“המסר שלנו הוא שכמו שזה קרה באילת, זה יכול לקרות בכל מקום”

"נכנסתי לבית הספר שלי ביום הראשון ללימודים ונדהמתי”, מספרת נגה אטיאס, תלמידת כיתה י”ב בתיכון בכפר סבא. “כשראיתי את הגרפיטי הענק בכניסה שבו כתוב: ‘אין יו”דניקית שלא נותנת ואין י”בניק שלא מקבל’ - הייתי בשוק. נפגעתי מאוד והרגשתי בושה ומבוכה ואחר כך כעס גדול”.

אטיאס לא לבד: רבים הזדעזעו ביממה האחרונה מן הפרסום על הגרפיטי שרוסס בתיכון בעיר, כמו גם מן השלטים שהכינו תלמידים בתיכון אחר בעיר עם הכיתוב: “איה נאפה – 12, אילת – 30, בני י”ב – 100” ו”שתיקה = הסכמה”. במקרה של השלטים, מנהל בית הספר גילה על הכוונה לתלות את השלטים מבעוד מועד, השעה את ארבעת התלמידים האחראים להם והזמין את הוריהם לשיחה. בתיכון השני טרם גילו מי האחראי לגרפיטי. בעקבות המקרים, נערכה אתמול מחאת תיכוניסטים, שאליה הצטרפו הורים זועמים, בקריאה לשינוי בתרבות האונס ובתרבות הטיוח.

“לא ציפיתי שבמוסד כזה בעיר מחונכת כזאת זה יקרה”, אומרת אטיאס. “זה מעליב. זה גורם לי להרגיש נחותה כאילו אני חפץ, כאילו אין לי מילה, ואני כלום. אני כועסת מאוד. גם על בית הספר עצמו שבחר להשתיק ולהסתיר את הזוועה מההורים. צילמתי ודיווחתי, ובית הספר ידע על זה שבוע שלם ולא עשה דבר למעט למחוק את הגרפיטי. לא שיתפו את ההורים, לא היה שיח עם התלמידים, רק דיווח לעירייה ולמשטרה. חמור מכך, המורים ידעו שצילמתי וישר לחצו עליי שלא להפיץ. לא נראה לי הגיוני לא להוציא את זה, ואני לא מקבלת שמטאטאים מתחת לשטיח”.

הסיפור נחשף לאחר שלירון (שם בדוי), בת 17 מאחד התיכונים בעיר, שלחה עם חברותיה את התמונות של השלטים לכתבת גלי צה”ל, הדס שטייף, ומשם הכל התלקח. בתוך שעות ספורות הוחלט לערוך הפגנה ביוזמת בני הנוער. מאות תלמידים והורים גדשו אתמול את רחבת התיכונים בעיר בקריאות נגד המעשה והטיוח. לדברי המוחים, דווקא נוכחות צוותי החינוך הייתה יחסית דלה.

“קיבלתי את זה לוואטסאפ, זה עבר בשרשרת, והייתי מזועזעת”, מספרת לירון. “הכי נורא זה שהבנו שזה לא תלוש מהמציאות שלנו. כולנו חווינו מקרים יומיומיים, אומנם לא בקנה מידה כזה, אבל אנחנו כן מכירות מקרוב את התרבות הזו וחוות כל הזמן החפצה או פגיעה ברמת האמירה או הנגיעה ‘הסחבקית’. כל אחת חושבת שהמקרה שלה הוא ייחודי, אבל כולנו חווינו את התופעה. כשהתחלנו לדבר בינינו, הבנו שזה מקיף אותנו כל הזמן. יש הלך רוח שמאפשר לכתוב שלטים כאלה ולחשוב שהם מצחיקים. גם דברים כמו קוד לבוש למכנסיים קצרים מעבירים מסר ברור לכלל התלמידים, והכל קשור להכל בסוף”.

טקס חניכה

מיד לאחר הפרסום, החלה מהומה בקבוצות הוואטסאפ הכיתתיות. בסופו של יום, כולם מכירים את כותבי השלטים, והדבר גרר ויכוחים וסערת רגשות גדולה גם ביחס לענישה – כאמור השעיה לכמה ימים - וכמובן ביחס למעשה עצמו.

“כולם דיברו על זה והתווכחו”, מספרת רוני טוכטרמן, תלמידת כיתה י”ב בתיכון שבו הוכנו השלטים. “רק אחרי כמה ימים הבנתי כמה זה חמור, מבזה ומשפיל. בתור מי שמכירה את האחראים לשלטים, זה היה הלם עבורי. האנשים האלה קרובים אליי ביומיום, אבל הבנתי שאני מוקיעה ומזועזעת ומבדילה בין המעשה לבין החברות בינינו. כל אחד מהם קיבל בדיוק מה שהיה צריך לקבל פשוט כי הם לא חשבו".

"השיא היה כשהחלו לרוץ ביטויים כמו ‘הם ילדים טובים’ או ‘ממשפחות טובות’, וזה פשוט פתטי. היו כאלה שמיד הצדיקו אותם, וזה מראה בעיניי כמה הם לא מבינים את החומרה של הדברים. מישהי שלחה הודעה ארוכה מעומק לבה וביקשה מכולנו לגבות אותם כי הם החברים שלנו, וכרגע התיכון שלנו מושמץ. הייתי בהלם. זו ילדה חכמה, אבל ההודעה הזו מעידה על בורות. המון כתבו שהם מצדיקים את המעשה, והייתה השוואה להומור שחור, כמו בבדיחות שואה. אבל זו לא בדיחה, זה קורה לנשים כל יום. צוחקים פה על נערות שנפגעו, על נאנסות, וזה לא נושא לצחוק עליו. ככה נראית תרבות האונס”.

הרבה מהכעס של התלמידים הוא על ההסתרה והטיוח, שנקטה מערכת החינוך לדבריהם, דווקא בימים שהארץ סוערת בגין פרשת האונס באילת, ומקרי אלימות מינית עולים לכותרות חדשות לבקרים. “אני כועסת על ההנהלה שלא הגיעה להפגנה, וזה המינימום שיכלה לעשות”, אומרת אטיאס. “הכתובת הייתה על הקיר, והיא הסתירה את זה מיתר התלמידים ומההורים בכך שמחקה את זה. אף אחד לא דיבר איתנו מההנהלה, והם לא יודעים להתמודד. רק התלמידים החלו את השיח ביוזמה פרטית. אנחנו פנינו אליהם. מאז אף אחד לא נכנס לדבר ולהסביר כמה זה חמור. כאמור הם לא רק הסתירו, הם מיהרו למחוק ולהחביא ולא השקיעו בהסברה ובשיח מתקן. עכשיו זה מאוחר מדי. שבוע שלם אנחנו שואלים שאלות ולא מקבלים תשובות”.

במסגרת הפרשה נחשפו ההורים גם לתופעה הוותיקה של נוהל הזובור וטקס החניכה לתלמידי ותלמידות כיתה י’. לא פעם הוא מלווה בטקסטים בעלי אופי פוגעני. “היה פה ניסיון השתקה ורצון לקבור את הדברים בשקט כך שהורים לא ידעו”, אומרת שלי סבר, אם לשתי בנות הלומדות בתיכון שבו הוכנו השלטים, שהשתתפה בהפגנה.

“היו אסיפות הורים ומלא הזדמנויות לדבר על כך במשך שבוע שלם, אבל איש לא טרח. לאט־לאט התגלה שזאת קבלת הפנים ליו”דניקיות. בשנה שעברה היה שלט עם ציור של ישבן וטקסט: ‘תתחילו לשים חוטיני’. זה לא יכול לעבור בשקט. אנחנו מבינים שמדובר בתופעה מאורגנת, שכבתית. זה לא רק ארבעה ילדים שחמדו לצון. המסר שעבר במשך שנים היה שזו דאחקה. לאיים על יו”דניקית שיאנסו אותה זה כנראה מצחיק מישהו”.

“זה נחשף במקרה, ואם לא, הכל היה ממשיך כרגיל”, מוסיפה טוכטרמן. “רק כשגילו את זה, בית הספר התעורר. העונש שנתנו להם לא מספיק. זה לא עונש חינוכי. צריך לטפל בזה יותר בחומרה, לעבור בכיתות ולהעביר שיח בנושא”.

שיח בלתי פוסק

אחד הדברים שבלטו לעין בהפגנה היה נוכחות של נערים, תלמידים מכל התיכונים בעיר, שבאו גם הם כדי למחות. אחד מהם, עומרי פייבל, תלמיד כיתה י”ב בעיר, היה בין אלה שנשאו דברים על הבמה. “הדבר הראשון שהרגשתי זו בושה מאוד גדולה שילדים בגילי כתבו כזה דבר, ועד היום אני נבוך שזה קרה”, הוא מסביר. “מצד שני, אני יכול להבין איך קורה שילד מגיע לכתוב את זה כשכולנו נחשפים לשיח מזלזל, אלים ובוטה כלפי נשים. המקרה הזה ספציפי לתיכונים שלנו, אבל זו תופעה רחבה. צריך להעניש אותם, אבל זה חייב להמשיך משם לעשייה של איך מונעים את הפעם הבאה ואת צורת החשיבה של אנשים כאלה. הבעיה היא שיש מישהו שזה נראה לו מצחיק ולגיטימי, ושכך ישדרג את המעמד החברתי שלו.

“השפה, הדיבור הזה, הם מקובלים ונוכחים ולא מוקעים בשום צורה”, מוסיף פייבל. “בנים מדרגים בנות בציון מ־1 עד 10, יש אמירות כמו ‘הייתי עושה אותה’, כל הדיבור מחפיץ. זה מה שמוביל בסופו של דבר לדברים כמו השלטים ולמקרים כמו באילת ובאיה נאפה. אני מכיר מישהי שבמסיבת שכבה מישהו ניסה לקחת אותה לשירותים. גם גברים נאנסים ומותקפים. נוצר דימוי רע רווח שכל הגברים לא יכולים לשלוט בעצמם וכולם יאנסו אם תהיה להם הזדמנות, זה גם פוגע בנו. צריך להיות תהליך כולל של שינוי השיח. להבין שזה לא משהו שצריך לצחוק עליו וחובה למנוע אותו”.

“אנחנו לא רואות בענישה נקודתית את הפתרון”, מסכמת לירון. “הוא חייב להיות הרבה יותר מעמיק. צריך שיח בלתי פוסק על התופעה. עד שהמקרה התפרסם, בקושי הייתה התייחסות לנושא, והרבה הורים לא ידעו שזה קרה. זה חמור עוד יותר בעיניי. המסר העיקרי שלנו הוא שכמו שזה קרה באילת, זה יכול לקרות בכל מקום. זו תופעה ארצית ולא שייכת לתיכון אחד או אחר, אלא משהו שדורש טיפול ברמה הלאומית. אנחנו דורשות ממערכת החינוך שלא תשכח מזה עוד שבוע, אלא שתהיה עשייה אמיתית בנושא. שלא נעבור סדנה חד־פעמית ושלא יפחדו לדבר, לפתוח ולטפל בנושא באופן רציף בכל הכיתות”.