במסגרת ועידת ישראל לביטחון המזון של קבוצת הג'רוזלם פוסט-מעריב, המשודרת היום (שני), נערך פאנל חשיבות אסטרטגיית הביטחון במזון במדינת ישראל בהנחיית אשת התקשורת והפעילה החברתית קרן אוזן.
בפאנל השתתפו איציק שניידר, מנכ"ל מועצת החלב; דוד לביא, סמנכ"ל מכון מחקר אדקיט; מיכל פינק, ראש אגף אסטרטגיה במשרד הכלכלה; פרופ' ארנון סופר, פרופ' לגיאוגרפיה ומדעי הסביבה באוניברסיטת חיפה; עמית בן צור, מנכ"ל מכון יסודות; וח"כ לשעבר איילת נחמיאס ורבין, סגנית נשיא התאחדות התעשיינים.
עמית, יש לישראל מדיניות סדורה בנושא ביטחון המזון?
"ביטחון המזון אומר שזה מצב שבו לכולנו, היום, מחר, בעוד שנה, יהיה אוכל במחיר שנוכל להרשות לעצמנו לרכוש אותו. זה ביטחון מזון, אנחנו רוצים להגיע למצב שבו לכולנו יש ביטחון מזון. האוכל שלנו יכול להגיע מהחקלאות הישראלית שמייצרת את המזון הטרי שלנו ומייבוא. כל מדינה צריכה להחליט על התמהיל שמתאים לה. מי שבא ואומר שצריך רק ייבוא או רק ייצור מקומי - לא זה ולא זה נכונים. צריך לבחון אם מסתכלים על כל הדברים האלה בצורה מתכללת".
אבל מי אומר שיש אסטרטגיה? למה לכל דבר צריך מדיניות סדורה?
"שאלה מצוינת. ב-20 השנה האחרונות יש מגמה של עליית מחירי המזון. במקביל, אנחנו יודעים שבישראל האוכלוסייה גדלה בקצב מאוד מהיר, ובנוסף לזה אנחנו רואים מגמה הפוכה שבה הייצור בישראל הולך ומתכווץ. מצד אחד גידול בביקוש ומצד שני קיטון בייצור. כלומר, אם אנחנו רוצים שבעוד 10 שנים לילדים והנכדים שלנו יהיה מזון בריא וטעים - צריך תכנון קדימה. זה אומר שאלה המטרות האסטרטגיות שלנו כמדינה, ואז צריך לתת את התמריצים שיאפשרו לנו לעשות את זה".
איזה ציון אתה נותן לישראל?
"בינוני. משרדי הממשלה עוסקים בזה נקודתית בהיבטים שונים, אבל הממשלה לא מסתכלת מספיק בצורה מתכללת, כי כשאנחנו עושים משהו ביד שמאל צריך לוודא שהפעולה שיד ימין עושה מתואמת ולא סותרת את הפעולות שאנחנו עושים".
מיכל, כמה משרדים מטפלים בזה ביחד או שיש משרד אחד שעושה את זה?
"משרד החקלאות, משרד הכלכלה, ויש עוד הרבה מאוד משרדים כמו משרד הבריאות, בכל הנוגע לבריאות הציבור. אם זה מלח, כרגע פגשנו את נושא מלאי החירום, יש משרדים רבים - האוצר בקשר למכסים. זה נוגע בהרבה מאוד היבטים וזוויות, נכון הדבר שאין כרגע כיוון אחד, ואני לא בטוחה שצריך להיות כיוון אחד. התחלנו להעמיק בנושא, הקורונה שיקפה לנו כמו להרבה מדינות בעולם שצריך להסתכל על השווקים האלה".
הקורונה האיצה את ההבנה שמישהו צריך לקחת את האחריות על הנושא הזה?
"אני לא הייתי שמה את הדגש על זה שמישהו צריך לקחת אחריות. זה שיקף לכל אחד מהגופים שצריך לבחון את העניין יותר לעומק. אנחנו בקורונה הבנו שצריך לשנות את הגישה הממשלתית ממפעלים חיוניים לענף שפתחנו את כולו, להימנע מסגרים וליצור שרשראות אספקה. לא צריך להוכיח שאתה נמצא בתוך הענף שנקרא מזון, אלא שאתה חלק משרשרת הייצור. אם אתה מפעל אריזות שצריך לייצר פלסטיק כדי לארוז את החלב, אז המפעל צריך לעבוד בקורונה גם אם יש סגרים. יחד עם זאת, מה שעוד ראינו בקורונה זה שאי אפשר להסתמך רק על ייצור מקומי. בסופו של דבר, כשאנחנו מדברים על ייבוא לישראל והתלות שאנחנו לא רוצים שתהיה במדינה מסוימת, אז אנחנו רוצים שיגיעו מעוד מקורות".
איך יודעים מתי לייבא ומתי להגן על התוצרת?
"זו הסיבה שצריך להיות תמהיל. אנחנו מייצרים את רוב הפירות והירקות, אבל מייבאים שמנים ואמוניה. המטרה שהיא שהכל יהיה פתוח ומגוון, ולא אך ורק ללכת למקום כזה או אחר. האיזון הוא המפתח, ברור לכולנו שהתעשייה המקומית חשובה ותקופת הקורונה חיזקה לנו את ההבנה הזו. יצאנו עם החלטת ממשלת לאחרונה לחיזוק המשק המקומי, וגם משרד החקלאות עושה מהלכים בכיוון הזה, ולצד זה צריך שאותם חסמים ישתחררו ושרשראות האספקה יזרמו. החדשנות קריטי, הממשלה משקיעה בפודטק ואגריטק. המפתח לחדשנות יוצר יתרון יחסי כאשר אנחנו מתחרים בעולם ומסוגלים לקחת היבטים כמו משבר המזון בעולם שנתפס כאיום, ולקחת אותו כהזדמנות. ברגע שהחקלאות הישראלית תחרותית היא יכולה לייצר".
ישראל שונה ממדינות אחרות. פרופ' סופר, מה האתגרים שלנו כמדינה בכל הקשור לפתחון מזון?
"כיוון שאני חושב שכמה דברים לא הובהרו לציבור, אני רוצה להדגיש שאני מדבר על מה שישראל יכולה לתת. אנחנו מדברים על מצב שבו יש לנו מלאים ובעיה של ייצור מקומי וייבוא. בכל אחד מהמשתנים הסיפור מסובך ומסתבך בגלל שינויי האקלים שמביאים לאסונות ומטרידים רבים מאיתנו. מה שמטריד אותי כיום זה שישראל היא המדינה עם ריבוי טבעי הכי גבוה בעולם המערבי, צרכנית של עולם ראשון, ושטח ישראל קטן עם אוכלוסייה גדולה. צר לי לומר, ישראל היא המדינה הצפופה ביותר בעולם המערבי. 50% משטח ישראל זה שטחי צבא וביטחון, וגם את העניין הזה אפשר לשפוט לטובה או לרעה. 60% מישראל זה שטח מדברי שיגדל עם שינוי האקלים. הסיפור מתחיל כאן. אי אפשר לתת אספקה כי אין לנו מספיק מקום לגדל חיטה, אלא אולי 5%-20% מהשטחים לצורכי המזון שלנו של החיטה. יש לזה גם פן תרבותי, יש כאלה שאוהבים חומוס ופיתות, וגם הנושא הזה חשוב בתכלול זה כל הדברים.
"הריבוי הטבעי הגדול יוצר לנו המון בעיות. מה קורה עם ארץ ישראל או ישראל? כולנו בחבית אחת. הבוקר אנחנו קרוב לתשעה מיליון ישראלים ועוד חמישה מיליון פלסטינים. כשישראל תהיה בת 100 מדברים על 23 מיליון איש בארץ הזו, שלפני כ-100 שנה היו בה בין 50 ל-60 אלף, ואנחנו צריכים להתמודד עם התחזיות הקשות כשאנחנו ללא שטח עודף. אלו השאלות הנוקבות שצריך לשאול. בנוגע לשינוי האקלים, מצרים באסון, סוריה ועיראק באסון, הנגב הצפוני שלנו, אתיופיה, כולם נלחמים בכולם והשטחים הולכים ופוחתים. איפה האופטימיות? כנראה בקנדה וברוסיה אולי יגדלו שטחי החקלאות. ב-2010 רוסיה פתאום הודיעה שהיא לא תמכור יותר חיטה כי היא נשארה בלי כלום. לכן, השאלות הקשות מחייבות אסטרטגיה ממשלתית".
איציק, איך זה נראה מהצד שלך? אתם מרגישים שיש אסטרטגיה, המדינה מנסה לשמור על הייצור המקומי?
"לצערי בדיוק הפוך. יש לנו ענף חלב מדהים בישראל, עם רפתות מדפנה ועד אילות, לאורך כל הגבולות ובעיקר בפריפריה. יש לנו מחלבות שממוקמות בעיקר בפריפריה ומייצרות המון מקומות עבודה, ומצד שני יש לנו את המדינה שלוחצת אותנו ומערימה קשיים. יש את ראש הממשלה שמאוד גאה בענף החלב ומתגאה בכל כנס בפרה הישראלית, שהצלחנו לייצר מכלום את הענף המוביל".
אז איך הרפתנים מרגישים?
"יש לנו את הענף המצוין הזה שמגיע להישגים מדהימים בכל ענף, ומצד שני המדינה מתייחסת לזה כמובן מאליו. לצערי, יש רפתנים שרוצים לסגור. היום גם רפתות בקיבוצים חוות משבר, המצב נהיה יותר קשה. העולם הולך למשבר מזון, וכשהעולם הולך למשבר מזון צריך אסטרטגיה. סין מתכננת אסטרטגיה של מזון ל-20 השנים הקרובות, כשהיא מבינה שלא יהיו לה מספיק שטחים לגדל את המזון שלה".
בחלב הייצור חייב להיות מקומי.
"נכון, את רוב המוצרים אי אפשר לייבא. המדינה צריכה לבדוק איך היא עוזרת, לחלב יש חשיבות רבה בשמירה על אדמות, יש לה תפקידים נוספים מעבר לחלב".
מה הדבר הראשון שתבקש?
"ודאות. מי שרוצה להשקיע צריך לדעת שיש ודאות".
יש גם כוחות צעירים שנכנסים לתחום?
"בהחלט, יש רפתות שסגרו, אבל גם 12 רפתות חדשות על גבול מצרים. אנחנו לא מוותרים".
איילת, לדעתך צריך חגיגה בנושא אסטרטגיית המזון?
"זה אחד מהכנסים שאהיה בו הכי פחות סימפטית. הממשלה לא עושה את מה שהיא צריכה. תיקנת בצדק את עמית שדיבר על ייצור המזון. החקלאות והתעשייה כרוכים אחד בשני. לא נוכל לייצר את מוצרי המזון אם לא יהיו תמריצים לחקלאים לייצר את מה שהם צריכים. אין אסטרטגיה בממשלת ישראל בנושא ביטחון המזון. צריך שתהיה תפיסת עולם קודם כל שאומרת שצריך כאן חקלאות ותעשייה. זה נעדר מהשיח הממשלתי של השנים האחרונות, בוודאי כשמתסכלים על הנטל הרגולטורי. אנשים חושבים שאתה זורם תלם ויש לך עגבניה למחרת. צריך ללמד שהעגבניה לא גדלה במקרר, התעשיות האלה מחייבות השקעה. התעשיות האלה דורשות עוד ועוד מכונות כל שנה, אז עניין אחד זה מיקום, והעניין השני זה פיתוח של מזון בריא. כשמדברים על ביטחון במזון, אנחנו יודעים שהסטנדרטים שיהיו לכל ישראלי וישראלית בבית הוא אחר לחלוטין מלפני 20 שנה".
איילת, אבל צריך גם לייבא. לא הכל צריך לייצר בישראל.
"התאחדות התעשיינים לא מדברת נגד ייבוא. צריך תמהיל בין ייבוא לייצור מקומי, אין ויכוח. ועדיין אני טוענת שזה צורך ראשון במעלה, כמו שיהיה לנו 35F, זה ביטחון וזה ביטחון. כל מדינה צריכה לדעת שהיא נשענת על כמה מרכיבים כשמדברים על ביטחון. כמו שפרופ' סופר אמר - אם לא ניערך ל-25 מיליון תושבים... זה טוב שיש ילודה וטוב שישראל צעירה, אבל אם לא ניערך לזה כמו שצריך נימצא בבעיה. צריך ודאות רגולטורית ברמה גבוהה".
דוד, מה קורה במדינות מערביות מתקדמות? זה עובד שם אחרת?
"בדקנו את המדינות שאנחנו רוצים להידמות אליהן. אפשר לומר באופן כללי שיש למדינות הללו תכנית אסטרטגית ממשלתית לביטחון מזון. הן מבינות שאי אפשר להגיע למצב שאין תוצרת בסופרים. לקחנו את שוודיה, ששם יש תכנית אסטרטגית ממשלתית שהתחילה ב-2017, והם הבינו שלא יכול להיות שלא תהיה תכנית אסטרטגית ממשלתית בתחום הזה. התכנית שלהם מחולקת לשלושה חלקים - נושא הרגולציה, וחוקקו חוקים ברורים בנושא הזה, נושא השווקים - התעשיינים חלק אינטגרלי מהתכנית, ולא פחות חשוב נושא הידע. לקחנו מדינה אחרת, יפן, וראינו שרוב התמריצים וההשקעות בחקלאות, אבל לא רק בה. מדינה נוספת שבדקנו היא בריטניה, שם בחנו וראינו ששם יש תכנית ל-25 שנה. התכנית הזו מתנהלת מאוד יפה, יש שם הרבה מאוד תמריצים ופוקוס על זה. בקנדה הבינו שהחקלאות מתמוטטת בתקופת הקורונה, ולכן השקיעו כמויות כספים אדירות בשביל לתת תמריצים לחקלאות ולחקלאי עצמו שייתן כסף למשפחה. אין ספק שבאמת החקלאות וכל תכנית המזון עובדת טוב, מדינות מבינות שצריך תכנית אסטרטגית, וכמובן שצריך את כל המשאבים ושיתופי הפעולה".
מיכל, קרב היום שגם אצלנו יבינו שכך זה צריך להתנהל?
"אני חושבת שהרבה מאוד מהגורמים שדיברנו עליהם, קודם מסתכלים על הבטחת המגוון הקיים. דובר קודם, אמר עמית, שאחד העקרונות זה נגישות, וזה גם מנחה אותנו, לצד היכולת להגדיל חדשנות. הגבולות בין תעשייה לחקלאות מאוד מיטשטשים היום, כשאנחנו מדברים על פודטק ואגריטק, והמדינה שמה בתחומים האלה הרבה מאוד תשתיות. כשאנחנו משקיעים בתעשייה ישראלית, ייצור מתקדם, אי אפשר לומר שהממשלה לא עושה. הממשלה שם".
איציק, האם במקביל מקשים על האנשים שבשטח? אולי צריך הסתכלות כוללת יותר?
"שמעתי מה קורה במדינות אחרות והלוואי שזה היה קורה גם אצלנו. בסוף, חסרה פה תכנית מרכזית".
איילת נחמיאס ורבין הוסיפה: "אי אפשר לברוח מבעיות היסוד שקשה להתמודד איתן. השכר במדינת ישראל לא נמוך לעובדים בתעשייה ובחקלאות, ובסופו של דבר אם המדינה לא תסכים להתמודד עם הדברים גם תעשיות הפודטק לא יישארו כאן. צריך להבטיח גם את הייצור. אנחנו מדינת אי. בסופו של דבר צריך להיות מסוגלים למצוא את הדרך לייצר לעצמנו את מה שאנחנו צריכים תוך הסתכלות על נושא יוקר המחיה".
איילת, מה הטעם לגדל משהו שאין לנו בו יתרון?
"סליחה, קחי ענבים, מישהו חשב שישראל תהיה אימפרית יין? מישהו חשב את זה לפני 20 שנה?".