איבדו את אביהן באסון הכרמל: "בזמן הזה גדלתי, הפכתי לנערה, והוא לא ראה את זה"

יובל ישראלי, לינוי ויזל ועמית ביטון היו ילדות קטנות כשאבותיהן, אנשי שירות בתי הסוהר, נספו באסון הכרמל ב־2010. מאז הן נאחזות ברסיסי הזיכרונות שנותרו להן ולא מפסיקות להתגעגע. "יש לי זיכרון אחד מאוד חזק", מספרת יובל, בת 15 ותשעה חודשים, תלמידת כיתה י' מרחובות, בתם של רמי ורותם ישראלי, ואחות של יואב בן ה־13. אביה, מישר ישראלי ז"ל, צוער בקורס קציני שירות בתי הסוהר, נהרג באסון בהיותו בן 33. "כל יום שישי אבא היה מגיע לאסוף אותי מהגן והיינו יושבים יחד בספה בסלון ורואים 'בוב ספוג'. אני לא זוכרת מה סיפרו לי כשאירע האסון. לא זוכרת כלום מהתקופה הזאת".

"כשאבא נהרג, הייתי בת שנה ועשרה חודשים, אז אין לי כל כך זיכרונות", אומרת לינוי, תלמידת כיתה ו' מקיבוץ יסעור, בתם של פזית ומישר ערן ויזל ז"ל, שנהרג באסון בהיותו בן 31. "אמא והמשפחה הביאו לי תמונות, סיפרו לי סיפורים".

כיום האם פזית נשואה בפעם השנייה, וללינוי יש עוד שני אחים: נמרוד בן ה־4 ואופיר בת השנתיים וחודשיים. "כשלינוי הייתה שואלת איפה אבא, ישר אמרתי לה שאבא נהרג ולא יחזור יותר, כדי לא ליצור אצלה אשליה", אומרת פזית. "בהתחלה זו הייתה יותר סיסמה, ועם הזמן החלו לצוץ שאלות. לינוי כמהה להכיר את הדמות שלו, לדעת מי הוא היה". "רציתי להבין מה קרה, למה אבא לא פה", אומרת לינוי. "בגיל 4 התחלתי לשאול שאלות ולהתעניין מה קרה שם".

עמית ביטון, תלמידת כיתה ז' מקריית גת, הייתה בת שנתיים וחצי, כשאביה, מישר רועי ביטון ז"ל, נספה באסון בגיל 29. אמה לירון הייתה אז בהריון, ולאחר מות האב נולד ליאם, אחיה של עמית, עוד מעט בן 10. "יש לי זיכרון אחד: אבא יושב על הספה, רואה כדורגל, ואני עליו", מתארת עמית. "היינו אוכלים עוגיות שוקולד־ צ'יפס, ואני הייתי משחקת לו באוזניים, בפנים. היו גם שני שמות חיבה שאבא קרא לי בהם: 'מיתמית' (קיצור של עמית) ו'כרמלה'. כשהייתי בת שנה וחצי, הלכנו לבריכה, אמא הלבישה אותי בביקיני ובכובע טמבל, ואבא קרא לי 'כרמלה' בספונטני. כשאירע האסון, חיפשתי אותו, אבל לא זוכרת מה אמרו לי".

"עמית חיפשה את אבא, כל הזמן התעקשה שרק הוא יקלח אותה", מוסיפה האם לירון. "אמא שלי באה לעזור לנו, ועמית לא הייתה מוכנה שסבתא תקלח אותה. הייתה מחכה לאבא שלה, כאילו כעסה עליו שהוא לא עונה לה, שנעלם".

זיכרונות יפים

שלושתן מספרות כי רק כעבור שנים, כשגדלו מעט, התחילו להבין את משמעות האובדן. "בערך בגיל 5 התחלתי להבין יותר מה קרה", מספרת לינוי. "בבית הספר היסודי הייתה גינה לזכר האסון, ואז התחלתי יותר להפנים. באיזשהו שלב גם מגיעות שאלות מבחוץ, מחברים, חברות: 'מה קרה לאבא? באיזה גיל היית כשהוא נהרג?'. אני מרגישה בנוח עם השאלות האלה, הן לגיטימיות. זה חלק מהאישיות שלי, ממה שמעצב אותי". "אני בטוחה שלקח לי זמן לעכל את זה, כי בכל זאת הייתי קטנה", מתארת יובל. "היה ידוע שאין לי אבא, אבל ככל שהתבגרתי יותר, הבנתי למה בעצם אין לי אבא".

עמית: "נראה לי שבגן חובה, לקראת כיתה א', אמא ממש סיפרה לי. לקחתי את זה טיפה קשה, כי הייתי עוד קטנה. עם השנים את יותר מבינה, יותר יודעת מה זה מוות".

איך התמודדת עם המילה "מוות"?
"זה היה קשה מאוד, היו הרבה שיחות עם אמא. השיחות עם אמא מאוד עזרו לי. אמא סיפרה לי על אבא, מה היה, איך היה. היו הרבה סיפורים, הרבה שיחות עם המשפחה מהצד שלו. סבא שלי, אבא של אבא, נפטר כמה שנים אחרי האסון. עם סבתא מצד אבא אני בקשר טוב. אנחנו עושים שבתות וחגים יחד, ישנים שם".

קראתן כתבות על האסון?
יובל: "רק בשנה האחרונה ממש התעמקתי בכך. ראיתי גם את הסרט 'אש ואשמה' (סרטם של מיכה פרידמן, עמית גורן ואידו סלע משנת 2013 – א"ש) על האסון. זה היה קשה מאוד, ממש נכנסו לתוך כל הסיטואציה".

לינוי: "כמובן שקראתי באינטרנט על האסון, שמעתי גם סיפורים על האסון. עניין אותי לדעת ולהבין. לפני כשנתיים גם כתבתי שיר על אבא. אמא ואני מדברות עליו המון. אמא מספרת לי עליו, על הדברים שהיא עברה איתו. אמא הראתה לי קלטת מאוד ישנה שאבא היה בגן שלי באיזה אירוע, ואני יושבת עליו ומנגנת ביחד איתו בכל מיני כלי נגינה. שמעתי אז את הקול שלו בפעם הראשונה. זה היה מאוד מרגש, פתאום להבין יותר מיהו, פתאום ראיתי אותו כאילו חי, זה שונה מלראות תמונה, זה יותר ממשי". "לפעמים אנחנו נוסעות לבית העלמין, ואז אני מעלה בפני לינוי כל מיני זיכרונות יפים שהיו לנו יחד", מוסיפה האם פזית.

"עמית כל הזמן הייתה שואלת איך האוטובוס לא הצליח להסתובב משם", מספרת האם לירון. "שנתיים אחרי האסון, כשהתחלתי לקחת אותה לאזכרות בכרמל, היא ראתה כמה הכביש צר, ושבכלל לא היה סיכוי להסתובב עם אוטובוס".

משפט של אבא

שלוש הנערות מוצאות בעצמן דמיון לאביהן. "אמא אומרת שאני דומה לאבא חיצונית בפנים וגם דומה לו פנימית", מספרת יובל. "לפעמים אני אומרת דברים, והיא אומרת: 'וואו, זה בדיוק משפט של אבא".

"המון פעמים כשאני פוגשת אנשים הם אומרים לי שאני מאוד דומה לאבא במראה החיצוני. בחיוך שלי אני מאוד מזכירה אותו", אומרת לינוי.
"אני גבוהה כמוהו, וגם לקחתי מאבא את שמחת החיים, טוב הלב והנדיבות. הוא גם ממש אהב מוזיקה והיה חברותי, וככה גם אני", מתארת עמית.

מהי ההתמודדות הכי קשה שהייתה לכן לאורך השנים?
יובל: "כשסיימתי בית ספר יסודי, כולם הגיעו גם עם אבא וגם עם אמא. אצלי רק אמא וסבתא היו. כשסיימתי את החטיבה חזרתי הביתה עם התעודה, ואני בטוחה שאבא גאה בי מלמעלה, אבל פיזית בנוכחות זה היה רק צד אחד. רציתי להראות את התעודה גם לאבא. רציתי שהוא יהיה גאה בי שסיימתי בהצטיינות. לפעמים בלי תכנון הוא קופץ לי למחשבות בלילה, במיוחד בתקופה הזאת של האזכרה, של חודש דצמבר".

"עם השנים גם עמית וגם ליאם הבינו שאנחנו חיים עם האבל תמיד", מוסיפה האם לירון. "זה איתנו, ומותר לבכות ולהתפרק, זה בסדר. תמיד אמרתי לעמית שמותר לבכות, ואז להתרומם בחזרה".

"אני תמיד חושבת עליו", מודה עמית. "חגגתי לא מזמן בת מצווה, והמעמד היה קשה מאוד המעמד בלעדיו. עשיתי הקדשה בבת מצווה לאבא, לא יכולתי להתחיל את הערב הזה בלי להזכיר אותו".

איך אתן מרגישות עם ציון העשור לאסון?
יובל: "כל שנה זה קשה, פשוט השנה זה עשר שנים. אנחנו חיים עשר שנים בלעדיו. עברו עשר שנים מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה".
 
עמית: "עשר שנים זה הרבה זמן. בזמן הזה גדלתי, הפכתי לנערה והוא לא ראה את זה".
 
לינוי: "עשור זה משהו סמלי. תמיד יש געגוע, לא רק ביום הזה".

מה הייתן הכי רוצות שאבא ידע עליכן?
יובל: "שאנחנו מאושרים, שאנחנו מארחים בבית, שאני אופה ומבשלת את האוכל ביחד עם אמא. זה הדבר שאבא אהב: לארח אנשים ולאכול. רציתי גם שידע שאח שלי הוא כבר ילד גדול, הוא גבר".
 
לינוי: "הייתי רוצה שידע כמה שהייתי רוצה להכיר אותו. וגם שידע שאני תלמידה טובה ומצטיינת ועל הכישרונות שלי בשירה ובציור. הייתי גם רוצה להוסיף שאני תמיד אוהב אותו ושתמיד אתגעגע אליו".
 
עמית: "המון דברים, אבל בעיקר שאני חיה אותו יום־יום ולא שוכחת אותו".