"החלום שלי הוא לראות אותה פוקחת את העיניים"

מאז 11 במאי, עת נפגעה מרקטה שנורתה מעזה ופגעה בסמוך לאוטובוס ברחוב סוקולוב בחולון, מאושפזת יוליה זלוטסקי, 44, בטיפול נמרץ במרכז הרפואי וולפסון, כשהיא מורדמת ומונשמת. "התחושה האישית שלי היא שנגמר המבצע, וזהו, כולם חזרו לשגרה, אבל מבחינתנו זה לא ככה", אומרת סוזנה זלוטסקי, 25, בתה היחידה של יוליה. "הייתי רוצה שבחדשות ידברו קצת על אמא שלי. היא שוכבת בבית החולים חודש שלם. את מצפה שאישה צעירה שהחיים שלה נהרסו - שלא ישכחו אותה כל כך מהר וקצת יתעניינו בה. אומנם ביטוח לאומי הכיר בנכות שלה ובהטבות שמגיעות לה, אבל חשוב לי שגם הקהילה לא תשכח אותה".

יוליה, תושבת העיר, אם יחידנית, עלתה ארצה בשנת 1996 מהעיר חרקוב שבאוקראינה, כשבתה הייתה תינוקת. מאז הן גרות בחולון בדירה אחת יחד עם הוריה המבוגרים של יוליה, ולדימיר ולריסה. "כל החיים אמא עבדה קשה, לא היו לה חיים אישיים", מספרת סוזנה. "היא כל הזמן עבדה כדי שיהיו לי חיים יותר טובים. היא נפצעה כשהייתה בדרכה לעבודה כמטפלת סיעודית".

איך הרגשת באותו רגע?
"אני לא רוצה לומר לך מה עבר עליי באותו רגע, לא מאחלת זאת לאף אחד. הייתי אז עם חברה ונסעתי איתה לבית החולים. כשהגענו לשם, אמא כבר הייתה בחדר ניתוח. הניתוח ארך שבע שעות. מאז היא מורדמת ומונשמת, מצבה מאוד קשה. ד"ר אדם גולדשטיין והצוות הרפואי ניתחו אותה והצילו את חייה. הוא נמצא איתי בקשר יומיומי לגבי מצבה. אם הוא לא היה, נראה לי שהייתי משתגעת. לפני שבוע כרתו לאמי את רגל שמאל. עד אז עוד ניסו להילחם על הרגל. כיום מצבה עדיין מוגדר קשה מאוד, לא יציב. אם זה לא מספיק, אז מזירת האירוע גם נעלם התיק שלה עם הטלפון והכסף. פנינו לכל מיני גורמים, אבל עד היום זה לא נמצא".

אבן על הלב

"גם אני ראיתי את הסרטון הזה באינטרנט", מספרת לריסה זלוטסקי, אמה של יוליה. "הייתי בשוק, מיד זיהיתי את בתי. שמעתי את הפיצוץ כי אנחנו גרים קרוב. עוד אמרתי לבעלי: 'זה איפשהו ליד, והבת רק יצאה'. ראיתי את התמונה, ומיד זיהיתי אותה לפי הבגדים, לפי מבנה הגוף. הניתוח היה קשה. בזמן הניתוח אני ובעלי היינו בבית וחיכינו שיצלצלו ויגידו לנו שלפחות היא חיה. עכשיו אני הולכת לבית החולים פעמיים ביום, בוקר וערב. מאוד קשה לי, אי אפשר אפילו לתאר במילים. יש לי אבן על הלב".

"זה שוק, אי אפשר לתאר את זה", אומר גם סטניסלב זלוטסקי, אחיה הבכור של יוליה. "סוזנה התקשרה אליי כשהייתה בבית החולים וסיפרה לי מה קרה. חיכינו וחיכינו עד שיצא הרופא והסביר לנו את חומרת הפגיעה של הטיל. זו הרגשה שכאילו הכל מתמוטט, שאתה לא מבין כלום. רצינו רק שתישאר בחיים".

"ראיתי את אמא לאחר הניתוח", מספרת סוזנה. "היא הייתה מחוברת למיליון מכשירים, אחרי דקה ברחתי משם בבכי. קשה לראות אישה צעירה מחוברת לכל הדברים האלה כשאומרים לך שמצבה אנוש. עד עכשיו היא בסכנת חיים. עד עכשיו אני לא יודעת אם היא תצא מזה ומתפללת בשבילה. יש לה הרבה בעיות בריאותיות כרגע".

"אנחנו באים לבית החולים, מדברים איתה למרות שהיא לא שומעת", אומר סטניסלב. "אבל למרות שהיא לא שומעת, אנחנו מנסים לעודד אותה. זה לא יהיה פשוט עבורה להתעורר ולגלות שאין לה רגל. אבל כאמור מבחינתנו הכי חשוב שהיא תישאר בחיים. הרופאים אומרים שעדיין יש לה זיהום בגוף, וברגע שיסתדר עניין הזיהום, הכל יהיה בסדר".

"אמא היא כל מה שיש לי בעולם. אנחנו חברות טובות, גם במראה היא נראית כמו חברה שלי", אומרת סוזנה. "עכשיו מה שהיה לעולם לא יחזור לעצמו. החיים שלה נהרסו, החיים שלי נהרסו. כשהיא תתעורר ותתאושש, נצטרך גם למצוא דירה חדשה ומונגשת, כי אנחנו גרים כרגע בקומה רביעית בלי מעלית. בעתיד אמא גם תצטרך לעבור תהליך שיקום ארוך. מפני שהיא אישה צעירה אני מפחדת שהיא תיכנס לדיכאון בגלל המצב שלה, בגלל שאין לה רגל".

בוכה בצד

פציעתה של האם קטעה לעת עתה את תוכניותיה של סוזנה. "התחלתי ללמוד תיווך נדל"ן, מצאתי גם עבודה חדשה במשרד תיווך, וכמה שבועות לאחר מכן קרה מה שקרה עם אמא שלי ונאלצתי לעזוב כי אני לא יכולה עכשיו לתת מאה אחוז מעצמי, וגם צריכה להיות ליד אמא בבית חולים", היא מספרת. "גם סבתא שלי, בת ה־75, עד לפני מה שקרה, עבדה בבקרים כמטפלת של קשישה. עכשיו היא לא מסוגלת נפשית להמשיך לעבוד, היא רק רוצה להיות ליד הבת שלה. לסבא שלי, בן 82, קשה ממש עם מה שקורה. הוא אפילו לא ראה את אמא שלי בבית החולים, כי הוא מפחד לבוא, לא מסוגל לשאת את זה מבחינה נפשית".

לדברי סוזנה, היא הייתה שמחה אם סבה וסבתה היו מקבלים תמיכה נפשית לנוכח המצב. "אני רוצה שיעזרו לסבא וסבתא להתמודד נפשית עם מה שקרה", היא אומרת. "לי יש את החברים שלי ואני מתקשרת בעברית, להם אין מישהו חוץ מהמשפחה. אם יש איזו עמותה או עובד סוציאלי דובר רוסית שיכולים לעזור להם, ממש אשמח".