הנשים שאיבדו את אהוביהן באסון הכרמל: "זה מלווה אותנו כל החיים"

"קשה לסכם עשר שנים בכמה משפטים", אומרת אולגה אוחנה, אלמנתו של מישר כפיר אוחנה ז"ל, צוער בקורס קצינים של שירות בתי הסוהר, שנספה בגיל 30 באסון הכרמל. "עשר שנים עוצמתיות עברו עליי. גידלתי שני ילדים קטנים לבד, מצאתי את עצמי בכל הכאוס הזה, שאלתי את עצמי איך להמשיך הלאה ולאן פניי מועדות. כשאני מסתכלת אחורה, אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעבור זאת שוב. זה נראה כמו מדע בדיוני, כאילו אני לא הייתי שם, חלום בלהות. אומנם אנחנו מתקדמות עם החיים, אבל האסון מלווה אותנו כל החיים".

לאחר מותו של בעלה, החליטה אוחנה, 42, מאופקים, להגשים את חלומו, וזה שמונה שנים היא משרתת בשב"ס, בכלא אוהלי קידר, המקום שבו שירת גם כפיר לפני שיצא לקצונה. כעת, במלאת עשור לאסון ששינה את חייה, הפגשנו אותה בזום עם אלמנותיהם של שני אנשי שב"ס נוספים שנספו באסון: גלית אלקלעי, אלמנתו של סגן גונדר רפאל אלקלעי ז"ל, שהיה מפקד מחלקה בקורס הקצינים של שירות בתי הסוהר, שרוב חניכיו נספו באסון. הוא עצמו היה בן 44 במותו; ועם אורטל מלכה, אלמנתו של כלאי אוריאל מלכה ז"ל, שהיה רב בשב"ס ונספה באסון בגיל 32.

"אלה היו עשר שנים מאוד כואבות, מלאות בגעגוע, הכאב לא משתנה מאז ועד היום", אומרת אלקלעי, 53, מהיישוב לפיד, אם לארבעה, עובדת סוציאלית, קרימינולוגית, עורכת דין ובעלת קליניקה לטיפול בטראומות. "יש הרבה נקודות אור תוך כדי והרבה מתנות קטנות בדרך יחד עם הרבה כאב. יש הרבה למידה כיצד לחיות לצד הכאב".

בתם הקטנה, השישית במספר, של אורטל ואוריאל מלכה נולדה לאחר מותו. "אני הייתי עסוקה בלגדל את הילדים 24/7, בניתי בית תוך כדי", מספרת מלכה, 41, מקרני שומרון, שעוסקת בהוראה, מדריכה כלות ומנחה למיניות בריאה. "אלה היו עשר שנים מאוד אינטנסיביות, מלאות עשייה. חייתי על אוטומט. יחד עם זה, היו גם הרבה שמחות של בת ובר מצווה. היה געגוע מול שמחה".

מתי שוחחתם בפעם האחרונה?
אלקלעי: "בשעה 13:30 באותו יום רפי התקשר אליי ואמר לי שהם יוצאים לכלא דמון. הוא אמר כמה פעמים שהוא אוהב אותי, שהנייד שלו יהיה כבוי ושלא אדאג. אף פעם לא דאגתי, תמיד סמכתי עליו. הבן שלי דיבר איתו ב־15:20 בפעם האחרונה. בשעה 17:30 הייתי אמורה לצאת לקליניקה. הבן השני קרא לי ואמר: 'אמא, אוטובוס של צוערים נתקע בעץ'.

ידעתי שזה האוטובוס, אבל הרגעתי את הילד, יצאתי לקליניקה ובמקביל התקשרתי לאמא שלי שתשיג לי טלפונים. כשחזרתי הביתה התחלתי להתקשר למוקד שפורסם בטלוויזיה, שאלתי אם רפי ברשימת הפצועים, ענו לי שלא. זה הספיק לי. היה לי ברור שאם הוא לא ברשימת הפצועים, אז צריך לבדוק באבו כביר. בשעות הערב הגיע קצין העיר. הייתה דפיקה בדלת, ואז נהיה שחור בעיניים".

מלכה: "השיחה האחרונה שלנו הייתה ב־13:45, אוריאל הודיע שהם עולים לעזור בכלא דמון. אמרתי לו: 'נחכה לך להדליק נר שני של חנוכה'. הוא אמר: 'אל תחכי, תדליקי בשבילי'. עניתי שכן נחכה לו. הלכתי לישון, ובשעה 16:00 אחותו התקשרה, שאלה איפה הוא, אמרה לי לפתוח את המחשב, ואז ראיתי את האוטובוס חרוך ושרוף. התקשרתי אליו, הוא לא היה זמין. חשבתי: או שהוא עסוק או שהגרוע מכל קרה והוא מת. בחצות הגיע אליי קצין העיר. בישרו שאוריאל נעדר. אני הבנתי שהוא מת ושלא זיהו את הגופה".

אוחנה: "השיחה האחרונה עם כפיר הייתה בשעה 14:30. הוא אמר שהם היו כבר עם התיקים בחוץ לצאת הביתה, אבל הקפיצו אותם לכלא דמון לסיוע לפינוי אסירים. אמרתי: 'אוקיי, תעדכן אותי'. פתאום ראיתי בטלוויזיה שריפה בצפון, אבל לא קישרתי בכלל. המשכתי לצפות והבנתי שיש שריפה בקנה מידה גדול. אז התחילו כל מיני כותרות על צוערים. היו לי תחושות לא טובות.

נסעתי אל ההורים של כפיר הביתה. מצאתי אותם מול הטלוויזיה, אחותו בוכה. התקשרתי לטלפון של כפיר, היה צליל תפוס. התקשרתי לכמה בנות שגם הבעלים שלהן היו בקורס. חברה שלחה לי תמונה שבעלה צילם מהאוטובוס, וראו בה שהאש רחוקה מהאוטובוס. זה הרגיע אותי".

אלקלעי: "באיזו שעה זה היה?".
אוחנה: "התמונה צולמה בסביבות 15:00 פלוס. התמונה הזו הרגיעה אותי. אני אישית לא חשבתי על מוות. אולי התמונה בלבלה אותי, אולי הטלפון של כפיר שכאילו צלצל. ב־23:00 הגיע קצין העיר וזהו. הודיעו שגופתו של כפיר נמצאה, הוא זוהה בין הראשונים".

כדי להנציח

"בשניות הראשונות שהבנתי שכפיר נהרג, הייתה מחשבה על הילדים, על ההחמצה", אומרת אוחנה. "מה אספר להם? הילדה שלנו הייתה רק בת שנתיים והילד עוד לא נולד. הייתי אז בהריון. מה אני עושה? איך אני יכולה להמשיך את החיים, לגדל אותם? וכמה זה לא הוגן שהם יגדלו בלי אבא. לא רק הפסדתי בעל למופת, אלא גם הילדים שלי הפסידו. התכנסתי ולא כל כך אפשרתי לאנשים לעזור לי. סירבתי לקבל עזרה. התמודדתי לבד לגמרי".

מלכה: "לפני השב"ס אוריאל כל הזמן היה דמות נורא ציבורית. הייתי רגילה להתנהלות היומיומית לבד. אני צוחקת שברמה הטכנית הוא עשה לי הכנה לפני כן. ידעתי להתנהל ולתחזק בית לבד, אבל בצד הרגשי הרגשתי את החוסר. ההורים שלי תמכו בי, אני חייבת להם המון. גם הקהילה בקרני שומרון מאוד תמכה. חברות עטפו וליוו אותי בשלבים, צעדו איתי יד ביד".

אלקלעי: "אחרי האסון אמרתי לרפי בלב שאגדל את הילדים, אבל 'בבקשה תהיה איתי ותעזור לי'. יכולתי אז לשים שמיכה על הראש או להמשיך הלאה איתו. החלק המקצועי שלי כנראה מאוד עזר לי. כמו אולגה ואורטל, גם אני יודעת לעשות דברים לבד, אבל עד אז מעולם לא קיבלתי החלטות לבד. מגיל 17 הייתי איתו. מי שמאוד עזרו לי בהיבט הרגשי הם אחותי ובעלה וההורים שלי. גם חברות מאוד קרובות היו עוגן".

איך השתניתן בעקבות הטרגדיה?
אוחנה: "כשקיבלתי החלטות עד אז תמיד התייעצתי עם כפיר. כשקרה מה שקרה, שאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו, איך אני מקבלת את ההחלטות שלי לבד. התייעצתי עם אחותי, עם חברים, אבל זה לא היה אותו הדבר, כי הדמות המרכזית הייתה כפיר. המון דברים השתנו באופי ובאישיות שלי. נהייתי יותר מחוספסת, יותר ג'דאית. נורא מגוננת גם על עצמי וגם על הילדים, לביאה כזאת, יותר אמיצה, פחות חוששת".

אלקלעי: "הייתי מאוד חזקה ועוד יותר התחזקתי אחרי מה שקרה. כיום אני יותר חזקה, יותר עצמאית. קרו גם שינויים בקשרים עם אנשים. ויתרתי על קשרים מסוימים והשארתי רק את הקשרים החזקים שעושים לי טוב. היו גם שינויים בתפיסות עולם. כיום המשמעות של הדברים שקורים ביומיום היא יותר חזקה מפעם".

מלכה: "אני דווקא יותר התרככתי. אני גם ג'דאית, אבל משהו בי גם התרכך. אני יותר מפויסת עם עצמי, עם הסובבים אותי. אם פעם הייתי מאוד קפדנית, דקדקנית, היום יש בי משהו יותר מפויס. אני יותר טורפת את החיים. אני מבינה שהחיים הם קצרים, וצריך לנצלם ב־100%. יש בי גם המון הודיה על דברים טובים שקורים לי".

איך ילדיכן התמודדו עם האובדן?
אלקלעי: "בעת האסון הילדים שלי היו בני 4, 9, 12 ו־16. הקטנה זוכרת את רפי מהסיפורים שלנו, והגדולים זוכרים אותו מהחיים, מהחוויות איתו. אלה זיכרונות מאוד שונים. המילה התמודדות חוזרת אצלנו המון. כולנו חיים את אבא. אנחנו מדברים עליו חופשי, צוחקים עליו חופשי, צוחקים איתו, צוחקים על עצמנו. כמו כן, היה ברור לילדים שממשיכים את החיים בלי פריווילגיות. הילדים העבירו מסר ברור: 'אל תרחמו עלינו, אנחנו כמו כולם'".

אוחנה: "לילדים שלי אין זיכרון מאבא שלהם, אין להם חוויות. הילדה הייתה רק בת שנתיים, והייתי כאמור בהריון עם הילד. אני כל הזמן מחיה אותו דרך סרטונים, תמונות. גם להתראיין מבחינתי זו הנצחה לאבא שהם לא הכירו. לא כיף לי להתראיין ולפתוח את הפצע מחדש, אני עושה זאת נטו כדי להנציח את כפיר".

מלכה: "הילדים שלי היו אז בני 4, 5, 7, 8 ו־9, והייתי בתחילת ההריון כאמור עם אוריה. ארבעת הגדולים זוכרים את החוויות עם אוריאל, את השבתות, השירים, הנשיקות, ההקפצות, החיבוקים. הילדה בת ה־4 למדה אותו דרך הסיפורים שלנו. ואילו אוריה, התינוקת שנולדה, בכלל מדמיינת אותו דרכנו.

הבית שלנו המשיך לאחר האסון בשמחה שלו, בהמשכיות שלו. זה כאילו אוריאל חי וקיים בבית שלי. בחרתי להישאר כמו שהיה לפני כן. פחות אמרתי זאת במילים, יותר ביטאתי במעשים. למשל שולחן שבת היה כמו לפני כן, במאכלים, בסלטים, בדברי תורה. כאילו אוריאל חי איתנו עכשיו באותו בית".

נתראה איפשהו

ילדיהן של שלוש הנשים זוכים לתמיכה מארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שהוקם בשנת 1991 ופועל לרווחת האלמנות והיתומים של מי שנהרגו מאז מלחמת השחרור ועד היום. הארגון מקיים מפעלים ופעילויות רבות לאורך כל השנה, שמטרתם חיזוק והעצמת המשפחות השכולות, תוך מתן תמיכה רגשית או כל תמיכה אחרת, והעברת המסר שהן אינן לבד.

"הילדים שלנו משתתפים למשל במחנות 'עוצמה' של הארגון, שמתקיימים בחופשים ובחגים", מספרת אלקלעי. "בגילי בת/בר מצווה יש גם טיסה לארצות הברית, אבל הכי יפה זה הרגישות לילדים מצד צוות הארגון. הם קשובים לילדים, מדברים עם כל אחד, נותנים מענה לכל ילד".

"החיים בצל השכול מהווים התמודדות יומיומית עם הכאב והאובדן, ולכן התמיכה והחיבוק העוטף שאנו מספקים לאלמנות וליתומים מתגלה כמשמעותית וחשובה במיוחד", מציינת יו"ר הארגון תמי שלח.

מלכה התחתנה בשנית לפני כחצי שנה. "פיני הוא אלמן, אב לחמישה ילדים. עכשיו כולנו גרים באותו בית", היא מספרת. "אחרי שהדברים נרגעו בחיים, נהייתה יציבות מבחינת חינוך הילדים וראיתי שהבית נמצא במקום טוב, החלטתי שאפשר לבנות קומה נוספת ולהביא את עצמי לפרונט. הבנתי שזה עניין של כמה שנים עד שהקן יתרוקן ורציתי לדאוג לעצמי".

היה קשה לפנות מקום בלב?
"נכוויתי בעולם הדייטים, פוגשים לפעמים אנשים הזויים, ואז באמת הלכתי אחורה. הייתי בקבר של בעלי והתפללתי שישלח לי מישהו נורמלי. עם פיני הייתי מאוד סקפטית, מסוגרת, הוא היה צריך לקלף המון קליפות".

"לב זה שריר שיש לו יכולת להתרחב ואפשר להכניס לו עוד אהבה, בלי לוותר על אהבה קודמת או קיימת", אומרת אוחנה. "כמובן שזה גם כרוך בלקלף המון שכבות. אחרי שש שנים הצלחתי להכניס בן אדם לחיים שלי, לנסות לבנות זוגיות פרק ב'. אני כיום בפרק ב', לא נשואה. הוא גרוש, אני אלמנה, הוא עם ילדים, אני עם ילדים. אנחנו מנסים לעשות משהו טוב ממה שיש".

"אני לא בזוגיות, ורפי איתי תמיד", אומרת אלקלעי. "אם רפי היה יכול, כנראה היה שולח לי מישהו. זה עדיין לא קרה, כנראה יקרה".

מה הייתן הכי רוצות לספר להם?
מלכה: "הייתי רוצה לומר לאוריאל שהוא יכול להיות גאה בילדים שלו. הם עושים לו נחת ומאוד דומים לו. אני חושבת שזה הרבה גם בזכותו".

אוחנה: "אני רוצה להגיד לכפיר כל כך הרבה דברים. כל יום אני מספרת לו משהו אחר, תמיד מדברת איתו, מתייעצת איתו, בוכה לו. אבל הכי אני רוצה להגיד לו שהוא יכול להיות גאה בשני הילדים שלו, שכל כך גאים בו. אני גם רוצה להגיד לו שאני מתגעגעת אליו בטירוף. אני מחכה לפגוש אותו ויודעת שאנחנו ניפגש. אני גם רוצה לבקש ממנו שימשיך ללוות אותי ולתת לי כוחות לגדל את הילדים כפי שאנחנו היינו רוצים לגדל. רוצה להגיד לו שאני כאן בשבילו, והוא שם בשבילי".

אלקלעי: "רפי יודע כל מה שאני רוצה לומר לו. אני מדברת איתו המון וחושבת שהוא גם עונה לי. אנחנו מאוד אוהבים אותו, מאוד מתגעגעים אליו. ההרגשה היא שהוא שומר עלינו, וזה מאוד עוזר לנו. אז שימשיך לשמור עלינו, ואיך אולגה אמרה: פעם נתראה שם, איפשהו".