"כוכב נפל מהשמיים": הקורבן הראשון של מתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה

על זעקתה של בטי ביסס הממשל האמריקאי מסקנה נחרצת: הנוסע נדקר כשניסה למנוע מהטרוריסטים לרסק את טיסת אמריקן איירליינס על המגדל הצפוני של התאומים. זה יכול היה להיות רק דניאל לוין, כי כך מוכיחה פרשת חייו.

מי שהיה להרוג הראשון של הניין אילבן, עבד מילדות על שריריו, הרים משקולות, זכה בתואר "מר ישראל לנוער", ובמשך ארבע שנים חושל בסדנה הקשוחה והתובענית של סיירת מטכ"ל. אבל האמת הולכת כאן מעבר לעובדה שדני היה פייטר. דני לוין קם על הטרוריסטים מפני שהיה דני לוין. מפני שלא יכול היה אחרת. עולמו היה עולם ללא פסק זמן. שיקול דעת ותגובה התחככו והציתו ניצוץ שהזניק אותו ממושבו. כמו בעסקים, גם באותו בוקר האמין שרק מי שמסתכן מנצח.

בן 31 היה לוין במותו, אבל המציאות שהותיר מאחוריו ניצחה. למעשה, כל אחד מאיתנו חייב לו. לחיצה מהירה מביאה את העולם לחדר העבודה שלנו, קליק זריז מוביל אותנו לכל עדכון בפייסבוק, לכל סדרה עדכנית בנטפליקס. אבל עד סוף שנות ה־90 איימה תשתית הרשת לקרוס תחת משאם של מיליוני משתמשים.

מי לא זוכר את הצפצופים, את ההמתנה להתחבר? הפתרון היה חייב לבוא מדני - אשף מתמטי ואיש מכור למהירות. הוא זיהה אויב, כינה אותו World Wide Wait (המתנה עולמית) וקם לכלותו. הוא היה שוטר התנועה שיצא לעשות סדר בנתיבי מידע גלובליים. לוודא שהתמוטטות שרת או זינוק פתאומי בנפח האינפורמציה לא יגרמו פקקים בטראפיק. ה־11.9 - באירוניה מצמררת - הוכיח עד כמה העולם היה זקוק לדני. כשהטלפוניה קרסה מנפח הדיווח לאחר הפיגוע, המשיך האינטרנט לעבוד הודות לאיש שדימם למוות על רצפת המטוס שחולל את הפיגוע.

דניאל מרק לוין נולד לפני 50 שנה, ב־14.5.70, תאריך הכרזת המדינה. הרים, יערות ומסלולי סקי עטפו את מחוזות ילדותו בדנוור, קולורדו. אביו צ'ארלס היה פסיכיאטר שהתמחה בטיפול במתבגרים, אמו פגי רופאת ילדים.

תמיד היה ילד חזק. "ידיו הבשרניות נראו ככפות דוב שיכלו לדחוף משקולת אך גם לפרוט ברגש על כינור", מתארת מולי נייט רסקין בספר "NO BETTER TIME". דני ואחיו הצעירים, יונתן ומיכאל, נאלצו כל בוקר להבריק. בבואם לשולחן הארוחה מצאו את קופסאות הדגנים עם בעיות מתמטיות שהאב הדביק על גבן. הבנים קיטרו אבל לבסוף קיבלו את עובדות החיים: הדרך לסופרמן או לקפטן אמריקה מתפתלת בין לוגריתמים, שורשים וחזקות.

לאחר הבר מצווה היטלטלו חייו. המלכודות החומריות הטילו שיממון על אביו, והוא התחיל לכתוב שירה. "כמשורר גילה אבא את היהדות ואת ישראל ורצה לעלות אליה". דני היה אז טינאייג'ר בראשית פריחתו ההורמונלית. הוא שנא להתנתק מחיזוריו המבשילים אחר הבנות בכיתה, לנטוש את הבנים, להיפרד מהיערות, ממסלולי הסקי. הוא מחה, הוא צעק, הוא בכה - אך צ'ארלס לוין היה נחוש כצוקי הרוקי. ב־24 ביולי 1984 הגיעה המשפחה לארץ, עברה דרך מרכז הקליטה במבשרת ציון והתמקמה בגבעה הצרפתית בירושלים.

חמוש בעברית אולפן רצוצה ובמבטא אמריקאי כבד התקבל לשנה ב' בתיכון "אורט" שבקמפוס הר הצופים. הוא קטף "מעולה" בכל המקצועות, אך רוב הזמן השתעמם. התחיל להתחבר לצברים, אך חבר חייו יהיה אמריקאי שיפגוש במכון "שמשון" בלב ירושלים.

"הייתי ספורטאי צעיר ורציתי להרים משקולות", מספר לי מרקו גרינברג, שבא מלוס אנג'לס לסמסטר קיץ באוניברסיטה העברית. מישהו שהמתין איתו בכניסה מפנה את תשומת לבו לבחור אמריקאי בפינת האולם שמניף בשקדנות 70 קילו. קראו לו דניאל לוין. והוא גם שטף את האולם, צחצח את המקלחות והבריק את השירותים. כשהבוס שחרר אמירות גזעניות או שוביניסטיות היה שם כדי להיכנס בו. אף על פי ששניהם אמריקאים, החיבור עם מרקו אינו מובן מאליו. דני בן ה־16 היה צעיר ממרקו בכמה שנים, ואולם תבונתו מוחקת את פערי תעודת הלידה. והוא כבר שנתיים בארץ, בשל לתווך לחברו החדש את הישראליות.

כדי לגעת בלבו של מרקו, דני מתחיל ברגליים. לוקח אותו אל סמטאות ירושלים, אל העיר העתיקה, אל דוכני החמוצים והשאגות במחנה יהודה, אל הקטורת העולה במקדש "סימה", שאורזת אושר קרניבורי בבצק שטוח הנראה כמגילת קלף ממערות קומראן ונקרא "מעורב ירושלמי".

בהחלטת בזק הם מתנדבים בקיבוץ גבעת ברנר. באוטובוסים הם עולים לצפת להשתכשך בגלריית הטיפוסים בקריית האומנים. לעתים הוא מזמין את חברו לבית הוריו ומארח אותו בחדרו. במרחב הפרטי של דני יש חיים לכל החיבורים המוזרים. כינור לצד תנ"ך פתוח, לצד חולצת כדורגל נוטפת מהתיכון. "זה היה כאוס ביום חמסין", נזכר מרקו.

לעתים הם יורדים לתל אביב אל חברם זיו מינסקי, סטודנט לרפואה ברמת אביב. "הם היו צמד חמד, זוג אמריקאים שריריים שהסתובבו בגופיות שהביא מרקו ממכוני כושר בארצות הברית", מספר מינסקי, אורולוג ומשתיל כליות, בשיחה מהאליפקס. "הם נראו כילדים, ולדני היה חיוך מקסים". כשמינסקי דוגר על הספרים, הם חותכים מדירתו ברחוב אידלסון ישר לחוף. אלה ימים של שמש, של גלים ובעיקר של חופש. בהחלטה מעכשיו לעכשיו דני מצטרף לשתי אחיות שפגשו על החוף ומשוטט איתן בלונדון.

אבל באותם ימים ללא עננים מתגלה הדו־מסלוליות של דני. יכולתו הנדירה לחיות בזמן הווה, להיות עמוק בתוך הרגע אך גם לפסוע בעולמו הרציונלי, לחתור אל היעד. לקראת הגיוס הוא מתחקר לעומק מי הקומנדו הכי נועז, הכי חצוף, הכי מפתיע בצה"ל. כשהוא מקבל תשובה, כמיהתו לסיירת מטכ"ל שוב אינה נסתרת. "מי יקבל אותך ליחידה?", תמה המנהל במכון "שמשון" ולא רק הוא. כשמרקו סיפר שדני עבר גיבוש למטכ"ל, ביקש ד"ר זיו מינסקי, איש סיירת צנחנים, לשמוע second opinion.

חבר, בוגר היחידה, מאשר באוזניו: דני בפנים. הבחור מקולורדו ביחידת עזי המבט מהעמק. בהרצאה לזכר דני ניסה מרקו להסביר לאמריקאים עד כמה ההישג פנטסטי: "זה כמו שנער שמעולם לא שיחק פוטבול לפני הקולג' יצורף כעבור שנה להרכב של All American (נבחרת כוכבי ליגת המכללות האמריקאית - מ"ח)'".

איך החבר'ה במטכ"ל קיבלו את האמריקאי? "מצד אחד הייתה הערכה מאוד גדולה למקצוענות שלו", משיב חברו מאז ליאור נצר, "אבל בעיני חלק מהאנשים היה קצת זר, קצת מוזר, קצת קשה לעיכול". לדני היה קטע של שימוש בסופרלטיבים, של דיבור מוקצן, של משפטים כ"זה הדבר הקשה שעשיתי בחיי", או "זה הדבר הכי מטורף שראיתי". נצר שחי כמה שנים בארצות הברית מבין שזה רק סגנון, אחרים רואים בזה הגזמה עד כדי שקר. "וזה היה הכי רחוק מהמציאות, זאת פשוט הייתה הדרך המתלהבת שלו", הוא אומר.

בין ליאור נצר מקיבוץ רמת יוחנן לדני מדנוור נרקמת חברות שתחזיק מעמד עד לאותו יום בספטמבר. שניהם סקרנים, שניהם "מורעלים", שניהם אוהבים לנווט, שניהם שוחרי מתמטיקה ומדעים. הם מצוותים יחד באימוני זוגות. אחד מהם הוא קרב מגע. "הוא היה עצום, הידיים שלו היו כמו הרגליים שלי, היה מסוגל להחזיק מאג ביד אחת, פחדתי פחד מוות, האסטרטגיה שלי הייתה להרחיק אותו ממני. ידעתי שאם יגיע להיאבק איתי זה הסוף שלי", הוא מספר.

מה היה עושה לך?
"היה מרים אותי מעל הראש שלו, זורק אותי לרצפה וזה נגמר".

ביום קיץ לוהט בטירונות יחידה יצאו למסע סוחט. כשהפק"ל עליהם הם נאבקים ב־20 קילומטר בשטח טרשי במרכז הארץ. "ואני רואה שדני - סוס רציני - מתקשה, לא עומד בקצב". בסוף המסלול נצר הנדהם שואל מה קרה. מתברר שדני הוסיף למשאו 15 קילו כדי לאתגר את חיילותו.
כשנה וחצי בתוך השירות, כשהוא בפסגת כושרו, הוטל עליו לאמן חייל שהגיע לסיירת לא בהליך הרגיל. שלא כמדריכים אחרים, אין דני עוקב ברכב אחרי חניכו המנווט. הוא צועד איתו כל הדרך, והחדש לא עומד בקצב. כעבור שבועיים הוא חותם ויתור.

פעם יצאו ל"ניווטי בדד" שהתחילו ב־16:00, השתרעו על פני 70 קילומטר והיו אמורים להימשך 18 שעות. בסביבות תשע בערב שומע ליאור קולות מערוץ בעומק מטר וחצי. "הבטתי לתוכו וראיתי את דני כורע על שש". כהרגלו דהר בשטח, לא ראה את המכשול, נפל לתוכו בברכיים ישרות ומתח שריר בגב. ליאור שנשאר איתו מזמין חילוץ, קומנדקר מגיע, ודני מקורקע מאימונים לשבועיים. "הרס אותו שלא גמר את הניווט, רצה לסיים בזמן שיא ופתאום משהו דפק לו את התוכנית". אבל הוא המשיך להצטיין. לא פעם תרגילים הסתיימו במשפט: "בואו נראה מה דני עשה". מובן לגמרי שנשלח לקורס קצינים והשתחרר בדרגת סרן.

אף שלא הרבו לדבר על זה, ליאור מנחש שלדני הייתה השקפת עולם מגובשת איך להיאבק בטרור. "ודאי חשב שצריך להיכנס בהם, שצריך להיות פעיל ואגרסיבי, לרדוף אותם בכל פינה". בבחירות 96' שלאחר רצח רבין, דני לוין, שהעריץ את בגין, הצביע לליכוד בראשות נתניהו. "והוא צחק עליי שהצבעתי לפרס", נזכר מרקו שבינתיים עלה לארץ.
 
כשהכירה את דני, היה מצחה עטור תלתלים רכים שסוככו על עיניים תמהות. אן נולדה בבלגיה וכמו דני עלתה בגיל ההתבגרות עם משפחתה הציונית. ערב אחד במעונות הסטודנטים בירושלים אן ושותפתה לחדר מתו לצאת לרקוד. מכונית לא הייתה, והחברה הציעה שחבר של חבר יאסוף אותן. סג"ם דני לוין התייצב עם הסטיישן הלבנה של הוריו. "התאהבתי מרגע שהנחתי עליו את עיניי", סיפרה בסרט שהפיקה, "אקאמאי", החברה של דני, במלאת עשור למותו.

הם רקדו כל הלילה ועם שחר הבינו שזהו. ברכב וברגל, בטרמפים ובאוטובוסים אן ודני תרו את ה"ארץ היפה". כמה חודשים לאחר שהכירו יצאו למסע מאומץ של שעתיים, הגיעו למצוק שהשקיף אל המדבר, והוא כרע ברך והתוודה. "אני אוהב אותך כל כך, בואי נתחתן", והיא אמרה "כן" אינסטינקטיבי, והחברים צחקו על זה שלא הייתה לה ברירה, אחרת היה משליך אותה לתהום. לפני שיושלכו אל חייהם המשותפים, זימן דני את מרקו למלון "הייאט" בירושלים להכיר את כלתו. "התרשמתי שהיא גברת רגישה, מתוחכמת, שהיא הבחירה הכי נכונה עבורו".

הם התחתנו ב־20 באוגוסט 1991 בירושלים. שלושה חודשים לאחר החתונה נכנסה אן להריון. "כמו כל דבר הוא עשה גם את זה במהירות אך בשיקול דעת", מחייך מרקו. עם בכורם איתן עברו לחיפה, לאחר שדני התקבל להנדסת מחשב ומתמטיקה בטכניון. את אחד הקורסים ניהל הפרופ' אלפרד (פרדי) ברוקשטיין מקתדרת אולנדורף בפקולטה למדעי המחשב. "במסגרתו דני והסטודנטית אורלי גן תכננו רובוט שמתיר קשרים", סיפר המרצה לגיליון סתיו 2011 של מגזין הטכניון. המאמר שמסכם את עבודתם Trivial or knot (טריוויאלי או קשר) לא ראה אור עקב עומס יתר במחלקה, אך ברוקשטיין משבח אותו מאוד.

איזה מין סטודנט היה?
"מאוד מבריק, ציונים מעולים, לגמרי לא שגרתי. יש סטודנטים שרוצים לעבור. הוא ממש התעניין, חקר, חיפש מעבר למה שהמורים סיפרו לו".

איזה אדם היה?
"מאוד בטוח בעצמו, מאוד motivated, סופר־נחמד".

די מהר פרופ' ברוקשטיין ודני מגלים שהם שכנים ברחוב סורוקה ברמת בגין. בניהם איתן ואריאל גדלים על אותה קרוסלה, ריטה של פרדי ואן של דני מוצאות שפה משותפת. החברות שנובטת על הדשא בסורוקה תימשך עד הסוף ההוא.

בטכניון מתגלגל לידי דני פרסום של תום לייטון, פרופ' למתמטיקה שימושית מ־MIT. הנייר הופך את עולמו. "אני חייב להתחבר אל האיש", הוא מצהיר באוזני אן. דני אומנם פוצח בתואר שני על הכרמל, זוכה ב־95' בהצטיינות הגבוהה ביותר, ממשיך לעבוד ב־IBM, מוסיף לבדוק עבודות סטודנטים ולהחליף בחדווה את חיתולי בנו, אך במקביל פונה לאוניברסיטאות האמריקאיות. ואז מעטפות עבות מתחילות להידחס לתיבת הדואר שלו. וסטנפורד אומרת "כן", ופרינסטון אומרת "כן", והרווארד אומרת "כן", ולמעשה כל ה־Ivy League, כל היכלי הדעת של אמריקה, מעמידים את עצמם לרשות הישראלי מהטכניון. דני בוחר ב־MIT של תום לייטון.

ועדיין אינו יודע. כשהם חופרים בגביעי מלבי בשוק הכרמל, הוא מגולל את ייסוריו באוזני מרקו: "ארבע שנים שירתי בצה"ל, 60 יום בשנה עשיתי מילואים, סיכנתי את חיי למען המדינה, ראיתי את חבריי נופלים, והצעות העבודה זורמות, וכולם לוחצים עליי להישאר. איך אני יכול ללכת מכאן?". מרקו משיב שזאת הצעה של פעם בחיים, הזדמנות שלא תחזור, "וישראל לא הולכת לשום מקום, היא תמתין לך".

את הלילה האחרון בארץ עושה דני בחברת מרקו. אן ובנם איתן בחופשת קיץ בבלגיה, ודני ישן בבית חברו ברחוב יונה הנביא נוכח ים תל אביב. למחרת הוא מתייצב אצל מרקו, שעושה "סדיר" מקוצר לעולים בלשכת דובר צה"ל עודד בן עמי. "תכיר את החבר שלי, לוחם אמיתי", הוא מתגאה בפני מפקדו ויוצא עם דני לנתב"ג. לפני פרידה סרן דני מפקיד את דרגותיו בידי מרקו היקר.

MIT של קיץ 96' היא שמחה ולחץ. עוד בן - איתמר - בא לעולם, אך המשפחה נאלצת להתקיים ממלגת דוקטורנטים מצומקת. כאזרח אמריקאי יכול דני, למזלו, לקבל הלוואות. "אני במעונות לסטודנטים בעלי משפחות שנראים כשיכונים סובייטיים מדכאים", מוצא מרקו הודעה על המשיבון שלו, "איני יודע מה אני עושה פה ואת פרופ' לייטון עדיין לא פגשתי".

"כבר בשנתו הראשונה ב־MIT סומן כסטודנט כוכב", סיפר לייטון בטקס הענקת פרס לזכר עוזר ההוראה שלו. נוסף להכוונת סטודנטים, דני שותף לעבודות על אלגוריתמים ותורת הסיבוכיות. אחת מהן עוסקת בניהול התעבורה ברשת האינטרנט ופיזור העומס על פני שרתים. בעת ההיא אתרים קורסים כרצי מרתון בקצה המסלול.

רעידות אדמה זניחות בקמצ'טקה יוצרות ברשת פקקים של נתיבי איילון בשמונה בבוקר. לוין פיתח אלגוריתם שמסייע לפתור את הבעיה. ככל שהאתר קרוב יותר למיקום הגולש, עולה מהירות הגלישה. במקום שגולשים מסינגפור ינסו להגיע למרכז וול סטריט בניו יורק, הם יתחברו בארצם לשרתים שיקושרו לניו יורק. כך תואץ התקשורת. עם תום לייטון שותפו הוא כותב תוכנית עסקית ומגיש אותה לתחרות 50K (50 אלף דולר) של MIT.

ההצעה לא זכתה, אך לוין ולייטון מחליטים להקים חברה שתריץ את ההברקה. הם מבלים יחד כ־15 שעות ביממה ונרקמת חברות בין הדוקטורנט הג'ינג'י לבין הפרופסור אפור השיער. הם אפילו משלימים זה את זה. דני הוא האיש הנחרץ, יצרן המילים שאינן יודעות לעשות סיבוב פרסה. לייטון הוא הגאון השקול, רך הדיבור. הרעיון שלהם מעורר השראה וסוחף אליו אנשים מעולים, בעיקר מ־MIT. אחד מהם הוא ג'ונתן סייליג. סייליג נולד בוונקובר, סיים בהצטיינות לימודי פיזיקה בסטנפורד וב־97' נחת ב־MIT. חבר משותף, רואי נבון, מנכ"ל בנק JP MORGAN להשקעות בישראל, מכיר אותו לדני.

את השם לחברה המוקמת מחפש דני עם איש יחסי הציבור שלו מרקו גרינברג, שבפברואר 97' שב לאמריקה. הם מדפדפים במילון גוגל, ודני בוחר "אקאמאי" - בינה בהוואית. כשהם פוסעים בשביל המוביל למשרדים, אומר דני לפרופ' לייטון למה אקאמאי תהיה, לדעתו, סיפור הצלחה בלתי נמנע. "לא מפני שיש לנו אנשים טובים, לא מפני שיש לנו תוכנית עסקית טובה, אלא מפני שאנחנו עקשנים כתופת, לעולם לא נובס, לעולם לא ניכנע".
 
ההצלחה מכה באחת. במועד הנפקתה - 29 באוקטובר 1999 - זינקה מניית אקאמאי בכ־460%. בסוף היום נסחרה בשווי שוק של יותר מ־13 מיליארד דולר. זאת ההנפקה הרביעית הכי מוצלחת בהיסטוריה של חברות ההייטק. היא מציבה את אקאמאי כסטארט־אפ היקר בעולם ואת דני לוין - בקושי בן 30 - כאחד הישראלים העשירים בתבל.

אקאמאי (השנה תעשה 3 מיליארד דולר ממכירות) מתחילה לזרוע שרתים על פני הגלובוס. בין לקוחותיה: אמזון, אפל, פייסבוק, גוגל, מיקרוסופט ונטפליקס. פריצת הדרך המשמעותית מתחוללת בערב שבו יוצא הטריילר של "מלחמת הכוכבים". "השעה הייתה תשע וכמו כולם פתחנו בהפצה", מספר תום לייטון, "והתחלנו לראות בחדשות שאפל נפלה ואחרים נפלו, ורק Entertainment Tonight לא (בסיוע החברה - מ"ח)". כתב CNN מזדרז לשחרר סיפור על אקאמאי והשאר דולרים.

כשהנהר הירוק שוצף, דני מטה את אחד מיובליו אל איש יחסי הציבור שלו. אקאמאי מקצה למרקו גרינברג 180 אלף מניות, מה שמאפשר לו לקנות בית בניו יורק. "וזה חוב נצח שלי לדני", הוא מתרגש באוזניי. ידו אף משגת בית נופש ב־Great Barrington בדרום־מערב מסצ'וסטס. "ומעליו עברה אותה טיסה של דני, ואני נזכר בזה כל יום וזה קורע אותי כל יום".

הוא זוכר את דני כאיש נדיב, חייכן, מחבק, משרה קסם על סובביו, הרבה אינטליגנציה רגשית ואינטלקט. "פעם אמרתי לו, אתה תהיה ביל גייטס או ראש ממשלת ישראל, או גם וגם".

איך הגיב?
"חייך, אבל לא אמר: 'יצאת מדעתך'".

כשמרקו היה בדאון לאחר שובו מהארץ, דיבר עם דני. דני ציווה: "עזוב את כל הפסיכולוגים, אני בא אליך מבוסטון". פעם אחרת שוטטו במנהטן, ומרקו שוב פתח את הלב. שישה שבועות קודם לכן הכיר אישה והיא כבר בהריון, ואין הוא יודע לאן להוליך את הקשר הזה. ודני הוא איש המתאים להעלות לפניו ספקות. החולות הנודדים הם מרחב המחיה שלו. במקום להזהיר שמוקדם, שימתין, שישקול, הוא מציע למרקו ללכת על זה. "אתה תהיה אבא טוב, אני כל כך שמח בשבילך". ב־4 באוקטובר 1998 סטייסי ומרקו מעמידים חופה צנועה בדירתם בניו יורק. דני, שאוחז באחד מעמודיה, גם חותם על הכתובה. אגב, סטייסי זוכה בימים אלה לכמה עמודים בביוגרפיה של וודי אלן. כשהייתה תלמידת תיכון בת 17 והוא בן 41 ניהלו רומן והיא מונצחת גם ב"מנהטן". סטייסי עונה בסרט לשם טרייסי ואת דמותה גילמה מיוריאל המינגוויי, נכדתו של.

חבר אחר, פרופ' ברוקשטיין מהטכניון, מגיע אז לשנת שבתון במעבדות Bell בניו ג'רזי, מה שמחדש את המפגשים המשפחתיים. באחד מסופי השבוע המשותפים בניו ג'רזי משתולל וירוס בטן. האורחים והמארחים נופלים. גם דני חוטף אך מתעקש להישאר על הרגליים ומטפל בכולם. גם לאחר שובו של ברוקשטיין לארץ יתוחזק הקשר. כשיגיח מדי פעם ל־Bell ידאג לזמן את תלמידיו לשעבר - דני לוין ופרופ' פולינה גולנד מ־MIT - למסעדת "ירושלים" בברוקליין שליד בוסטון.

כשדני לוין עבר ל־MIT, התמוסס החיבור בינו לליאור נצר, שלמד הנדסת אלקטרוניקה בתל אביב. אבל בחתונת חבר נצר שומע בחצי אוזן על אחד, דני לוין, שמצליח בארצות הברית. "ידעתי שאם זאת חברה שלו אני רוצה לעבוד בה". בוגרי היחידה מוצאים זה את זה מחדש. לאחר כמה ראיונות בבוסטון ליאור נצר נרשם כעובד מס' 70 באקאמאי.

הוא מגלה שדני הביא את סיירת מטכ"ל לאקאמאי. מעצמו הוא דורש דוגמה אישית, מאנשיו הוא מצפה לזרוח כשצריך - ותמיד צריך, לדעת לסבול כפי שסבל עם מטענו העודף באותו מסע קיץ מתיש. האיש שעל כתפיו מטען חריג של תבונה אנליטית, מתגלה כחייל צייתן לתחושותיו. לוליין על טרפז ואיש עסקים ארקטי. זמין תמיד, לא סוגר את יומו לפני שספר 20 שעות עבודה. גם בבית הוא צמוד ל־BlackBerry ומשיב למיילים. מפגשיו עם כריתו מתרחשים אי־שם בקצה הלילה. אפוף אותו להט ראשוני, הוא שב כל בוקר לעבודה וקוטף שוב את הערצת המסדרונות.

"אנשים השתוקקו לחברתו", מספר ג'ונתן סייליג, "לאכול איתו צהריים, לשתות בירה, לא משנה מה". כדי שלא תשתלט הברברת, ישיבות הנהלה הוא מכנס תמיד בעמידה. מרצה בלי מצגות, בלי פאואר פוינט. רק טוש ביד, לוח לבן והפה שלו. בסרט של החברה, לבוש חולצת אקאמאי כחולה, הוא מפיח רוח קרב בגייסות: "אנחנו עסק ענקי, והמטרה שלנו היא לשלוט בעולם". מהאולם עולה רחש של טוב לב ספקני. ורק מבט למעמקי עיניו מבהיר לך, המתבונן, שדני לוין התכוון לכל מילה.

בפנתיאון החברה מונחת הרצאתו שבאה להזים פרסומי שקר של המתחרים כאילו הותירו אבק לאקאמאי. עם הטוש ועם אותו לוח לבן טיפל בכל מתחרה בתורו, "והוא הסביר למה הם פחות טובים", נזכר ליאור נצר, "והוא עשה את זה בהתלהבות ובכריזמה אדירה, וזה הרגיע את כולנו, וזה נתן לנו אמונה כמעט עיוורת ביכולת שלו, במובילות שלו".

"הפסד לקוח היה מבחינתו חטא בלתי נסלח", אומר לי ג'ונתן סייליג. "הרעיון שמישהו הולך ממך היה מבחינתו בלתי מתקבל על הדעת".

לוחץ לעבוד ככה.
"לעבוד עם דני היה לחץ אדיר. לא שלא הבין נימוקים הגיוניים, אבל הוא בנה תרבות של חוסר תירוצים, של אפס איבודי לקוחות".

הוא סחט להם את האיי־קיו אך מצא זמן להשתטות איתם. את קלות ראשו נידב רק למי שסמך עליהם. ואולי היה זה הפיצוי שהרשה לעצמו על נעוריו שהתבקעו באבחת עלייה אחת לישראל. "היה מתגנב מאחוריי, מרעיד אותי באגרוף בכתף וגורם לי לרדוף אחריו במסדרונות", צוחק נצר. הוא לא השתגע על מי שתיקנו אותו. את מי שבכל זאת העזו הדביק - בצחוק - לקיר או בסלוטייפ לכיסא.

מי שהבריק זכה לכינוי Titan (נפיל). את התואר הזה שאב מהביוגרפיה של ג'ון רוקפלר אך גם חיבר מילון משלו: Non trivial היה משהו שצריך לתת עליו את הדעת; Kerfuffle (מהומה, בלגן) היה משהו שאומרים אחרי משבר עסקי; Obstreperous (נועז, פראי) ביטא את הצורך בפעולה חצופה.

את איי הרוך שבו שמר למשפחתו. ניסה לאזן בין החברה לחייו עם הבית. אב מסור בכל מאודו. "כשהיה לו זמן, היה לוקח את האוטו והיינו יוצאים לטייל", מספרת אן בסרט לזכרו. "הוא רצה לטרוף את החיים ביום אחד", מחייך ליאור נצר. לא פעם יצא עם החבר'ה למטווח בניו המפשיר, המשיך למסעדת סטייקים ואז - בסביבות 10, 11 בלילה - מציע לתפוס מטוס לווגאס. "ואני מתחרט שלא נעניתי לו".

בסופי שבוע אחרים דהר על אחד מחמשת אופנועיו. "את ההארלי דיווידסון שמר לעצמו, ורק פעם אחת, כשהייתי מדוכא, זכיתי לרכוב עליו", מספר ליאור.

אבל לא כל סופי השבוע היו חסינים מעבודה. באחד מימי ראשון התייצב נצר בביתו למפגש חברים. פתאום, בהחלטת בזק, קבע דני שיש לשוב למשרד לייצר תגובה לפרסום שקרי של מתחרים. כשהם מגיעים, הוא מצביע על בית אקאמאי ומשחרר: "לא רע מה שעשינו כאן". וזה היה יוצא דופן. כי דניאל לוין מעולם לא עצר כדי להריח את הפרחים ששתל.

בשנת 2000 בועת ההייטק מתרסקת ומטלטלת גם את אקאמאי. משיא של 345 דולר ב־1999, צונחת המניה לחצי דולר. כשני שלישים מהעובדים נשלחים הביתה. "אבל דני היה קשוח ולא ויתר", מספר תום לייטון. את טיסתו האחרונה הוא מתכנן כדי לצוד לקוחות בוועידת אינטרנט בלוס אנג'לס. "נצא יחד ונישאר לטיול אופנועים בוויקנד", הוא מציע לחברו מהסיירת. נצר משיב שיש לו קבוצה לנהל. "לא יכול לנטוש לשבוע רק בגלל שאתה אמרת".

וזכית בחיים.
"ואולי יחד היינו יכולים לעשות שם משהו יותר. אבל כן, כנראה שקיבלתי את החיים שלי".

בסוף השבוע האחרון שלו דני נפגש בבוסטון עם ג'ונתן סייליג. השנה האחרונה הביאה את דני להתבוננות פנימית שלא נעלמה מעיניו של סייליג. "העבודה בחברה גורמת מתחים, והחל מקיץ 2000 זיהיתי אצלו תהליך של התפייסות, של רצון להביא יחסים ממצב 'טוב' ל'מצוין'". בפגישתם בבוסטון הם מדברים על זה.

זה סוף שבוע אחרון של צחוקים. כשלראשו כובע בייסבול, דני תוקע אגודלים בתנוכיו ועושה למצלמה תנועות של דמבו הפיל ענק האוזניים. ביומו האחרון בבוסטון הוא נפרד מהוריו, ששבים לארץ מביקור אצלו. פרדי ברוקשטיין, שמבקר ב־Bell, מצלצל לקבוע את הארוחה המסורתית ב"ירושלים" אך נענה ב"המנוי אינו זמין". אותה הודעה מקבלת גם פרופ' פולינה גולנד שמנסה אחריו. בשעות האלה יושב דני עם תום לייטון לסגור רשימת מפוטרים לשבוע הבא. "זה היה לילה נורא", מספר לייטון, "דני ישן אולי שעה והתעורר להמריא אל הלקוחות בקליפורניה".

11 בספטמבר 2001. מזג האוויר רגוע, השמיים בהירים, תנאים בשלים לטיסה מנומנמת. כשבתיק הגב שלו לפטופ, טי־שירט וג'ינס, מתייצב דניאל לוין בנמל התעופה לוגאן בבוסטון. לאחר שנרשם בדוכן אמריקן איירליינס, הוא עולה למטוס, מתרווח במושבו ופותח נייד. כשהוא בשיחה עם אחד מעורכי הדין של החברה, מתהדקת סביבו טבעת המוות. מלפניו, במושבים A2 ו־B2 במחלקה הראשונה, וואהל אל־שחרי ו־וואליד אל־שחרי. מימינו, במושב G8 במחלקת עסקים, עבדל רחמן אל־עומרי. הוא עצמו במושב B9 במחלקת עסקים. מאחוריו, ב־B10, סאטאם אל־סוקמי. ב־07:59, כשעל סיפונו 81 נוסעים, ממריא קפטן ג'ון יוגונובסקי אל האבדון.

15 דקות לאחר ההמראה אובד הקשר עם הטייס, הדיילת בטי אונג משתלטת על טלפון באחד ממושבי הנוסעים ומדווחת למגדל הפיקוח: "נדמה לי שהמטוס נחטף". על פי הערכות מנהל התעופה הפדרלי (FAA) וה־FBI, הנוסע מ־B9 (דני לוין) הבחין בשניים שקרבים לקוקפיט, זינק ממושבו כפי שאומן כל ימיו ונאבק כדי לעצור אותם, אך אדם נוסף, כנראה הסעודי סאטאם אל־סוקמי בן ה־25, שישב מאחוריו, דקר אותו בגבו. "מישהו נדקר במחלקת עסקים", מספיקה עוד בטי אונג לדווח לעולם. ב־08:46, כשדני כנראה כבר אינו בחיים, בראשיתו של יום שיגבה את חייהם של 2,977 בני אדם, טיסה 11 מתרסקת על המגדל הצפוני של התאומים.

באותו בוקר פרופ' תום לייטון מתיישב במכוניתו לנסוע לעבודה. בדרך הוא שומע את החדשות. "כשנכנסתי לבניין וראיתי את הדמעות, ידעתי...", הוא אומר ונחנק. באותו בוקר שב מרקו גרינברג ממכון הכושר לביתו אשר ברחוב 80 מערב במנהטן. "משדרים שמטוס פרטי נכנס בטעות בתאומים", מדווחת לו אשתו סטייסי. אבל מרקו, שחי את המציאות הישראלית, בטוח שזה פיגוע. הוא דואג לדני, ולא בפעם הראשונה. בימי הדמים של 95', לאחר שליווה אותו לתחנת רכבת בתל אביב, פיצוץ אדיר החריד את העיר. לאחר שעה של אימה הבין שדני בסדר. הפעם זה לא עומד לקרות. מביתו הוא רואה שני מטוסים ומגדלים על בלימה. ואז דפיקה בדלת. זה אחיו של סייליג שלוקח את מרקו הצדה: "שמעתי מג'ונתן שחוששים שדני היה על הטיסה". חולפת חצי שעה ונשיא אקאמאי פול סגאן מתקשר: "מרקו, יש לי חדשות רעות מאוד. אנחנו יודעים שדני היה על הטיסה".

"זאת הייתה מכה שלא הרגשתי בחיים שלי", מתפורר קולו של מרקו, "אמרתי: 'כוכב נפל מהשמיים'". לפני חודש פרסם את ספרו "PriMITive", שהקדיש לדני. האנשים הכי מוצלחים שהכיר, טוען גרינברג, לא עבדו לפי הספר, הם "התפרעו", כפי שדני אהב לומר, "הם שמו זין על מה שהיו אמורים לעשות והלכו לפי הבטן".

דני לוין התחיל וגמר את חייו באמריקה ובאמצע הייתה ישראל. מה היה יותר, אמריקאי או ישראלי?
"זה כאילו לשאול מישהו אם יש לו יותר גנים שלא אמא או אבא. הוא היה 50% ישראלי, 50% אמריקאי".

באותו בוקר ליאור נצר היה בגיחת עבודה בישראל והשתתף בשיחת ועידה עם חבר מניו יורק. "פתאום הוא אומר לי: 'אני רואה שמטוס נכנס בתאומים'". נצר פותח טלוויזיה ורואה שאכן כך. "אמרתי לעצמי: 'בטח שידור חוזר'. רק אחר כך הבנתי שזה מטוס שני". כעבור שעה יוצאת הודעה מטעם נשיא החברה שדני לוין היה על המטוס.

לו אתה במקומו באותו בוקר, היית פועל אותו הדבר?
"עד היום אני לא יודע את התשובה. מאמנים אותך להגיב כמו רפלקס, אבל אני לא יודע את כל הפרטים. גם הוא לא ידע בין כמה טרוריסטים הוא נמצא. לו הייתי איתו והיה קם ומתחיל לפעול, גם אני הייתי קם ומתחיל לפעול".

שרידיו של דני לוין הוטמנו ב־Sharon Memorial Park שליד בוסטון. לאחר מות בעלה שקעה אן בתוגה עמוקה. עם הזמן בנתה חיים חדשים. התחתנה, ילדה בת, אחות לאיתן ולאיתמר. כאמו של דני, סירבה גם היא לשתף פעולה בסיפור הזה. אבל בסרט לזכרו, נשאלה אן מה הייתה רוצה לומר לדני: "הייתי אומרת לו שאנחנו מתגעגעים אליו", השיבה, "שהשיג כל כך הרבה בזמן כל כך קצר, שאני כל כך גאה בו".