לזה. בשמחות שלנו, באבל שלנו, רינת לא נמצאת. בשולחן של שבת היא חסרה לי. אנחנו חיים אותה יום יום. הסרט הוא מעין הנצחה לרינת, לכאב שלנו. איך היא הייתה בחורה טובה, איזו ילדה אנחנו איבדנו ואיזו אחות איבדו אחיה. יש לי המון נחמה בכך שלפחות יש לי שתי נכדות שאנחנו מאוד אוהבים ושמחוברות אלינו. הן מסתכלות על התמונה של רינת, אנחנו מספרים להן עליה".
"ליווינו את המשפחה בכל התהליך המשפטי, שהיה מאוד ארוך ומתסכל עבורה", מספרת תמנע גולדשטיין־חטב, שיצרה וביימה את הסרט יחד עם הדר קליינמן־צדוק. יוצר נוסף של הסרט הוא גם עורכו, רפאל לוין. "במהלך התקופה הזאת אף אחד בעצם לא חושב על מה המשפחה עוברת, למשל כשהם צריכים לפגוש שוב ושוב את משפחתו של הרוצח, על ההשלכות של הסבל. גם ככה המשפחה הזאת חיכתה תשע שנים כדי שימצאו את הרוצח. וכשזה קורה, עובר עוד מספר לא מועט של שנים עד שאותו רוצח שפל נכנס מאחורי סורג ובריח. הסרט הזה בעצם מביא לידי ביטוי את עינוי הדין שעוברות משפחות של נרצחים ונרצחות. במסגרת זכותו של הנאשם להתגונן, המשפחה של הנרצח לא נספרת".
זה בסדר שבית המשפט נותן לסנגור של הרוצח לסנגר, אבל התהליך ארוך ומלא במניפולציות ובדחיות של דיונים שנעשות ברגע האחרון" המשיכה, "למשל כמה וכמה פעמים התכוננו לצאת עם המשפחה לדיון. ההורים של רינת לא ישנים כל הלילה, ופתאום בבוקר אני מקבלת הודעה מהדוברות שהדיון, שהיה אמור להתקיים בעוד שעתיים, נדחה. המשפחה אפילו לא ידעה את זה. הייתי צריכה לבשר להם. אני חוויתי עוגמת נפש כבמאית, אז תחשבי מה המשפחה עוברת. חשוב לי לציין את עו"ד תמי קלנברג־לוי מטעם הסיוע המשפטי, שליוותה את המשפחה. אם יש שטן שקוראים לו בילאל שאכר, אז יש מלאכית בשם תמי שלא עזבה את המשפחה לרגע. ז'קלין הייתה לביאה לכל אורך הדיונים המשפטיים. היא נאבקה כדי למצות את הדין עם הרוצח של בתה. היא נתנה לנו השראה. הסרט גם מתחקה אחר כל צעד של כל צוותי החקירה שליוו את הרצח הזה במשך תשע שנים. זה אומר להושיב כל שוטר ושוטר מול המצלמה ולתת עדות לגבי תפקידו בחקירה וגם לגבי התהליך שעבר במהלך החקירה. אנחנו רואים למשל את סנ"צ שמעון פורטל, שלאורך השנים מחליף תפקידים, אבל לא מרפה מהתיק של רינת".
היה קשה לשכנע את המשפחה להשתתף בסרט?
"זה לא פשוט לשכנע אנשים שעברו טראומה לשחזר אותה ולשוב אליה. בכובע השני שלי אני עוסקת בטיפול ומאמינה שברגע שהמשפחה כן מחליטה לצאת לתהליך היצירתי הזה ומשתפת אותנו, זה סוג של תרפיה. ז'קלין למשל שִחזרה הרבה דברים בסרט, אבל הפעם קצת יותר מתוך שליטה. היא גם קיבלה תמיכה קבוצתית פתאום מכל השוטרים, שלגבי חלקם היא לא ידעה עד היום עד כמה המקרה זעזע אותם והשאיר ממש טראומות אצלם. היה למשל מספר לא מבוטל של חוקרים שאמרו לי 'אני לא יכול לחזור למראות של גופת הנרצחת'. למרות שניסינו, הם לא הסכימו להשתתף בסרט".
חשש שלעולם לא נדע
בין קציני המשטרה המרואיינים בסרט מופיע כאמור סנ"צ שמעון פורטל, כיום מפקד תחנת משטרת אשדוד. בעת הרצח הוא היה קצין חקירות במשטרת אשדוד. בין תפקידיו, פורטל גם שימש מפקד היחידה המרכזית (ימ"ר) של מרחב לכיש שהייתה אחראית על צוות החקירה המיוחד השמיני מתוך תשעת צוותי החקירה שהוקמו כדי לחקור את פרשת הרצח של רינת. סנ"צ יגאל קלימיאן החליף את פורטל בתפקידו כמפקד היחידה המרכזית של מרחב לכיש. אז כבר פעל צוות החקירה התשיעי שחקר את הרצח ושהיה גם זה שפענח אותו בסופו של דבר.
"הייתה תקופה שהיה לי חשש ענק שלעולם לא נדע מי הרוצח", מודה סנ"צ פורטל. "כשהגעתי לזירה, היכן שהייתה הגופה, יצאו מאתר הבנייה הזה מאות עובדים זרים, טורקים, רומנים וגם ערבים. באותה תקופה לא היו רישומים מסודרים של קבלנים. בשלב מסוים היה לי חשש שאולי זה אחד העובדים הזרים שברח לחו"ל ולעולם לא נדע מי זה".
הסרט מתאר כי במשך השנים הרגישה משפחת רואס כעס כלפי המשטרה על כך שלתפיסתה אינה עושה מספיק כדי לפענח את הרצח. "זה היה תהליך", מספר פורטל. "בשלב הראשון המשפחה הרגישה שכולם עוטפים אותה. כשחלפו להם השנים והתסכול של המשפחה הלך וגדל היו כל מיני עיתונאים ממקומונים שאמרו להם שהמשטרה כבר לא מטפלת בזה. ואני אומר לך שבפועל כל הזמן המשטרה טיפלה בתיק הזה והשקיעה בו. אפילו היה תקציב מיוחד שהמפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו נתן כדי לשלוח בדיקות דנ"א לחו"ל. היה אפילו בכיר מהשב"כ שהתנדב לטפל בתיק הזה וגם זה לא הוביל בסופו של דבר לגילוי".
בסרט מדבר פורטל על תחושת הסיפוק לאחר שהרוצח נלכד, אל מול תחושת פספוס מאוד גדולה. "זו תחושת פספוס ענקית", הוא מודה. "זה מלווה אותי עד היום, כי בסופו של דבר אותו חשוד היה בין מאות העובדים שהיו שם והוא לא נדגם. לא הגיעו אליו כתוצאה מכך שאחד החוקרים רשם שהוא בדק את העובדים של קבלן איקס, אבל בעצם לא באו כל העובדים. הרוצח לא הגיע לעבודה יום למחרת הרצח, ואילו התפיסה הייתה שכל העובדים נבדקו. למרות שהרוצח נלכד בסופו של דבר, זה עדיין פספוס אדיר. אנחנו עושים הפקת לקחים ואני שמח שהמשטרה מספיק אמיצה לבוא ולהגיד טעינו. כואב לי על השנים האלה שהוא היה בחוץ, חופשי, השנים שהמשפחה עברה כזה סבל. זה היה נורא".
פורטל, המשרת במשטרה כ־30 שנה, מודה כי כששמע שהרוצח נתפס, הוא הרגיש סגירת מעגל. "עבדתי על עשרות מקרי רצח ופענחתי אותם", הוא מספר. "הייתי אומר לעצמי 'דווקא את המקרה הזה, זה לא מצליח'. רוב רובן של הרציחות הוא בין עבריינים, ואילו כאן זו בחורה שנרצחה על לא עוול בכפה, ודווקא את זה אתה לא מצליח. עשינו דברים יצירתיים כדי לנסות לתפוס אותו ובכל פעם חווינו תסכול מחדש. המראה שראיתי בזירת הרצח נכנס לי בכל נים. יש מושג כזה 'זירה מדברת', והזירה הזו 'דיברה' בצורה של אלימות נוראית. היה לי חשוב להשתתף בסרט רק בגלל ז'קלין. הסרט היה חשוב לז'קלין כדי לשמר את הזיכרון של רינת, להראות שהייתה ילדה מדהימה, זכה ומאוד טובה".