בצעד לולייני מטפס עמוס עוז על המדרגות המובילות לבימה. לאחר שלושה ניתוחים, ברכיו מייסרות אותו ופסיעתו מתנדנדת. משהו רך ותינוקי יש בהילוכו. ידיו מושטות לצדדים כדי שלא יאבד את שיווי המשקל, שלא ייפול חלילה, שישמור על איזונו.
את התמונה הזאת אני נושא איתי מאז חגיגות שנתו ה־70, כשערד השתחוותה למפואר בתושביה. שנתיים וחצי לאחר מותו עמוס עוז נאבק על איזונו, מנסה לשמור על שיווי משקל, לא להתדרדר לתהום הפעורה בינו לגליה בתו. דבריו שהתפרסמו לפני שבוע ב"ידיעות אחרונות" נאמרו לנורית גרץ כשהמחלה פתחה במתקפה סופנית.
אבל הפרק על יחסי הבת עם אביה לא נכנס לספרה של גרץ "מה שאבד בזמן". עתה ניתנה זכות הדיבור למת. "תכתבי עם הפנים לגליה", הוא מתחנן לפני נורית גרץ, "המכותב שלי כשאני מדבר אליך זה גליה. אני רוצה שזה יהיה מכתב אליה... אני רוצה שהיא תדע אולי עוד תסלח לי...".
גליה לא סלחה. ב"דבר שמתחפש לאהבה" הצמידה משקולות פלדה לזכרו של אביה והשליכה לאגן החמצון: "אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל... הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ... לא איבוד עשתונות חולף, לא סטירת לחי פה ושם אלא שגרה של התעללות סדיסטית". לקוראיו המסורים של אביה הסבירה שהיה גם עמוס עוז אחר: "ואם קשה לכם - תתמודדו".
ואני מתמודד. מנסה לבנות לי אותו מחדש. להרכיב את פאזל אופיו. האם יהיו אלה אותם חלקים? האם אניח אותם באותו סדר? שנים אני חי עם עמוס עוז. מאז שכתב: "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו" (חנה גונן ב"מיכאל שלי"), מאז שגילה לנו כי הסיפור אוהב להסתתר בנעלי האנשים, מאז שאמר שהמאבק בינינו לפלסטינים הוא על גודל העוול.
תוך שבוע הוטל הספק אל שתיים מאושיות עולמי. וודי אלן נגד מיה פארו וגליה עוז נגד עמוס עוז. עם שניהם דיברתי, מפיהם למדתי. ועדיין מבחינתי הם שונים לא רק בגלל אופי הדברים שמוטחים בהם. אני יכול לעמוד בהקפאת יחסים עם וודי אלן אך לא עם עמוס עוז. במאי הקולנוע מגיש לך מן המוכן. העסקה סגורה ולך נותר רק להביט ולהפנים. הסופר מצרף אותך למעשה יצירתו, עושה אותך שותף סמוי. הוא כותב, אתה רואה. הוא מתאר אתה מביים, מעמיד תמונה, צורב אותה בדיסק נפשך ועושה "שמור".
יצאתי לחולדה ולערד כדי לכונן ברית מחודשת עם הפרטנר שלי, למצוא עדים במחוזותיו של עמוס עוז. אני נוסע בדחיפות. חיוני לי לדעת בידי מי אני מפקיד מפתח אל בנק החוויות שלי, לפני מי אני פותח את שערי התודעה.
חולדה לא ששה לפתוח את שעריה. בשיחות הליליות לפני בואי שמעתי "לא" גורף מפי נאמניו של איש הרוח. הם לא ידברו, לא ינתחו, לא יגיבו. הרבה כאב בעצמותיהם, ועם זרים לא יחלקו אותו. ועליי להביא בחשבון גם את ייסורי גליה, נילי ופניה, הם אומרים לי, ומוטב לי להניח לסיפור.
"קצת חמלה לא תזיק לכם שם בתקשורת". טענתי שאני בא מהחמלה, אך הם לא קנו. "כל צד פוגע באחר. אין חמלה בסיפור הזה", הוסיפו.
המטוסים הממריאים מתל נוף אינם חומלים על התכלת שמעל חולדה. רעמיהם מתגלגלים בשמיים, עשנם הלבן ממסגר את ענני הנוצה. על הדשא, כש"אדון שוקו" של אריק איינשטיין ברקע, ילדי "גן ערבה" גלשו במגלשות. בשבילים הלכו פעוטות "הבית של שלי ונירה", כופים על הכותב את השורה: "בשדרות האזדרכת תינוקות לומדים ללכת".
מהמציאון, חמוש בקרטון חלב 3 אחוז, הגיח בנצי הגלר. הוא בן 80, במקור בן קבוצת שילר שהגיע לחולדה בעקבות אשתו אביגדורה. יש להם ארבעה ילדים ושמונה נכדים. את עמוס עוז פגש לראשונה עוד לפני שנחת בחולדה. זה היה בסמינר של בני קיבוצים בבית ברל והוא בלט ביכולת השכנוע האדירה שלו. הוא בטוח שהספר של גליה לא יפגע בפרסונה הספרותית של אביה. "סופר זה דבר אחד ועבריין עם מירכאות או בלי מירכאות זה דבר אחר", הוא אומר.
מה דעתך על טענותיה?
"האמונה שלי היא שאני לא יודע להגיד. אני יכול לחשוב שמשהו היה והיא הגדילה את זה עם השנים. קשה לי להאמין שאיזה פיוז נתקע לה והיא דיברה לא אמת".
החבר שיושב על הספסל מול המזכירות מספר שהוא זוכר את גליה מילדותה. כשאני שואל מה הוא חושב כשהוא קורא את מה שהיא כותבת, הוא משיב: "לא יודע, אני לא פוסל אף אחד. לא הייתי איתם בתוך המשפחה".
אבל מה שקראת פוגע בתדמית שלו בעיניך?
"בהחלט, איזו שאלה? בן אדם מצטייר בצורה מסוימת ופתאום אתה מקבל עליו דברים אחרים. אז ברור שזה משנה את התדמית. זה מעלה די הרבה סימני שאלה".
איזה?
"לא מאמין שיש אדם אחד בחולדה שמכיר את הסיפור של המכות, של הסימנים הכחולים".
לא ידעתם מזה?
"לא חושב שיש מישהו שידע".
תמשיך לקרוא אותו?
"אף פעם לא אהבתי את הספרים שלו, בסדר?".
מה לא אהבת בספרים שלו?
"הם לא מושכים אותי להמשיך לקרוא הלאה. אני קורא את ההתחלה ומפסיק באמצע. קיבלתי ממנו פעמיים ספרים במתנה על דברים שעזרתי לו ובזה נגמר הסיפור".
איזה ספרים קיבלת ממנו?
"בחייאת דינאק, אתה חושב שאני זוכר? בגיל 70 יש לי אישור מהרופאה לא לזכור".
הוא מתאר את הסופר כ"חברמן לא נורמלי, אחלה בן אדם". בכל ראשון הצטרף אליהם לחדר של אחד הרווקים לדבר על הכדורגל בשבת. כדרר עם המילים גם כשדיבר על כדורגל. היה בקיא מאוד אף שלא אהד איזו קבוצה. וחוץ מזה לא גבה לבו. הביט אל החברים מגובה עגלת החלוקה בתורנויות חדר האוכל. אם יש לבן שיחי איזו בעיה היא עם המפורסמים שעלו אליו לרגל. "פיגורות כמו פרס, רבין, טליק ואפילו ג'יין פונדה סתמו לנו את כל החניות במשק", אמר.
לידנו, כשאופניו צמודים אליו, עובר עכשיו דודי. עמוס עוז היה המורה שלו בתיכון "ותמיד חיפש בדלי סיגריות מתחת למיטה שלי", הוא צוחק, "אפילו שהפסקתי לעשן מגיל 12". הוא זוכר אותו כמורה מעולה. פשוט, צנוע, "עממיקו קוראים לזה היום". פעם, כשהיה שומר לילה, גילה אותו בשלוש לפנות בוקר יושב בחדר האוכל עטוף ב"פליין ז'קט פושטי". דודי שאל - עמוס לאן? עמוס השיב לאוסטרליה. "תאר לך, במעיל של פלאח נסע לצד השני של העולם", סיפר.
הכביש לערד טובל בירוק. בלב הירוק כתמים נדיבים של צמחי חרדל צהובים. בצומת שוקת הופך הצהוב החרדלי לצהוב מדברי. על הגבעות הצחיחות, בודדות כחיילי מאסף של חורף נסוג, עדיין מתבצרות פלומות ירוקות.
ערד מקבלת אותנו בשני מקצבי חיים. חסידים חמושים בשקיות פותחים צעד, תלמידים אטיים מנסים להרגיל את הכתפיים לרצועות ילקוטם. אני מתחיל במתנ"ס ובספרייה שנקראת עכשיו על שם עמוס עוז. בערד אין קוראים לרחובות ולמוסדות על שם בני אדם, אך הוא קיבל הנחה.
ב־2009, כשמלאו לו 70, הייתי איתו כאן. כשביקשתי בטלפון להתלוות אליו באותו סופשבוע קיבלתי חצי הסכמה: "התלוות לא, אבל אשמח שתהיה בסביבה".
אני בא למתנ"ס כי אין לי ברירה. כי לאחר הספרים, הפוסטים, הרעל והמחשבות הרעות אני מחפש עדות משל עצמי. אני מתעקש לזכור אותו כפי שהיה באותו ערב. ואני זוכר אותו לבוש במדיו הקיבוציים - סוודר עם צווארון בחוץ - משייט בין אורחיו. הם פרכסו אותו אך השתדלו לא לסגור עליו. שקלו צעדים לפני שהתקרבו לבועתו הסטרילית, לפני שקיבל אותם ב"אני שמח שאתם פה". ואחר כך חיבק ונישק בדייקנות. היד על הכתף לא השתהתה, המבט שזרק נמנע מהצטלבות ממושכת. התפתיתי לאבחן אדיבות מחושבת אבל אז הבטתי לעיניו. כל אותו ערב הן היו לחות ובורקות. ובמילים אחרות: גלי החום עלו מעמוס עוז.
למחרת בבוקר פגש תיכוניסטים בספרייה הציבורית שבקומה מעל. סיפר להם איך נהיה סופר והם הניחו לפניו עוגה ענקית שנשאה על גבה עט וספר מקרם. הוא קרן כששרו לו: "היום יומולדת" ולא שכח להתקשר לוורד הקונדיטורית להודות על "העוגה הכי יפה שקיבלתי בחיי".
באחת בצהריים סייסטה מדברית יורדת על המרכז המסחרי. אני מוצא את עד ההגנה שלי עטוף בחלוק ספרים כחול מנמנם על כורסת הקליינט. שנים שנסים אוחיון היה הספר של עמוס עוז. הוא בן 81, יליד קזבלנקה. לו ולמזל שלו יש חמישה ילדים, 14 נכדים ושמונה נינים. כשהיה בן 15 התחיל לספר ומאז לא שבתו המספריים. אוהב את העבודה שלו נסים אוחיון. אוהב לדבר עם הלקוחות, לייפות אותם. כולם מסתפרים אצל נסים.
שערותיו של ראש העיר ניסן בן חמו מכירות מגיל 3 את רצפתו של אוחיון. בעקבותיו מתייצבים גם השוטרים מהתחנה ומי לא. למרות הקורונה יש לו פרנסה ברוך השם. "חיתנתי את כל הילדים שלי, והילדים שלי עשו צבא, אשתי לא עבדה אף פעם, עקרת בית".
אתה החזקת את הבית.
"אתה צודק".
עמוס עוז הגיע אליו כשעבר לערד ב־1986 עקב הקצרת של בנו דניאל. היה מזמין תור בטלפון, בסביבות תשע היה מתייצב. הוא זוכר אותו כקליינט נוח, "נותן קומפלימנטים".
כמו מה למשל?
"היה אומר לי: 'אתה בן אדם טוב, נסים, הסתפרתי בחו"ל ולא הייתי מרוצה אבל ממך אני מרוצה'".
אהבת לספר אותו?
"הבן אדם טוב מאוד, הוא שקט, תענוג לספר אותו".
נהייתם קצת חברים?
"נהיינו חברים. היה מגיע לכאן עם אנשי חוץ. עם אלה שהיו מבקרים אותו היה מטייל ונכנס אליי, מציג אותי, אומר: 'זה הספר שלי'. שמעון פרס אמר לי פעם: 'שמעתי שאתה ספר טוב'".
וכשהקיבוצניק מחולדה מסר את ראשו לנסים מקזבלנקה, נקשרה השיחה. עמוס סיפר שהוא אוהב את חייו בערד, שהעיר יפה ואנשיה מאירי פנים. לאוחיון לא הייתה סיבה שלא להסכים. גם הוא חי מחוץ לערד - בבאר שבע - ולאחר שטייל בה שב אליה לתמיד. 45 שנה עברו מאז.
בעקבות עמוס עוז הגיעה גם אשתו נילי. היא נהגה להתמסר לפן של כריסטין. "אישה טובה מאוד ונוחה, תמיד עם חיוך על הפנים". את הבן דניאל סיפר נסים עצמו. הוא זוכר שהיה לו סימן בראש כי עבר ניתוח. "והוא הכיר כאן איזו ילדה מערד שגם אבא שלה הסתפר אצלי".
איך התרשמת מכל המשפחה?
"משפחה טובה מאוד".
דיבר פעם על הבת שפרסמה עכשיו את הספר?
"לא, אף פעם לא דיבר על הילדה שלו".
מה אתה אומר על הספר שהוציאה?
"אני לא מרוצה ממה שדיברה. הוא נפטר והיא יאללה. מדברת עליו כאילו הוא יקום וידבר איתה. זה לא יפה. בן אדם מת - תן לו לנוח. מה שהיה - היה. לא יפה מצדה".
מה אתה חושב על מה שכתבה? אתה מאמין לדברים?
"לא מאמין. תמיד יש ויכוחים. תמיד זה קורה, אבל אבא זה אבא. הוא בן אדם חשוב, ככה לדבר על מת?".
בשתיים בצהריים המדבר שולח אצבעות קרות אל העיר. "ממזרח, מן ההרים, בא משב של רוח מדברית מושחזת, כמו אבחת חרמש קר וחד, השממה נושמת בסוד", כתב עמוס עוז בהשראת ערד ב"אל תגידי לילה". אנחנו נוסעים אל שכונת הרדוף, עוצרים בנוף 17, ליד הבית שהיה ביתו. כשהנייד טמון בתנוך אוזנו פותח לנו חסיד גור. מבקש שנחזור עוד שעה. ערב פסח ודקותיו קצובות.
"יש לנו 'גורניקים' פה ושם", אומר לי אורי גור, השכן ממול, "אך הם חיים איתנו בשקט, לא רבים איתנו, לא הרימו את האף". היחסים עם משפחת עוז היו "שלום שלום", "אבל הוא היה מקסים, נעים הליכות", מספרת ליאורה אשתו, "בעצם, כולם היו מקסימים".
חוזרים למספר 17. על הגדר של מי שהיה נביא השמאל מתוחים "גימ"לים" של יהדות התורה שמרשרשים ברוח. הפעם החסיד מכניס אותנו פנימה, לא לפני שהוא מצהיר: "'מעריב' זה עיתון שאפילו מהרצפה לא אקח, 'המודיע' - זה העיתון שאני קורא". אנחנו יושבים במה שהיה הסלון של משפחת עוז. על השולחן במרכז, כלי הבית שנאספו למען ניקיונות פסח. רק ארון ספרי הקודש נשאר על מקומו.
לאיש שקנה את הבית מעמוס עוז קוראים מאיר ערערה. הם נפגשו פעמיים. בפעם הראשונה לא ידע כלל אל מי הגיע. נשען על קב בודד ניצב מולו בעל הבית ואמר שקוראים לו "עמוס". "כי בגיל שלי 'עמוס' זה אדם שנושא מעמסה על גבו".
איזה רושם ראשון עשה עליך?
"מאוד נחמד, מאוד אינטליגנטי".
עם הידיעה על זהות המוכר באו גם האזהרות. אמרו לו שהוא מסתבך עם בעל דעות שמאלניות, שהוא מתקשר עם שונא חרדים מוצהר, שהעסקה תסתיים במפח נפש. הוא גילה את ההפך. "פגשתי אדם אוהב אדם, מכבד אדם". הסלון היה מלא ספרים. ביניהם גילה גם תנ"ך וש"ס. "התפעלתי שאדם חילוני מחזיק גם ספרים כאלה בבית".
דיברתם על זה?
"לא, רק דיברנו בצורה עניינית על הבית".
מה?
"הוא הסביר לי על עצי הפרי".
היה לו חשוב שתמשיך לטפח אותם?
"בגלל ענייני שמיטה היה לי חשוב לדעת באילו שנים נטע אותם. אז הוא אמר לי מתי ולמה. למה התאנים ולמה הרימונים".
התמקחתם?
"קצת. יומיים אחרי שסגרנו ביקש עוד 50 אלף שקל. המתווך אמר שלא בא בחשבון וחזרנו למחיר המקורי".
נשמר איזה קשר ביניכם?
"בשנה הראשונה למגוריי התקשרתי להגיד 'שנה טובה'. אשתו הרימה ואמרתי שאני מבקש לברך אותו. מאז לא היה לנו קשר".
אתה גר בבית של אחד מגדולי הספרות העברית, מעולם לא רצית לעיין בספר שלו?
"לא קורא דברים של מישהו שלא בהשקפת העולם שלי. אתה קורא ספרים שיש בארון מולנו? זה שאתה עכשיו בבית שלי מגרה אותך להתחיל ללמוד?".
לו הייתי גר שבע שנים בביתך, כפי שאתה גר בביתו, אולי הייתי מתעניין.
"אבל אין קשר בין הספרים שהוא כתב לספרים הקדושים האלה. את זה כתבו קדמונים לפני אלפי שנים וזוהי תורת אמת. הספרים שהוא כתב, ככל שיהיו יפים מבחינת ספרות...".
הם עגלה ריקה?
"לא אמרתי כזה דבר. הוא הגיע להישגים בתחום אחר. בגלל זה הוא נהיה עגלה ריקה? חס ושלום. להפך. אני מעריך אותו".
מה הרגשת כשהוא מת?
"יהודי מבוגר הלך כדרך כל הארץ. לדעתי היה רוצה שבחדר שבו כתב יהיה בית כנסת לעילוי נשמתו".
נשמתו פגועה בינתיים מדברים שכתבה עליו בתו.
"לא מתעסק בזה בכלל. אני עוסק בלימוד תורה, בלפרנס את משפחתי ובלהודות לשם על כל הטוב שנתן לי".
יש בך צער על הכתם שאולי דבק בו עכשיו?
"אפילו איני יודע מה היה כתוב שם".
בוא אומר לך.
"מעדיף לא לשמוע. אבל בת שכותבת נגד אבא זה נראה לי קצת לא...זה נראה לי לא. לא משנה מי הבת ומי האבא".
אפשר תמונה אחת, שאלוני יהיה מבסוט?
"צלמו את הבית מבחוץ ותפרסמו לפני הבחירות. אולי בזכותי עוד מישהו יצביע ג'".
על משקוף דלתם של חנה ועמוס דגני סטיקרים בכחול: "פטריוטית שמאלנית" ו"פטריוט שמאלני". חנה היא אישה קטנה ונמרצת. ב־1964, כשמלאו לה 19, עלתה מפראנה שבארגנטינה. היא הצטרפה לאולפן עברית בקיבוץ רמת דוד והתחתנה עם עמוס שלה, בנה של המורה.
בנסיעה הראשונה לירושלים קפצה למשרדי האוניברסיטה בטרה סנטה להסדיר את לימודיה. זמן מה אחר כך שלחה לה אחותה את "מיכאל שלי". עבורה היה זה ספר עלום של סופר עלום אך היא מצאה בו את עצמה. שמה של הגיבורה היה חנה וכמותה עלתה אף היא במדרגות טרה סנטה.
"הרגשתי שאני לא לגמרי זרה, שאני יודעת על מה הוא מדבר". מאז לא החמיצה אף אות שכתב או שכתבו עליו. "וכל מה שכתבו נגדו לקחתי אישית", היא מותחת את מילותיה בנגינה דרום-אמריקאית. ב־1981, כעוזבי קיבוץ רבים, נחתו חנה ועמוס דגני בערד. כעבור חמש שנים קראה בעיתון שגם משפחת עוז עומדת להגיע. "אבל הם בטח לא יחפשו בדיוק אותי", חייכה לעצמה.
יום אחד ראתה בקופת חולים ילד בן גילו של דניאל ואת אמו אוחזת ב"דבר", "עיתון שרק קיבוצניקים קראו". כך הותנעה חברותה עם נילי. במקביל השתתפה בחוג ספרות ופילוסופיה של עמוס במתנ"ס. החברות בין הזוגות נחנכה בפגישה של הרביעייה בבית קפה. "אנחנו היינו מאובנים מהתרגשות, אך הוא בנחמדותו, פוגג את הלחץ". כעבור שנים יכתוב לה עוז: "אותה פגישה ראשונה, לא הרגישה כראשונה אלא כחבורת מאז ומעולם".
נפתחה מסכת ביקורים, טיולים וארוחות. "היינו מטלפנים בשבע בערב, מזמינים אותם לארוחת גורמה של סלט בפיתה". על סף פרידה זכר תמיד לומר לבעלת הבית. "היטבת עם העם".
הוא היה איש מצחיק?
עמוס דגני: "הוא היה איש שאהב לספר בדיחות, שצחק מהבדיחות שסיפר אפילו אם חזר עליהן פעמיים־שלוש".
חנה: "הוא היה איש שחיבק הרבה. חיבק פיזית. תמיד הייתה לו מילה טובה, מילה מרגיעה על כל דבר".
עמוס: "הייתה בו נדיבות לב, ממהר לתת את האוטו, כופה עליך מזוודה לפני נסיעה לחו"ל, מציע את דירתו כשהם נעדרו ואלינו באו אורחים".
עם הזמן התגבשה חבורה של ארבעה־חמישה זוגות שנהגו להתארח אלה אצל אלה. כשהתייצבו פעם בביתו, ירד איתם לחדר הכתיבה ועמעם אורות. קרא להם דברים על כ"ט בנובמבר ועל ניסיון הנפל של אביו ושלו לגדל גזר בחצר ביתם בירושלים. הקטעים יראו אור ב"סיפור על אהבה וחושך".
הם מראים לי את האלבום של שבט דגני ונספחיו. הנה הסופר על כיסא פלסטיק לצד שולחן גועש. ופה הוא טבול בין ילדיהם. מחבק, קורא ספר לאחת קטנה. באחת הברכות כתב להם: "הילדים והנכדים שלנו הם קצת שלכם והילדים והנכדים שלכם הם קצת שלנו". היו שנים שבהן שתי בנות דגני חיו בבוסטון ובקוסטה ריקה. "ועמוס עוז לקח ללב שהן לא בארץ, דאג להן מאוד".
איך אתה מסבירה את זה?
"המשפחתיות הייתה מאוד חשובה לו. תמיד אמר שהורים וילדים צריכים להיות יחד".
זה היה לו חשוב.
"כשהבנות חזרו לארץ והיינו מזמינים אותם אלינו, היה פשוט מתענג".
שהמשפחה התאחדה.
"כן, נהנה לראות את כולנו יחד. היה מדבר באהבה גדולה, בגאווה רבה על ילדיו ונכדיו".
על כולם?
"על כ־ו־ל־ם".
כולל גליה?
"כולל גליה. אנחנו קיבלנו ספרים שגליה כתבה עם הקדשה 'מהורי הסופרת'".
לאחר פרסום הספר של גליה, אני שואל אותם, עדיין נשאר בעיניהם אותו עמוס? שניהם מדגישים שלא קראו את הספר אך משיבים בחיוב על שאלתי. "גם אם יש גרעין אמת במה שגליה כתבה, היא ניפחה", מחווה עמוס דגני. וחנה הוסיפה: "גם אמא שלי צעקה עליי כי הפרעתי לה לישון בצהריים וגם אני צעקתי על הילדים שלי".
גליה עוז כותבת יותר מזה. ביום חמסין ישבה עם בן כיתתה יוסי צור על הדשא ליד בית ההורים לשתות קפה קר. "אבא שלי ישן. את הקפה הכנתי על קצה האצבעות, כי מנוחת הצהריים הייתה קדושה. אבל הערנו אותו לרוע המזל". כאן מוסיף יוסי פרטים ששכחה: "עמוס התפרץ מהבית, תפס את הקנקן, הרים אותו ושפך עלייך את הקפה. הוא היה בהתקף זעם איום...".
בפוסט "דבר שמתחזה לאמת", האחות הבכורה פניה עוז־זלצברגר מודה שלא נכחה בתקרית הזאת. ואולם נאמנים עליה דברי גליה ויוסי צור. "יש רק בעיה אחת", היא טוענת. האירוע הזה וגרירת אחותה מהבית שבה נכחה, היו היחידים שבהם נקט אביהן אלימות כלפי גליה. "לא הייתה שום שגרת אלימות", היא חורצת.
לאחר שמשפחת עוז עזבה את ערד לתל אביב, נמשך הקשר עם חנה ועמוס דגני. כבר אי אפשר היה להזמין את העוזים לקפוץ לסלט בפיתה, אבל הסופר עמד על משמר חברותם. כל שבת בחמש אחר הצהריים היה מצלצל לטלפון בביתם. הם היו מכווצים את ארוחת השבת, מקצצים במנוחת הצהריים וממתינים דרוכים לשיחתו. סצינה דומה מתוארת ב"סיפור על אהבה וחושך": עמוס והוריו, בבגדים חגיגיים, מתייצבים בבית המרקחת הירושלמי לענות לצלצול מתל אביב.
במקרים שהחטיאה את המפגש הטלפוני, נהנתה משפחת דגני גם מההודעות שהשאיר: "כאן עמוס, רציתי לדעת מה שלומכם ואם יהיה לכם זמן תתקשרו. אני אוהב אתכם". עד היום, כשהטלפון בבית דגני משמיע קול בשבת אחר הצהריים, יימצא מי שיאמר: 'אולי זה עמוס'".
בשיחותיו הזכיר את הנתק עם גליה?
"הוא לא דיבר, אבל נילי אמרה לי פעם שכואב לה ועמוס ממש מתאבל".
כמה חודשים לפני מותו נסע לרוסיה לקבל את "פרס טולסטוי". את הרצאתו האחרונה נתן באוניברסיטת תל אביב. בדרך לשם אמר לנילי שאינו יודע על מה ידבר, אחר כך קצר תשבחות. חנה ועמוס דגני ראו אותו בפעם האחרונה כחודשיים לפני מותו. רצו לבקר, אך בשלב ההוא המשפחה לא עודדה ביקורים. כשבועיים לפני, דיברה איתו חנה בפעם האחרונה. הוא הבטיח שיתגבר, שיהיה בסדר, שהוא "נותן פייט". בבית האמינו שכך אומנם יהיה. אפילו הצטיידו במחולל חמצן לקראת שובו. עמוס עוז הלך לעולמו ב־28 בדצמבר 2018.
בית העלמין בחולדה הוא עדות בלתי ניתנת לערעור על יחסיות החיים. הקברים אפופים בניחוח יין מיקבי "ברקן" שמעבר לגדר. מזכירים את השורה: "כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון". רגע לפני האפלה, אני מוצא על השיש של עמוס עוז את "מיכאל שלי". הספר פתוח בעמודים 96־97, מזמין אותי להצטרף לחנה ולמיכאל לארוחת צהריים באוניברסיטה. אני הופך לעמוד הראשון: "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו".
אבל המשפט שאהבתי היטשטש והיה לעיסת נייר. האם המסע לחולדה ולערד החזיר לי את עמוס עוז? אני רק יודע שעורר בי רצון לעלות לקברו.