האסון הכבד שהתרחש שלשום, שבו נהרגו בהתרסקות מטוס סנונית בדרום הארץ מדריך הטיסה רב־סרן במיל' איתי זיידן ופרח הטיס רב־טוראי ליהוא בן־בסה, החזיר את תוד אילן ונעה דולב לתאריך 22 באוקטובר 2008. אז, בטיסת אימון במטוס צוקית נהרגו סרן מתן אסא, בן 24, וסג"ם כרמי אילן, בן 19 וחצי. השניים, מדריך טיסה ופרח טיס בשלב הראשוני של קורס הטיס, ביצעו טיסה בגובה נמוך מעל חולות חלוצה, התרסקו ונספו.
"בכלל לא חשבתי שזו תאונה של בית הספר לטיסה", אומרת דולב, אחותו הקטנה של מתן, על תאונת האימונים שלשום. "אמרו מטוס קל, ראיתי שדה ירוק, חשבתי שאלה בטח טייסים אזרחיים. יכול להיות שזה סוג של מנגנון הדחקה, שלא רציתי לראות את אותו התרחיש עוד פעם. ברגע שהבנתי מה קרה, זה נגע בי מאוד, פתח באיזשהו מקום מחדש את הפצע. זה מקרה מאוד דומה. בכל תאונה שקורית בחיל האוויר, אני ישר פותחת את כל האנטנות ומנסה לקלוט. זה עצוב, כל אחד הוא עולם ומלואו. ברגע אחד שתי המשפחות – של המדריך והחניך - נקשרות באותו גורל".
"כל שאר הילדים שלי היו קרביים, כרמי היה כביכול במקום הכי בטוח", אומר אילן, אביו של כרמי, בן הזקונים מבין ארבעת ילדיו. "אני חי את הפצע הזה כל יום. כל יום יש לי שיחות עם כרמי. אני מאמין שבחיים הכל מכתוב. כל אחד נולד עם כמות מסוימת של נשימות. הדבר הראשון והאחרון שאתה עושה זו נשימה, אבל אף אחד לא יודע כמה נשימות יש לו באמצע. גם אני, כששמעתי על התאונה שלשום, חשבתי שזה היה מטוס קל אזרחי. ואז קיבלתי וואטסאפ ממישהו שהיה מפקד של כרמי בזמנו. הוא כתב לי: 'אני מבין שיכול להיות לך יום קשה היום'. מפני שחשבתי שזה מטוס קל, לא הבנתי עדיין למה הוא מתכוון. רק יותר מאוחר בערב, כששמעתי שזה של חיל האוויר, אמרתי: here we go again".
מה הייתה התגובה הראשונית כשהבנתם?
אילן: "הריאקציה הראשונה שלי הייתה שאני מבין את הסיפור שהמשפחות האלה הולכות להיכנס אליו. זה תיק. הרגשתי רע בשבילן, הרגשתי הזדהות. הסיפור של עוד שתי משפחות שיעברו את זה לא מובן מאליו. הנה עוד שתי משפחות שהולכות לעבור סרט שאף אחד לא רוצה לראות ולעבור".
דולב: "הדבר הראשון שחשבתי זה שבטח מאוד מוזר בשגרת הקורונה להתמודד עם ידיעה כזאת בלי כל החיבוקים שרגילים לקבל בעתות משבר. ניסיתי לדמיין איך תיראה הלוויה בשגרת קורונה, איך תיראה השבעה כאשר בטח המון אנשים ירצו להגיע אליה. זה נראה לי סיטואציה מורכבת. חשבתי על שתי המשפחות שבאו ודפקו אצלן בדלת, ועל מה שהן הולכות מן הסתם לעבור".
יש המשכיות
דולב מתארת את אחיה מתן כ"מאוד שנון, חכם, חריף, סטודנט מצטיין". "הייתה לו חדוות טיסה", היא אומרת. "הוא מאוד נהנה מזה, וגם היה לו מאוד חשוב להיות מדריך טיסה".
"כרמי נולד בארצות הברית, הגיע לארץ בגיל 3", מספר אילן. "קורס טיס לא היה החלום שלו. הוא החל מיונים לצבא, התקבל לסיירת מטכ"ל, אבל היד הארוכה של חיל האוויר משכה אותו, וככה הוא הגיע לקורס טיס. הוא מאוד אהב את הטיסות, כי הוא תמיד היה אקסטרים בכל דבר, בספורט, בטיפוס. כאמור הוא לא חלם להיות טייס, אבל ברגע שהתקבל לקורס, היה צריך להיות הכי טוב".
את הרגע שבו נודע להם על הטרגדיה האישית שלהם, הם זוכרים היטב. "הייתי אז בת 19, שיחת טלפון מחברה גרמה לי להגיע הביתה בלי יותר מדי הסברים", משחזרת דולב. "החברה לא רצתה לבשר לי. הגעתי ושם מצאתי את אנשי הצבא".
"ביום רביעי חזרתי ארצה מחו"ל, ובאותו יום בשעה 12:00 קרתה התאונה", משחזר אילן. "הייתי ברכב, הבן שלי התקשר אליי, אמר: 'איפה אתה, תגיע מיד הביתה', וסגר את הטלפון. התקשרתי אליו, שאלתי מה קרה, והוא אמר: 'אל תשאל, תבוא מיד הביתה'. שוב התקשרתי אליו. אמרתי: 'אין אצלנו סודות, סבתא נפטרה?', ואז הוא ענה: 'לא, יש פה שני קצינים ורב'. לקח לי שמונה דקות להגיע מצומת תל מונד להרצליה".
הדמיון בין שני המקרים פתח אצלך מחדש את הפצע?
אילן: "הפצע תמיד שם, אבל אנחנו ממשיכים את החיים. אני קיבלתי מתנה במשך 19 וחצי שנים, ואני ממשיך עם זה. כרמי אצלנו הוא חלק מהחיים. הנכדה שלי קרויה על שמו, חברים קראו לילדיהם על שמו. יש את ההמשכיות הזו".
בצה"ל בודקים כעת מה הוביל להתרסקות שלשום של מטוס הסנונית – תקלה טכנית או טעות אנוש - שכן הצוות לא הודיע למגדל הפיקוח דבר בטרם ההתרסקות. "אולי יהיה להורים תסכול שלא יהיו להם את כל התשובות, אבל כשאני חושב על זה - אם זו הייתה בעיה טכנית או טעות אנוש - מה זה משנה? הרי הילד מת", אומר אילן. "השאלה בחיים היא מה אתה עושה מהנקודה הזו קדימה, ואיך אתה חי את החיים שלך אחרי דבר כזה. התגובה הראשונה שלי כששמעתי על התאונה שלשום הייתה: 'מסכנים, איזו מכה'. מה שמשנה הוא איך הם ייקחו את זה מהנקודה הזאת הלאה".
לדבר על העצב
איך אתם התמודדתם עם הטרגדיה?
דולב: "לוקח כמה חודשים או אפילו שנים להבין שהמצב בלתי הפיך. האחדות המשפחתית מאוד מחזקת. היו לנו שיחות עם החברים של מתן מהצבא, מבית הספר. עם השנים חלק מהקשרים התרופפו, אבל יש כמה חברים טובים שלו שנשארים איתנו כל הזמן, ואני מודה להם על זה. עזר לי לדבר על העצב, לאוורר את הרגשות, להיות בחברת המשפחה והחברים. אני לא יודעת מה יכול לנחם את המשפחות ברגעים אלה, אבל כן הייתי ממליצה להן - כשהן יוכלו לאפשר לעצמן - להגיע למקום התאונה. זה יכול לעשות סגירת מעגל, סוג של הנצחה, לדעת מה זה המקום הזה ואיפה הם סיימו את חייהם. אנחנו הגענו למקום התאונה עוד במהלך השבעה. מאז אנחנו מגיעים למקום הזה אחת לשנה. לפני חודש הייתה אזכרה למתן, והחלטנו לקיימה שם ולא בבית העלמין".
אילן: "אתה מוצא לעצמך כל מיני טכניקות וסיפורים להתמודד עם הסיטואציה. לא לומדים זאת באף בית ספר. מהרגע שהבנתי שכרמי לא חוזר, החלטתי לחיות את החיים שלו ולא להתאבל על החיים שלו. לקחת את ה־19 וחצי השנים הנהדרות שהיו לנו ולהגיד תודה עליהן. אני אומר תודה על כל יום. כשאני חושב על פרח הטיס, למשל, שהיה צעיר ועדיין לא נשוי, אני יודע שההורים שלו יעברו כל מיני שלבים. השלב הראשון זה השוק, השלב השני זה כעס, השלבים הבאים זה כשהחברים שלו יסיימו קורס טיס, יתחתנו, יהיו להם ילדים. כל פעם כשאתה רואה את זה, יש תמיד צביטה, אבל גם בחירה מה אתה עושה עם זה".
מה הייתה הבחירה שלך?
"אני בחרתי לחגוג עם החברים את החתונות והשמחות שלהם. יש כמובן גם את ימי הזיכרון, שהם בהחלט חלק בלתי נפרד מהחיים מהנקודה הזאת והלאה. גם זאת בחירה, ואנחנו תמיד בחרנו לחגוג את החיים של כרמי בימי זיכרון. אפילו בימי קורונה אנחנו עושים זאת בזום בצורה מאוד יפה".
