מחקר חדש שנערך לאחרונה באוניברסיטת חיפה חושף כי בניגוד לטענה שאנשים החיים בעוני לא נפגעו ממשבר הקורונה, משום שהם מתקיימים מקצבאות בלאו הכי, מסתבר כי מצוקת העניים דווקא החמירה לעומת התקופה שקדמה למשבר.
הדיון הציבורי בשנת הקורונה עסק לא מעט ב"עניים החדשים", שהידרדרו בעקבות הסגרים וההגבלות על המשק - משולי העוני עמוק אל תוכו.עם זאת, הדיון דחק לשוליים את ההשפעות של המשבר הכלכלי־חברתי בצד המגיפה על אוכלוסיית "העניים הישנים" - רבבות הישראלים שחיו בתנאי עוני ומחסור עוד לפני המשבר.
מחקר מקיף חדש של אוניברסיטת חיפה, שאנחנו מפרסמים את עיקריו לראשונה, מוכיח: בשונה מהטענה שהשמיעו בין היתר פקידים בכירים בממשלה במהלך המשבר, המגיפה דווקא הגבירה מאוד את מצוקתם של רבים מהם והעלתה קשיים נוספים בהתמודדותם היומיומית הלא פשוטה ממילא.
המחקר נערך במרכז לחקר העוני באוניברסיטת חיפה במימון משרד המדע ובהובלת פרופ' מיכל שמאי מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה, שאליה חברו ד"ר עליזה לוין מהחוג לסוציולוגיה והחוקרת שרון נוביקוב.
הוא מוצא כי בקרב משפחות עניות עלו דרמטית הוצאות משק הבית בעקבות ההישארות במרחב הביתי ברוב שעות היום, וכי עבורן מדובר היה במציאות הרסנית ממש.
זאת ועוד: רבים מבני אותן משפחות עובדים במקומות עבודה שבהן נדרשים כישורים נמוכים, שנסגרו או צמצמו שעות עבודה, כך שמרבית חברי קבוצה זו פוטרו או נשלחו לחל"ת.
ממצא זה מתכתב עם התחושות לכל אורך שנת המגיפה בקרב ארגוני ועמותות הסיוע, שלפיהן העוני לא רק התרחב בשל המשבר אלא גם העמיק, משום שהשכבות החלשות היו הראשונות לשלם את המחיר והאחרונות להתאושש.
עוד נמצא במחקר כי ילדים ממשפחות במצוקה כלכלית, שבדרך כלל זכאים לארוחת צהריים חמה בבית הספר, נאלצו לאכול את כל הארוחות בבית - דבר שהגדיל את ההוצאות הכספיות עבור מזון.
המגורים של אנשים החיים בעוני הם בדרך כלל קטנים וצפופים, וכמעט שאין בהם אפשרות לפרטיות. מאחר שלמשפחות רבות לא היו מחשבים או חיבור לאינטרנט, לא יכלו ילדיהן להשתתף בלמידה מקוונת לפחות בחצי השנה הראשונה של המשבר.
"גם במשפחות שבהן הילדים כן יכלו להשתתף בלמידה המקוונת", מסבירה פרופ' שמאי, "הורים רבים הרגישו שאין להם את הכישורים לעזור לילדיהם מסיבות שונות - רמת ההשכלה הנמוכה שלהם או מאחר שהיה עליהם ללכת לעבודה או שנאלצו לטפל בילדים אחרים שהיו בבית. בנוסף, הורים רבים הרגישו שפשוט אין להם אמצעים להעסיק את הילדים בשעות הארוכות בהן שהו בבית".
החוקרות בדקו גם את תפיסת העובדים הסוציאליים את צורכי הלקוחות, תפקודם ומצבם הרגשי בתקופת הקורונה. מבדיקה זו עלה, בין היתר, כי האנשים החיים בעוני דיווחו עם תחילת המשבר על רמות לחץ, חרדה ודיכאון גבוהות משמעותית מאשר כלל האוכלוסייה בישראל. הפערים ברמת החוסן הנפשי המתמשך נותרו גבוהים בין עניים למעמד הביניים גם ככל שהשנה התקדמה לעבר חזרה לשגרה.
לדברי החוקרות, "אספקת מזון לבדה אינה תשובה מלאה למצב כזה. יש צורך במענק כספי לאוכלוסייה החיה בעוני, בסכום שיהיה ריאלי כדי שיוכלו לענות באופן מספק על הצרכים שלהם ושל ילדיהם, למניעת הידרדרות כלכלית נוספת. כמו כן, יש לקחת בחשבון את הלחץ הרגשי הגבוה שעליו מדווחים האנשים החיים בעוני, מכיוון שההשפעה המשמעותית של הלחץ חורגת מבריאות הנפש ומשפיעה גם על הבריאות הגופנית. גם עובדים סוציאליים זקוקים לתוכניות הכשרה בטכניקות התערבות טלפוניות או מקוונות, במיוחד בטכניקות להפחתת חרדה ובטכניקות לחיזוק החוסן".