ד"ר צבי פישל הוא יו"ר איגוד הפסיכיאטריה של ההסתדרות הרפואית בישראל ומנהל מחלקה במרכז לבריאות הנפש גהה. הוא הציג ל"מעריב" מורה נבוכים למונח "חוסן לאומי", השגור בשיח הציבורי במצבי מלחמה, אל מול מציאות נבכי נפשם של תושבי הדרום המופגז תדיר בטילים מרצועת עזה בכל סבב הסלמה ביטחונית. מדובר גם באלו הבוחרים לעזוב את בתיהם במהלך המתיחות וגם באלו הבוחרים להישאר בהם.
"תהליכים שיחידים בחברה עוברים ושהחברה כקולקטיב עוברת יחד - אלה תהליכים מקבילים. אחד הדברים העיקריים שמניעים אותנו כבני אדם זה הישרדות, וכל איום על ההישרדות מעורר בנו את הצורך והרצון לעשות הכל כדי לשרוד. ההימלטות כדי להגן על חייך היא אחת משלוש הדרכים המופנמות בנו של 'להילחם, לקפוא או לברוח' מול סכנה, ואצל כל אחד מאיתנו התגובה המיידית העיקרית לאיום הישרדותי היא שונה", אומר ד"ר פישל.
הוא מוסיף: "אנשים שאצלם 'להילחם' הוא המנגנון השולט - לא ירגישו את אותו צורך להימלט מהסכנה. מי שנשאר בקו האש הוא לא 'גיבור', בדיוק כמו מי ש'נלחם' במחלה קשה למשל, ומי שבוחר לעזוב אזור סכנה לא 'נכנע' לה - בדיוק כמו מי שבוחר לא לטפל במחלה ולכאורה 'נכנע' לה. הסמנטיקה הזאת של 'להילחם', 'להיכשל', 'לברוח' או 'לנצח' היא פולקלור. אין לה אחיזה במציאות של בריאות הנפש, שבנויה על מנגנונים אישיים של כל אדם".
זכורה התבטאותו השנויה במחלוקת של ראש עיריית תל אביב-יפו המנוח שלמה להט מימי מלחמת המפרץ של 1991 על תושבי עירו שבחרו להימלט ממנה בזמן שהופגזה בטילים מעיראק. הוא כינה אותם אז "עריקים" ועורר בכך סערה. שאלנו את ד"ר פישל, האם נוכח האתוס של "חוסן לאומי" המתפנים מהדרום המופגז נחשבים ל"עריקים" של ימינו.
לדבריו, "יש השפעה לשיח, להתנהגות ולסולידריות, בקהילה ובמדינה על הפרט, אבל היא לא מיידית. אם מישהו יאמר עליי, שעוזב למקום בטוח, שאני 'עריק' ומישהו אחר יאמר עליי, שנשאר בקו האש, שאני 'מגלה חוסן', זה לא יגרום לי לשנות את מנגנוני ההישרדות האישיים שלי. כל אחד מאיתנו יגיב אחרת למצבים משתנים כמו מגיפה, מחלה, התמודדות על תפקיד, בחינה או מלחמה, ואדם אחד לא יגיב באותו אופן למצבים שונים".
פישל מסכם: "במצבי משבר אנחנו מתכנסים לחשיבה של טוב־רע ושחור־לבן. ככל שהחרדה יותר גדולה, שוכחים בשיח הציבורי שמדובר באנשים. שלכל אדם יש נפש אחרת וצרכים אחרים. אין נכון-לא נכון ועשה-אל תעשה. התפקיד שלנו, אנשי הטיפול בשטח, הוא להסתכל למציאות בעיניים. כל אדם, בשגרה ובחירום, הוא עולם ומלואו, וכל אדם זכאי לקבל החלטות על חייו והישרדותו הפיזית והנפשית, בהתאם לנתונים האובייקטיביים סביבו במצב חירום ובהתאם למי ומה שהוא".