אם צריך היה לתמצת בשני משפטים את ההישג הגדול ביותר של יהודה עמיחי, סביר להניח שרשות הדיבור הייתה עוברת אל נתן יונתן, שאמר: "הסכנה של השירה היא להיות מליצית ומתה, ועמיחי הציל אותה במובנים רבים מכליה. הוא החזיר אותה לחיים על ידי הנשמה מפה לפה, של אדם אחד לתוך החיים".
השנה היא 1974. עמיחי הוא כבר משורר מוכר ועטור פרסים: פרס שלונסקי, פרס ברנר ופרס אקו"ם. שבעה ספרי שירה פרי יצירתו מונחים על מדפי הספרים, ספר סיפורים אחד, שני רומנים, תסכיתים ומחזות, בהם גם "מסע לנינוה".
עמיחי, "יודה" בפי קרוביו, מוזמן אל אולפני הטלוויזיה הלימודית בימים של שחור־לבן, לתוכנית "כל שיר" בהנחיית נתן יונתן ובהשתתפות שלמה גרוניך. מהר מאוד עולה סיפור המחזה "מסע לנינוה", שבו בחר להתרכז בריצה אחר המותרות - לא רק בישראל של אחרי מלחמת השחרור, בעולם בכלל. יונה שלו אינו עסקן או מנהיג. הוא נשוי, מסודר בחיים.
יום אחד הוא שומע את קולו שלו בוקע מן הרדיו לאמור: "קום לך אל נינוה. אמור לבניה: עוד 40 יום ונינוה נהפכת". הוא מהסס. אשתו מנסה להרגיעו, ואישה זרה מתפרצת לביתם. היא משכנעת אותו, למורת רוחה של רעייתו, כי זהו הדבר הנכון, והוא עוזב את הבית. אלא שבמקום לנסוע לנינוה כפי שצווה, הוא נוסע לתרשיש. מהגורל אי אפשר להימלט. הים סוער ומלחי האונייה משליכים אותו אל הים. דג גדול בולע אותו, בדיוק כמו בתנ"ך, ובבטן הדג הוא פוגש עוד שני נביאים. שניהם נכשלו בשליחותם ללכת אל נינוה.
במחזה הזה יש נערת זוהר מקומית, חזרה פיקטיבית בתשובה וניסיון כושל של יונה לחזור אל ביתו משכבר השליחות, אבל קירות ביתו סוגרים עליו לאט־לאט וביתו נהפך לבטן הדג. "הפרשה בנינוה היא דבר רציני וחשוב מאוד. אתה כתבת את זה בדברים אירוניים ובמילים פשוטות. האם זה לא יכול להוריד מהערך שלה?", שאלה אותו אחת הנערות שישבו באולפן. היא זועפת. "להפך, הבעיה של יונה ונינוה קיימת בכל הדורות. לכן, כמו שנביא משתמש בשפת דורו, אני משתמש בשפת דורי", הוא עונה לה. "הנצחיות של התנ"ך היא שהבעיות הן אותן בעיות, והפתרונות או אי־הפתרונות נשארים תמיד איתנו".
נערה נוספת הצטרפה לביקורת החריפה של חברתה. "באיזו מין שפה אתה משתמש שם? זו אפילו לא שפה רגילה של רחוב. סלח לי, זו שפה זולה", הטיחה בו, ועמיחי השיב לה: "את חושבת שהמלאכים שזרקו את יונה לים בתקופת התנ"ך דיברו ביניהם שייקספיר? שירה נמצאת בכל מקום ובכל דבר".
בסיפור הזה, אולי יותר מהכל, מסתתרת תמצית ההוויה השירית של עמיחי, כזו שנמצאת לא רק בדברים היפים או במילים נשגבות. התזה שלו הוכיחה את עצמה: 20 שנה בדיוק חלפו מאז לכתו, והוא כאן. נוכח. ברשת, בשיריו המולחנים המתנגנים ברדיו, בהקדשות ובטקסים ממלכתיים ואלטרנטיביים, בערבי שירה, במופעים ובסיורים הסובבים סביב יצירתו, שתורגמה לכ־40 שפות, בהן אספרנטו וגם סינית.
המורשת של יודה
רק לאחרונה ראתה אור ביוגרפיה מרתקת פרי עטו של עידו בסוק, "ספקות ואהבות: יהודה עמיחי - חיים" (הוצאת שוקן). אל אלו מצטרף גיליון חגיגי של כתב העת לשירה יהודית ישראלית "משיב הרוח" בעריכתם של אליעז כהן ושלומית נעים־נאור.
על דמותו כחונך לצד מורה, מספר כהן: "בשנים האחרונות שלו זכיתי להיות קרוב ליודה עמיחי ואף להיחנך על ידו ככותב שירה צעיר. חלק מהסודות אני מעביר ב־20 השנים האחרונות לתלמידים שלי. זכינו לכך שעמיחי אהב מאוד את המפעל של 'משיב הרוח'. הוא שׂשׂ על הגיליונות הראשונים, ובאחת מפגישותיו עם משוררי החבורה התבדח פעם שאם היה יודע בנערותו שיקום דבר כזה כמו 'משיב הרוח', אולי לא היה זורק את הברט - ובלשוננו: מוריד את הכיפה. קיימנו עמו גם כמה אירועים פתוחים לקהל, ומצאנו אותו כפי שמצאנו את שירתו: קשוב וענו, מלא באהבה למקום הזה, ובאופן מיוחד — לאהבת אדם".
במלאת 20 שנים לפטירתו, היה ברור לכהן ולנעים־נאור שיוציאו גיליון מחווה מיוחד וחגיגי של כתב העת המוקדש כולו למשורר. הם עמלו על הגיליון במשך כל השנה האחרונה. "עמיחי היה אולי המשורר המשפיע ביותר בשירה העברית במחצית השנייה של המאה ה־20, ודורות של משוררים אימצו תבניות ונוסחי שירה שחודשו על ידיו", אומר כהן. "הדיאלוג הער והחי עמו ועם שירתו הינו אחד הבסיסים לגיליון המיוחד הזה".
"מעבר לכך, זכינו לעמוד בקשר קרוב וחם עם המשורר, ששמח על היותנו מעין גשר בין הדורות, וכן בין 'ארון הספרים היהודי', שעמיחי היה קשור ומושפע ממנו באינסוף דרכים, לבין הכאן והעכשיו של השירה הישראלית. גם הזיקות העמוקות האלו והתייחסות לתשתיות ולשכבות היהודיות בשירתו מקבלות ביטוי בגיליון המחווה שלנו. הבית והלב של חנה ויהודה עמיחי היה ונשאר פתוח בפנינו כל השנים. גם בעבודה על גיליון המחווה וסביב אירועי שנת ה־20 לפטירתו. לא היינו מגיעים לכל זה לולא החברות הזו".
בנו של עמיחי, דוד, אומר על העניין הגדול שהוא ממשיך לעורר ועל היותו מקור השראה גם למשוררות ומשוררים הצעירים ממנו בשלושה וארבעה דורות: "כשאבא החל לכתוב שירה בשפת היומיום לפני כמעט 70 שנה, טענו נגדו מבקריו שהוא מנמיך את השירה, שתפקידה הנשגב הוא שהיא צריכה להיות כתובה בחריזה ובשפה מליצית".
"אבא תמיד טען, וכך גם פעל, שעל השירה להיות חלק מהחיים, כפי שכתב בשירו 'לא כברוש': 'אֶלָּא כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת/ מֵעֲנָנִים רַבִּים, לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְתוּי/ פִּיּוֹת רַבִּים'. שירה צריכה להיות שם כעזר כנגדנו בחיים. עדיין מרגש אותי לראות את שירת אבא מצוטטת בנקודת השמחה והעצב שלנו ולעתים אף בדוחות כמו דוח ועדת וינוגרד. בשבילי זו המורשת האמיתית של שירתו של אבא - הפיכתה לחלק מהחיים".
ההיענות ל"קול קורא" שפרסמו אנשי "משיב הרוח" מנתה 200 כותבות וכותבים, מתוכם נבחרו לגיליון המיוחד 60 משוררים, חוקרים ויוצרים בני דורות שונים ומקשת זרמים והשקפות, שכתבו שירי מחווה, קריאות אישיות ומחדשות בשירי המשורר, מסות קצרות ועבודות אומנות בהשראת שיריו. בין המשתתפים: אגי משעול, אריאל הירשפלד, רוני סומק, רפי וייכרט, אורית גידלי, יוסף עוזר, סיון הר־שפי, שחר מריו־מרדכי, אפרת ביגמן, שי דותן ומיה טבת דיין.
המוסריות של המילה
עמיחי לימד, כתב שירה, עסק בתרגום, כתב מחזות ותסכיתים וגם ספרי ילדים. אחרי ספר הסיפורים שלו, "ברוח הנוראה הזאת", הגיע הרומן "לא מעכשיו לא מכאן" (שוקן, 1963) ורומן נוסף, "מי יתנני מלון" (ביתן, 1971) שהביקורת קטלה. "אני מאמין שעוד יודו שהוא רומן כן ואמיתי", אמר והודה: "אינני כותב פרוזה, משום שאני עייף ועצל".
לאה גולדברג זיהתה היטב את איכויותיו. עם זכייתו בפרס שלונסקי על ספרו הראשון "עכשיו ובימים האחרים" (לקראת, 1955) כתבה ביולי 1957: "יהודה עמיחי חזק ביותר בדימויים הלקוחים מחיי יומיום, ממערכת החולין של היום הפרוזאי שלנו. לעתים הוא מגדיש את הסאה, אך בשעה שעולה בידיו להפוך את המושג המקובל בסדנה או ברחוב או במשרד לשיר, הוא עושה את מעשה הכשפים של השירה: פוקח את עינינו על האפשרויות הסמויות של חיינו, מפתיע אותנו ביכולת זו של המעבר מן הפשוט ביותר אל המשמעות הסמויה של התמונה המוארת אור חדש, מחריד ויפה... מיטב ברכתנו למשורר היא הציפייה לספרו השני".
עמיחי עצמו היה נבוך טרם פרסום הספר. הוא שלח אל גולדברג, מהקבועות של בית הקפה "הרלינג" בבן יהודה בתל אביב, מכתב שנפתח בהתנצלות נבוכה: "בדרך כלל איני ביישן. אני פלמ"חניק ותיק", הוא כותב, "ודווקא משום זה, קשה לי לגלות את עצמי ככותב חרוזים".
הספר השני, "במרחק שתי תקוות", הגיע בגדול (הקיבוץ המאוחד, 1958) ואחריו רבים אחרים בהוצאת שוקן, בהם "עכשיו ברעש" (1969), "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" (1973), "שעת החסד" (1982), "מאדם אתה ואל אדם תשוב" (1985), "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" (1989) ו"פתוח סגור פתוח" (1998).
כששיריו הופיעו בראשית שנות ה־50, ראו בו, בנתן זך, בדוד אבידן ובאחרים, מורדים במתכונות השיריות שרווחו עד אז, אבל עמיחי דבק בשלו. הוא טען שלא הושפע מאברהם שלונסקי ומנתן אלתרמן, ולפיכך לא היה לו כל צורך במרידה.
פוליטיקה ספרותית הייתה ממנו והלאה, להוציא הבלחות. בראיון שנתן לכתב העת "אמריקן פואטרי ריביו" כינה את שירתו של אבידן "דיבור, דיבור, דיבור". אבידן לא נותר חייב. הוא כתב בתגובה בעיתון שהדיבור העמיחיי הוא לא שירה אלא "פטפוט מפוחד של כותב שירים שמעמדו מתערער בהדרגה כבר שנים". אבידן כמובן טעה.
"יוצר אמת, קולו הציבורי נשמע מתוך יצירתו. ואם ישנה מבוכה, הוא מביע את המבוכה. אין סופר באהליך ואדם בצאתך. הסופר הוא ככל אדם אחר", אמר בנאום שנשא בוועידת סופרים בשנות ה־60.
הוא האמין בכל לבו שזאת ארץ שקוראת שירה וזקוקה לה, אבל הקפיד לחיות על הקרקע ולא בספירות עליונות. כמה קרקע? עד גיל 54 שירת בחיל רגלים. "אם לחיות, אז לחיות חיים שלמים ולא לשחק את המשוררות, שאין לזה שום מובן", אמר. "מילים רמות תמצא רק בפי נואמים, ולא בפי משוררים", הוסיף והדגים באמצעות המילים הנישאות מעל הבמות בערב יום הזיכרון.
את המילים הנשגבות על נופלים במלחמה, "שמו נפשם בכפם", "הקריבו עצמם על מזבח המולדת", אומרים פוליטיקאים ועסקנים. "האם פעם הם חשבו על המילים האלה?", שאל, "הם מזלזלים גם במולדת, גם במזבח וגם באדם. הם מזלזלים במילה. התפקיד הגדול ביותר של משוררים הוא להחזיר למילה את המוסריות האמיתית שלה".
ב־1982, כשהוענק לו פרס ישראל לשירה, כתבו השופטים בנימוקיהם: "בשירתו יצר מהלך חדש בשירה העברית... עמיחי הביא לשינוי מהפכני בלשון הפיוטית, צירוף בין חומרים פיוטיים לחומרים השאובים מן היום יום". וכפי שכתב בשירו "נסים" ("שעת החסד", שוקן, 1982): "מרחוק כל דבר נראה נס/ אבל מקרוב גם נס לא נראה כך/ אפילו מי שעבר בים סוף בבקיעת הים/ ראה רק את הגב המזיע/ של ההולך לפניו".
הוא אומנם היה עטור פרסים, אבל לא תמיד זכה לחיבוק חם מהמבקרים. "במקרה הכי טוב, זה כמו היחס של אדם לרופא שלו, שאומר לו: 'הלב שלך לא בסדר', או: 'יש לך קילה'", אמר בראיון מצולם לרם עברון בתוכנית "בגוף ראשון" משנת 1998. "מצד אחד אתה מעריך את הרופא שלך, כי הוא עשוי להביא לך רפואה. מצד שני, אתה גם שונא אותו, כי הוא מגלה לך משהו. לא כל המבקרים הם בדרגת רופאים, אלא אנשים שרוצים להיות יוצרים, לכתוב ולקבוע מי יעשה ככה ומי ככה. כמובן שהיחס שלי אמביוולנטי. ודאי שאני מעריך ביקורת טובה. יש כאלה שאומרים: אני מעריך רק ביקורת אינטליגנטית, ולא חושב אם קולטים אותי. זה שטויות, אני אוהב מבקרים שכותבים עליי טוב, אני לא אוהב מבקרים שכותבים עליי לא טוב".
אם אצל שאול טשרניחובסקי המשורר יודע כי "יוֹם זֶה יוֹם יֻלַּד בּוֹ שִׁיר", אצל עמיחי כתיבת השירים הייתה כמו מצב של התאהבות. "אדם יודע מתי הוא במצב של התאהבות. מצב מחומם. במקום להגיד מוזה, שזה דבר רומנטי, יש ייחום כלפי הסובב אותך. כל מראה שבא לך, כל משפט, מילים שאתה שומע וכל מה שקורה לך בפנים או בחוץ, בבת אחת נכנס לתוך השיר. שירים באים בכל המצבים, ודווקא במצבים הלא שיריים ביותר. בנסיעה באוטובוס, במילואים", אמר.
שירים שעוסקים במלחמה או באהבה לא נולדו אצלו מיד. שנים אחרי שהדברים קרו באו המילים. "השיר מתחיל ברגע שאדם אומר: 'אין מילים בפי להגיד את זה'". הוא כתב כמעט לאורך כל היום. היה לו פתק נייר בכיס ועט ולפעמים, תוך כדי הליכה היה מוציא פתאום את הפתק וכותב בו מחשבה או רעיון שחלפו בראשו.
בתו, עמנואלה עמיחי, העידה עליו בראיון ל"מעריב": "זכורות לי הרבה הליכות איתו בירושלים כשהיה מלווה אותי לחברות או לחוגים וגם פשוט טיולים רגליים רבים. זה יפה בעיניי, כיוון שבמובן מסוים משוררים וילדים פעמים רבות מזכירים אחד את השני באופן שבו הם מתבוננים על העולם. זו ראייה ראשונית מאוד, נטולת ציניות, ונקודת המבט הזו מאפשרת התבוננות על העולם ובני האדם שבו באופן חדש ולא מובן מאליו".
ונציה של אלוהים
לודוויג פּפוֹיְפֶר, לימים יהודה עמיחי, נולד בשנת 1924 בווירצבורג שבדרום גרמניה למשפחה אורתודוקסית פתוחה, שעלתה ארצה באונייה "ירושלים" בהיותו בן 11. אחרי שנה בפתח תקווה, עברו בני המשפחה לירושלים, שם חי ויצר בביתו שבימין משה עד יומו האחרון. לירושלים הקדיש חלק נרחב ביצירתו. "ירושלים היא ונציה של אלוהים", כתב עליה באחד משיריו, ופרס לשירה על שמו נוסד על ידי משרד החינוך ועיריית ירושלים.
כאשר נודע על החלטתו למסור את ארכיונו הספרותי בספרייה לספרים עתיקים וכתבי יד של אוניברסיטת ייל, התדהמה הייתה גדולה. "חששנו שמעכשיו כל מיני יוצרים יתחילו לחפש דרכים להוציא את ארכיוניהם מהארץ וגם ידרשו סכומי עתק עבורם, דבר שעד אז לא היה. לא זכור לי ארכיון של יוצר בארץ שנמכר בעבור כסף", אומר חוקר ספרות ותיק. פריטים בודדים מארכיונו אפשר למצוא בארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בזכות העובדה שהיו בארכיוניהם של סופרים אחרים.
הוא למד בבית ספר מעלה, ובתום לימודיו התנדב במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי ושירת במצרים. לאחר שחרורו למד הוראה בסמינר בית הכרם בירושלים בכיתה מיוחדת לחיילים יוצאי הצבא הבריטי. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב־1948 התגייס ונלחם כלוחם קרבי בחטיבת הנגב של הפלמ"ח עד תום המלחמה. בין השאר השתתף בקרב חוליקאת הקשה, שבו נהרג חברו ומפקדו חיים (דיקי) לקסברגר. הטרגדיה הזו התגלגלה אל סיפור ושלושה שירים, בהם "גשם בשדה הקרב".
לאחר שחרורו מצה"ל למד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים ועסק בהוראה, בסמינר למורי חו"ל ובבית ספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית. הוא נישא פעמיים והביא לעולם שלושה ילדים: רון מרעייתו הראשונה תמר, דוד ועמנואלה מאלמנתו חנה.
עולם חף מרחמים
זמן קצר לפני אינתיפאדת אל־אקצא, ב־22.9 לפני 20 שנה, הלך לעולמו. "ההלוויה של עמיחי הייתה הדבר העמיחיי ביותר שאפשר להעלות על הדעת", משחזרת המשוררת מי־טל נדלר, חוקרת ספרות עברית במחלקה לספרות, לשון ואומנויות באוניברסיטה הפתוחה. "בעודנו מלווים את עמיחי בדרכו האחרונה, עבר ברחוב הסמוך אוטו של חסידי רבי נחמן מברסלב, ובאותו הרגע שבו ירד עמיחי אל הקבר, נשמעו קולות רמים של שירה, צהלות של ממש: 'מוכרחים להיות שמח'. זה היה סוריאליסטי, אבל אני הרגשתי שעמיחי, עם התפיסה שלו על העולם, עשה כאן איזה דיל, ואני לא בטוחה אם הדיל הזה היה עם העולם שאליו הגיע, או עם העולם שאותו בדיוק עזב. אבל האיש שכתב 'אני רוצה למות על מיטתי' הצליח לא למות בקרב, ולא בפיגוע, ולא בשום מערך מלחמתי. מי שלחם בבריגדה הבריטית ובמחתרות ובמלחמת העצמאות ובמבצעים קשים שבהם איבד חברי נפש ולא הפסיק לכתוב על כך, מת מוות רגיל מאוד, בלתי הרואי, מחולן כמעט לגמרי".
מחולן, אבל המקורות הם חלק בלתי נפרד מיצירתו. "התפילות, התנ"ך וקטעים מהגמרא היו הטקסטים המוכרים לי ביותר", הסביר עם זכייתו בפרס ביאליק בשנת 1976 לאחר שובו מארצות הברית, שם הרצה באוניברסיטת ברקלי וערך בקמפוסים 40 ערבי קריאה של שיריו. "נזקקתי להם בשיריי בשל ויכוח עם עולם הדת, עם עולמו של אבי. פרישתי מן הדת הייתה פרישה אל האינדיבידואליזם. כבר בנעוריי היה קשה לי לקשור את עצמי עם אידיאולוגיה מאורגנת, לכן פרשתי מ'בני עקיבא' זמן קצר לאחר הצטרפותי לתנועה. אני שייך לדור שחווה במישרין את חוויית המלחמה. שיריי נקלטו על ידי רבים, משום שהם חיים כמוני. הם ממלאים חובתם כנדרש, אך מקננים בהם ספקות. יד אחת שלהם אוחזת בשלח או בכלי העבודה, והשנייה מורמת בספק. הספק מחזק את היכולת לעשות. הוא התנאי לדמוקרטיה".
"עמיחי זיהה את הסכנה שבה המיליטריזם והלאומיות יחמסו חלקים יותר ויותר אינטימיים של חיינו", אומרת נדלר ומצטטת מתוך ספרו האחרון "פתוח סגור פתוח", שבו כתב: "ואיך הם ינצלו את אהבתנו. איך יעתיקו את קו ירכייך/ ואת קו זרועי על מפותיהם לסמן גבולות בין ארצות/ שלא ידענו על קיומן".
עמיחי נקרא בשנותיו האחרונות יותר מדי פעמים כמשורר לאומי, אבל הסלידה שלו מלאומיות ומצבאיות קיימת לאורך כל שירתו. אפשר לכן גם לקבוע יחסית בביטחון, מקץ 20 שנים למותו, שכפי שטענו באותה פגישה אצל בן־גוריון ב־1961 קבוצה של סופרים ובני קיבוץ, בהם עמוס עוז ומוקי צור - יהודה עמיחי עדיין 'משורר מסוכן מאוד'. שירת עמיחי, בעיקר המאוחרת, מציעה אפשרות שהחברה הישראלית עוד לא יודעת לגמרי לממש אותה: קיום אזרחי, יומיומי מאוד, שמכיר בחבלים העבותים, התרבותיים והחברתיים, של ההיסטוריה היהודית, ומתוך כך יכול, למשל, להצהיר, 'אני קורא עבר מתוך כף/ יד של האשה שאני אוהב'".
עמיחי היה רודף שלום שהאמין שאם כל דור ידחה את המלחמות לדור הבא, יחלפו המלחמות מן העולם. הדברים הנשגבים יבואו אחר כך מאליהם. הצטרפותו לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל למשלחת קבלת פרס נובל ב־1994 הייתה טבעית. רבין ציטט בנאומו בטקס את הבית הראשון משירו של עמיחי, "אלוהים מרחם על ילדי הגן" וציין שהמשורר נוכח באולם.
המטען שהוצמד עם השנים לשיר הזה, שהפך לחלק בלתי נפרד מטקסי זיכרון בבתי הספר, הוא בדיוק ההפך מהכוונה של עמיחי. במקורות, תפילת "אל מלא רחמים" היא חלק בלתי נפרד מהסידור. היא נאמרת לעילוי נשמת המת - נפטר או נפטרת, חללי צה"ל וקורבנות האיבה או קורבנות השואה. המתפללים מבקשים מהאל הטוב שיגן על ההולכים, שגופם כלה אבל נשמותיהם נשארות תחת כנפי השכינה. אצל עמיחי, זו התרסה כלפי האל הגדול, שאינו מיטיב כלל עם ברואיו. אל שאלמלא היו הרחמים רק בו, הם היו בעולם. אל שהוא, עמיחי, יודע להעיד על טבע העולם שברא, שהוא חף מרחמים.
אלוהים הוא אורח קבע בשיריו של עמיחי. אלוהים של עמיחי עסוק בשיר אחד בתיקון ("תמיד עסוק בתיקון, תמיד משהו מתקלקל"), בשיר אחר הוא נראה בתוך "בור באמצע הכביש, כשמכסה הברזל מורם/ ואלוהים לבוש סרבל עבודה כחול/ ירד לשם לתקן". פעם הוא מופיע בהקשר לאב, ובשיר אחר, "יד אלוהים בעולם", הוא מופיע בהקשר לאם. במקומות אחרים הוא מזכיר מורה. על אף היחסים האינטימיים שבין אלוהים והעולם, הקשר ביניהם לא פשוט: "ואלוהים קרא לך וקרא לי/ שוב באותה קריאה כמעט בנאלית/ כמו אל האבות שבתורה/ ולא השבנו".
בגוף היצירה
המשורר והמתרגם פרופ' רפי וייכרט, ראש התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה וזוכה פרס יהודה עמיחי לשירה בשנת 2013, אומר שאפשר לראות את כל שירתו של יהודה עמיחי כתנועת מטוטלת בין שני קצוות. מזה גופות מתים ששבים לפקוד את זיכרונו, ומזה גופם של אוהבים בתשוקותיהם וכמיהותיהם.
"הגוף והגופניות ממלאים תפקיד מרכזי אצל עמיחי", הוא אומר. "ב'היי שלום' מקונן עמיחי על אהבה שאיננה. 'היי שלום, פני את וכבר אין זכר/ נדוד עולה מאוב; ועף ועף', הוא אומר לאהובה שרחקה ממנו אל מעבר לגבולות החיים. בהמשך הוא מתאר את זכר גופה ואת האינטימיות שהייתה ביניהם. את השיר הוא מסיים בשורות: 'כי מה שלא יהיה, אף יד אינה כותבת/ ומה שלא היה של גוף לא ייזכר'. עמיחי סופד לרֵעים בתום יום הקרבות, אלו החיים ש'מְכַסִּים רָאשֵׁיהֶם בַּשְּׂמִיכָה' מפני הגשם היורד ואלו המתים ש'אֵינָם מְכַסִּים עוֹד'. בספר 'שלווה גדולה: שאלות ותשובות' הוא שב לאותו תיאור מוחשי מ'אל מלא רחמים' בשיר 'מאז': "נָשָׂאתִי אֶת חֲבֵרִי עַל גַּבִּי./ וּמֵאָז אֲנִי חָשׁ אֶת גּוּפוֹ הַמֵּת תָּמִיד'. בשירים המאוחרים שבספר 'מאדם אתה ואל אדם תשוב' הוא מתאר אהבות אך גם מקונן על גוף אמו שמוּרדת אל האדמה ומשתחררת מכל מה שקשר אותה לחייה הארציים".
שיריו של עמיחי מלאים באברי גוף של מי שאינם: "וְאַתֶּם, שֶׁזּוֹכְרִים רַק פָּנִים/ אַל תִּשְׁכְּחוּ אֶת הַיָּדַיִם הַמּוּשָׁטוֹת/ וְאֶת הַרַגְלַיִם הָרָצוֹת בְּקַלּוּת". "בד בבד הם עולים על גדותיהם בתיאורי פיות ושיער, רגליים, ירכיים וחזוֹת של נשים שהיו איתו באהבה או שרק נִגלו לעיניו ברחוב, בבית הקפה, בהרצאה, במטוס", ממשיך וייכרט. "מי כמוהו מודע לכך שהגוף הוא נקודת מפגש בין האדם לעולם ובין האני לזולתו".
וייכרט מפנה אל השיר הקצר "שוויון" מתוך ספרו המאוחר "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", שבו עמיחי מיטיב לתאר את הקשר בין הגוף ובין מה שמחוצה לו, קשר שמהווה גשר: "אֲנִי קוֹנֶה שַׂקִּית תְּאֵנִים/ אֲנִי מַחֲזִיק אֶת הַשַּׂקִּית בַּיָּד/ ... שַׂקִּית הַתְּאֵנָה וְגוּפִי שָׁוִים".
"בצד של החיים עמיחי שר שירי הלל לגוף המתנשם, החוגג את חירותו במרחבי העולם ואת חושניותו ההולכת ונמשכת", אומר וייכרט. "בכותבו את הדברים הוא מצוי בשיאי השראתו. מן המקום הזה דלה שוב ושוב שורות שיר כמו: 'מְכוֹנַת הַדּוֹרוֹת עֲדַיִן מְתוּקָה/ בֵּין רַגְלַי', וגם כשהוא מתאר היעדר, ניכרים מן התיאור ממדי התיאבון והתאווה: 'בּדִידוּת הַגּוּף/ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מָקוֹם לְכַמָּה גּוּפִים'".
עד כמה מרכזיים הגוף והגופניות אצל עמיחי, אפשר ללמוד גם בספר שיריו האחרון "פתוח סגור פתוח", למשל בתיאור התאבדותו של פאול צלאן, כולו במונחים גופניים: "לִקְרַאת הַסּוֹף הִתְמַעֲטוּ בְּךָ הַמִּלִּים/ וְכָל מִלָּה נֶעֶשְׂתָה כְּבֵדָה כָּל־כָּךְ בְּגוּפְךָ/ עַד שֶׁאֱלֹהִים הִנִּיחַ אוֹתְךָ כְּמַשָּׂא כָּבֵד".
"נראה שעמיחי, שאיננו מקבל את עובדת מותו, מתענג עד מאוד על פירוט הטיפולים שיעניקו נשים מחברה קדישא לגופו המת", מסכם וייכרט. "במלאת 20 שנים לפטירתו של עמיחי אפשר להתנחם בעובדה שאף שגופו אינו עמנו עוד, הרי שגוף יצירתו עודנו חי ומתנשם ואוהב כמו שהיה במשך עשרות שנות חייו בקרבנו. המקומות שבהם היה בגופו ואהב, המקומות שבהם נגזלו ממנו רעיו, כמו גם הנופים והאנשים שבהם חזה במו עיניו, כל אלה ממשיכים לפרוח באגרטלי שיריו ולהשפיע יפעה וחוכמה על עולמנו".