כמה ימים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוצב בקיבוץ עין החורש הצריף המשוחזר של המשורר, הסופר, האמן ומנהיג הפרטיזנים אבא קובנר, ששימש במשך שנים רבות כחדר עבודתו.
"אבא נהג לכתוב בצריף הזה", מספר בנו, הצייר מיכאל קובנר. "מבחינתו, זה היה המקום שלו להיות עם עצמו. הצריף היה בקצה הקיבוץ, הייתה שם חורשה גדולה, הענפים של החורשה הזכירו לו את ענפי היער בווילנה כשהיה פרטיזן. קיבוץ הוא מקום מאוד תובעני מבחינת האדם והחברה. בצריף אבא היה מתמסר לעולם הפנימי שלו, לחוויות שהיו לו בחיים, בשואה. הצריף סימל את העולם הפנימי שלו".
עבודת השחזור של הצריף, שבוצעה על מנת להציל את הניתן ולהשאירו נאמן למקור ככל הניתן, נעשתה לאחר שנים שבהן עמד ללא טיפול, ובוצעה על ידי המועצה לשימור אתרים בשיתוף המועצה האזורית עמק חפר, קיבוץ עין החורש, משרד התרבות והספורט ואגף מורשת במשרד ירושלים ומורשת.
"מבחינתי זה כמעט הדבר הכי חשוב שקרה לאבא או לי ביחס אליו", מספר קובנר הבן. "חברה זקוקה שתהיה לה נקודת ציון של זיכרון, של תרבות. זה מאוד מרגש וגם סמוך ליום השואה. אבא כתב הרבה שירים על הקיבוץ. משורר מביע במילים את העולם הפנימי של החברה שהוא חי בה. עכשיו החברה נותנת לאיש הזה את הכבוד בכך ששמה את הצריף כמונומנט, שהנה היה פה אדם כזה שכתב את השירים האלה".
עבור קובנר, לצריף יש זיקה גם לעיסוקו כיום. "אבא לימד אותי לצייר בצבעי שמן. הצריף הזה, כשהייתי בערך בן 10, היה סטודיו הציור הראשון שלי", הוא מספר. "בווילנה אבא החל כצייר, למד באקדמיה לציור. אחרי השואה, כשהציורים שלו נשרפו, הוא החליט לא לצייר יותר והעביר את הלפיד אליי. אבא ישב בצריף הרבה מאוד זמן, ואני בתור ילד באתי לצייר קצת. הייתה מעין שותפות ביני ובינו".
המבקר היחיד
אבא קובנר נולד בשנת 1918 בסבסטופול, שנמצאה בחצי האי קרים, וכיום מהווה חלק מאוקראינה. במהלך לימודיו באוניברסיטה החל קובנר בכתיבה ובפרסום של שיריו. הוא שאף לעלות לארץ ישראל עם חבריו, אולם בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין וליטא נאלץ קובנר להפסיק את לימודיו.
בתקופת השואה לקח חלק בפעילות מחתרתית במסגרת השומר הצעיר. לאחר שנודע לו על רצח העם היהודי, הוא קרא באסיפת התנועות החלוציות בווילנה בדצמבר 1941 את הכרוז המפורסם "אל נלך כצאן לטבח!". בינואר 1942 נמנה קובנר עם מקימי המחתרת הלוחמת שהוקמה בגטו וילנה. בהמשך יצא אל היערות שבסביבת וילנה והצטרף עם חבריו לתנועת הפרטיזנים היהודים. ב־23 בספטמבר 1943, יום חיסול גטו וילנה, יצא מהגטו בראש קבוצת צעירים ממחתרת ארגון הפרטיזנים המאוחד דרך תעלות הביוב. אמו של קובנר נרצחה בפונאר, ואחיו הצעיר מיכאל נהרג בשורות הפרטיזנים הסובייטים.
לאחר המלחמה הקים עם חבריו את ארגון "הנקם", שניסה לבצע פעולות נקמה בנאצים. הוא עלה ארצה באוגוסט 1945 ובהמשך הצטרף עם קבוצה מחבריו הנוקמים לקיבוץ עין החורש, שבו היה חבר עד יום מותו. קובנר, ממקימי בית התפוצות, כתב לאורך חייו שלל ספרי שירה, עיון ופרוזה וזכה בשלל פרסים, בהם פרס ישראל לשירה. הוא הלך לעולמו ב־1987 בגיל 69.
"הצריף של אבא קובנר", כפי שכונה, היה אחד הצריפים הראשונים בקיבוץ עין החורש. בהמשך הפך לצריף שבו קובנר ישב וכתב את יצירותיו. לדברי בנו, הצריף המקורי היה בן כ־20 מ"ר. "היו בו מיטה, שולחן, מכונת כתיבה, מנורה, כיסא וקומקום חשמלי לעשות תה", הוא מתאר. "היה גם ארון עם ניירות שבו אבא השאיר את טיוטות הכתבים, והיה כן ציור לילד הקטן בן ה־10. אבא יצר שם בערך עד שנת 1970. אני לא חושב שהוא נתן לאנשים לבקר בצריף. נראה לי שזה היה מקום שרק אני יכולתי להיכנס אליו. בצריף, אבא יכול היה להתמסר כולו לפנימיות שלו בלי לתת חשבון לאף אחד. בנוסף, הרבה אנשים בתוך החברה הקיבוצית היו אנשים שחזרו מהשואה והצטרפו למעשה החלוצי של הקמת הקיבוצים. הצריף, אבא קובנר והשירים שלו מחברים גם את סיפור השואה לסיפור של האנשים האלה, שבניגוד לתפיסה שהיו אנשים כבויים ואפר אדם - בנו דברים".
"צריף זה הוא אחד הדגמים של הצריפים שנבנו או הובאו לעין החורש כמבנים הראשונים אחרי האוהלים", מספר איתמר כפרי, בן עין החורש, העוסק בשימור אתרים בקיבוץ ומשמש אחד ממובילי הפרויקט של שחזור הצריף. "זה חלק מהנרטיב של המקום והיה חשוב לנו לשמור ולשחזר אותו כי הוא היחיד שנשאר. הצריף שימש בהתחלה כספרייה הרצינית הראשונה של עין החורש שמוקמה במרכז הקיבוץ. אחר כך הצריף פונה, הספרייה עברה למבנה גדול, והצריף הורד לשוליים של הקיבוץ למקום מאוד מבודד, שם אבא קובנר ישב וכתב. כשהתחלתי לטפל בנושא, ראינו שאין מנוס, יש לשחזר ולא לשמר".
מהן התוכניות לגבי הצריף?
"בצוות שימור האתרים של עין החורש נמצאת עמי אדריכלית השימור ורד קפלן. לצורך יציקת התוכן והפעילות בתוך וסביב הצריף הקמנו צוות שבו שותפים חברים נוספים, בהם בתו של קובנר, שלומית קובנר, ונכדו נמרוד. אנחנו כמובן גם מתייעצים עם הבן מיכאל. התכנון נמצא עדיין בשלבים המוקדמים, כאשר המחשבה היא שזה יהיה מקום שמוקדש ליצירה שלו, בעיקר דגש על היצירה הקיבוצית שלו. עדיין לא החלטנו אילו פריטים ייכנסו לתוך הצריף, אבל יש לנו את שולחן העבודה המקורי של אבא קובנר, שקיבלנו מבנו".
איך בני המקום מרגישים לנוכח השחזור?
"יש אנשים שפחות מתעניינים, ויש כאלה שמברכים מאוד על הסיפור. בשבילי לפחות, כאחראי בשנים האחרונות על השימור, זה חלק מנרטיב. זה דבר מאוד חשוב, חלק מהדברים ששומרים לתמיד".
270 אלף שקלים
"כשאנחנו הגענו לקיבוץ, צריף העץ כבר לא עמד במקומו המקורי", מספרת טל בן נון גלז, מנהלת מחוז מרכז במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. "העץ כבר היה רקוב, הצריף כמעט מט ליפול. ואז פנה אלינו חיזקי סיבק, סגן ראשת המועצה האזורית עמק חפר והאחראי על תיקי שימור האתרים והתיירות, ואמר: 'בואו נראה מה אפשר לעשות כדי לשמר את העניין'. מנכ"ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, עמרי שלמון, גם ביקר במקום, והחליטו לדאוג לשמר מה שניתן מהצריף הזה".
מהי מבחינתכם חשיבות השחזור?
"שיהיה מקום פיזי שבו יהיה אפשר לספר את הסיפור של אבא קובנר. להראות את המקום המקורי שבו הוא כתב את הכתבים ואת התורה האידיאולוגית שלו".
"המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל משקיעה מאמצים ומשאבים רבים במאבק על שימור ההיסטוריה והמורשת של ישראל", אומר שלמון. "זהו מעשה חינוכי ממדרגה ראשונה. עם שלא מנציח את מורשתו, מאבד את עתידו. קובנר היה מגדולי היוצרים בישראל, ושירתו תיארה בכישרון נדיר את זוועות השואה וגבורת לוחמינו במלחמת השחרור. אין ספק ששימור הצריף שבו יצר קובנר יקרב את הדור הצעיר לשירתו ולמורשת עמנו".
העבודה על שחזור הצריף לא הייתה פשוטה. "בגלל מצבו של הצריף, בשלב הראשון החזקנו אותו עם מנוף, פירקנו את הקירות שלו, והחלקים עם הגג בשלמותו הועברו למרכז הלוגיסטי של המועצה לשימור אתרים", מספר ארנון חפץ, מנהל תחום שימור ארצי במועצה לשימור אתרי מורשת. "פירקנו שם את הצריף בצורה כזאת שלא נזיק למבנה. החלטנו לבצע את תהליך השחזור באמצעות הקבלן א.א עמי ורובי. העבודה ארכה בפועל חודש ימים, אבל התהליך היה הרבה יותר ארוך, כי אנחנו עושים גם תהליך תיעוד של הצריף, המספר את סיפורו מהבחינה ההיסטורית, כולל הפעילות שהייתה בו".
לדברי חפץ, עלות הפרויקט הייתה כ־270 אלף שקלים. "לאחר שבחנו את כל חלקי הצריף, ראינו שהוא לא לשימור, אלא יותר לשחזור. כלומר לבנות מההתחלה", הוא מספר. "אבל עדיין רצינו להשאיר חלקים מההיסטוריה שלו. לא רצינו שהכל יהיה חדש וייראה כמו צימר חדש בקיבוץ. בסופו של דבר, מי שייכנס לצריף הזה, יראה דמוי חדר עבודה של אבא קובנר: תמונות, אביזרים, כתבים שיספרו את הסיפור".