תנועת ההשכלה: הצעירים והצעירות שדווקא עכשיו הגיעו ללמוד בישראל

לארה קלן הגיעה בסוף ספטמבר לישראל מהעיר בון שבגרמניה כדי ללמוד תקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן. "לא פחדתי", מספרת קלן, בת 19. "לא רציתי שהקורונה תשלוט בחיי ותעצור אותי מללמוד". קלן, שמתכננת להישאר בארץ שלוש שנים, החליטה ללמוד בישראל לאחר שבעבר שהתה בארץ במסגרת התנדבותית והתלהבה. "כשעזבתי את גרמניה המצב היה בסדר, באתי ממדינה ירוקה", היא מספרת.

ממדינה ירוקה עברת למדינה אדומה.
"ההורים ביקשו שאזהר, שאלו אותי למה לנסוע דווקא עכשיו, עניתי להם שאני לא יכולה לחכות. בסופו של דבר, הם היו מאוד גאים בי שאני רוצה ללמוד בישראל. הם מאוד אוהבים את ישראל וגם יבואו לבקר כשזה יהיה אפשרי".

על פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, בשנה שעברה הגיעו ארצה 12 אלף סטודנטים מחו"ל, בהם כאלה שהגיעו בסמסטר א', בסמסטר ב' או בקיץ, כולל חוקרים (דוקטורט/פוסט דוקטורט). נכון לעכשיו, הגיעו ארצה כ־2,000 סטודנטים מחו"ל, וההערכה היא שעד סוף השנה המספר יהיה זהה לשנה הקודמת. אומנם יש סטודנטים הרשומים לסמסטר א' במוסדות בארץ, אך בשל הקורונה והלימודים שמתקיימים נכון לעכשיו בזום החליטו או נאלצו להישאר בארצות מוצאם וללמוד מרחוק; אבל יש גם רבים אחרים שהקורונה והסגר לא הרתיעו אותם. קלן היא אחת מהם.

"לא רציתי להמתין, להישאר בגרמניה ובינתיים ללמוד בזום", היא אומרת. "רציתי להתחיל ללמוד עברית, להכיר את התלמידים האחרים, לראות את הקמפוס. זה שונה מאשר כשאת נמצאת בחו"ל. כמובן שאני נזהרת, אבל רוצה לחיות חיים נורמליים ולא להפסיק את התוכניות שלי בגלל הקורונה. הלימודים אומנם מתקיימים עכשיו בזום, אבל אני גרה במעונות שבקמפוס. צריכות להיות איתי עוד שתי שותפות, אבל בינתיים אני לבד".

את לא חוששת להידבק בקורונה במדינה זרה?
"לפני שהגעתי ארצה עבדתי כמתנדבת בבית חולים בבון, סייעתי שם לאחיות. אני יודעת איך להגן על עצמי, מקפידה להיות עם מסיכה, לשמור על היגיינה. אני חושבת שהסגר היה הכרחי. אני יודעת שהרבה אנשים הפגינו ברחובות, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות. בגרמניה, למשל, המצב עכשיו מחמיר, בימים האחרונים מספר החולים הוכפל. גם הם חושבים על אופציה של סגר".

להתרגל לתרבות

לאה אוחיון, 18, הגיעה לישראל לפני כעשרה ימים מפריז, ומתכננת להישאר בארץ עד חודש יולי במסגרת לימודיה במכינה שמתקיימת במכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום שליד נתיבות. מדובר בתוכנית שקיימת 25 שנה ומיועדת לסטודנטיות מצרפת שלומדות בה לימודי עברית ויהדות, לומדות למבחן פסיכומטרי ומשתתפות בסיורים ובמפגשים. "הגעתי עם אחותי התאומה שהתחילה ללמוד בירושלים", היא מספרת. "ההורים שלי נמצאים בצרפת, ויש לי אח שהגיע ארצה לפני שמונה שנים וגר באשקלון. כבר כשאחי הגיע ארצה, ידעתי שאני רוצה ללמוד בארץ, ואולי בעתיד גם לחיות בישראל".

כרגע אוחיון מסיימת תקופת בידוד, מתוקף הגיעה ארצה, ומספרת שגם בצרפת המצב אינו פשוט. "המצב של הקורונה בצרפת קשה, יש הרבה חולים, אבל המשפחה שלי בסדר", היא אומרת. "ההורים שלי כמובן חוששים לא לראות אותי הרבה זמן, אבל לאמא שלי יש אזרחות ישראלית, אז היא יכולה בכל זמן להגיע ארצה".

לא חשבת לדחות קצת את הלימודים עד שיתבהר המצב?
"לא. רציתי להגיע ללמוד, והקורונה לא הרתיעה אותי. כמו כן, אם הייתי מחליטה בסופו של דבר לא להגיע, אז הייתי צריכה להתחיל ללמוד באוניברסיטה בצרפת. לא רציתי להחליט עכשיו מה ללמוד, כי אני עדיין לא בטוחה לגבי התחום. גם לא יכולתי לדחות את ההגעה בכמה חודשים וללמוד בינתיים בזום, כי אי אפשר באמת לעשות את זה בשלט רחוק. אומנם עכשיו יש זום, אבל זה יסתיים בסופו של דבר. ההורים לא אמרו לי לא לנסוע. הרי גם בצרפת יש קורונה. אני יודעת שזה קשה בשבילם, אבל הם אמרו: 'תעשי מה שטוב בשבילך'. עכשיו אני נמצאת בדירה במעונות הקמפוס בבידוד עם עוד ארבע בנות שהגיעו באותו זמן איתי".

"לא חששתי להגיע ארצה בגלל הקורונה", אומר גם אבישק פוט'נוויטל, 24, שעושה דוקטורט בתחום האימונולוגיה של הסרטן בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר־אילן. הוא הגיע ארצה מקרלה שבהודו, שם מתגוררים הוריו. "בזמן שהגעתי לישראל, בהודו היה גל ראשון של הקורונה. לא היו הרבה מקרי קורונה עדיין. עכשיו יש יותר חולים מאשר קודם, אבל ביחס למספר התושבים זו עדיין לא מדינה אדומה", הוא אומר.

איך הייתה התחושה להגיע לישראל?
"לא פחדתי, כי הייתי בטיסה עם כל מי שנבדק לקורונה, וגם אוניברסיטת בר־אילן נתנה לי הרגשה טובה שאהיה בטוח בתוך הקמפוס. אני גר במעונות האוניברסיטה, נמצא עם האנשים שבקמפוס, לא נחשף לאנשים אחרים ומרגיש בטוח".

פוט'נוויטל, בן יחיד להוריו, מתכנן להישאר עוד ארבע שנים בישראל. "ההורים שלי מאוד דואגים לעתיד שלי, הכנתי אותם שהעתיד המקצועי שלי מאוד חשוב ויכול להיות שלא נתראה הרבה זמן", הוא מספר. "הם חששו בהתחלה, אבל אמרו: 'תשמור על עצמך'. הם הרגישו די בטוחים כשסיפרתי להם שאהיה בתוך הקמפוס ולא אהיה חשוף לאנשים מבחוץ ושהשיעורים יהיו בזום או שיהיו מעבדות בקפסולות".

זהו הביקור הראשון של פוט'נוויטל בישראל. "למדתי גם בארצות הברית, שם קיבלתי מכמה פרופסורים המלצות טובות על ישראל", הוא מספר. "המליצו לי להמשיך את הלימודים בישראל, וככה הגעתי לבר־אילן. בינתיים אני פוגש בקמפוס סטודנטים בינלאומיים, כך שאני לא מרגיש לבד. פגשתי גם כמה חברים ישראלים. אני גם מנסה עוד להתרגל לתרבות, זה מאוד מעניין".

"לא התאכזבתי"

"הגעתי ארצה בסוף ספטמבר מקליפורניה", מספר יוני קרן, 18, שנולד וגדל בארצות הברית והחל עתה ללמוד פסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. "הגעתי ארצה בדיוק כשהתחיל הסגר השני".

זה לא הרתיע אותך?
"לא היו לי שום חששות. עוד לפני שהחלה הקורונה החלטתי ללמוד בארץ וממש חיכיתי לזה. זו אומנם לא הסיטואציה הכי נעימה, אבל התחלתי את הלימודים ואני מבסוט. לפני שהגעתי לארץ כבר חליתי בקורונה. בגלל שכבר הייתה לי קורונה, אז החשש שלי וגם החשש של ההורים היה פחות גדול. גם ההורים שלי תמכו בהחלטה שלי ורצו שאגיע לפה. לא רציתי לבטל את התוכניות".

קרן לא רצה לדחות את הגעתו ארצה ולהתחיל בינתיים ללמוד בזום ממקום מגוריו בארצות הברית. "במשך חצי שנה ישבתי בבית בארצות הברית בסגר שהיה אצלנו, לא עשיתי הרבה דברים והרגשתי שאני צריך לעשות משהו חדש", הוא מספר. "הקורונה חוסמת לנו המון דברים, אני לא יכול לעשות כל מה שאני רוצה, אז החלטתי שלפחות אם אני יכול לטוס ולהתחיל ללמוד בישראל - אעשה זאת. זה גם להכיר אנשים חדשים ולחיות את החיים".

איך עבר עליך הסגר בישראל?
"היה בסדר. אני גר במעונות של הבינתחומי. התחלתי להתרגל לישראל, למדינה".

למה החלטת ללמוד דווקא בארץ?
"הפעם האחרונה שבה ביקרתי בישראל הייתה לפני שלוש שנים. החלטתי ללמוד בארץ גם כדי להכיר את המשפחה שלי שגרה כאן וגם כי רציתי להכיר מדינה אחרת, להכיר את החיים בה ולשלב זאת עם לימודים. במרכז הבינתחומי יש אנשים מכל העולם. זה מדהים בעיניי. הגעתי לישראל ולא התאכזבתי".