עדי וינשטין ומירה לוגסי היו אתמול בבית המשפט המחוזי בלוד, כשגזר תשע שנות מאסר וחצי על יונתן פדידה מאור עקיבא, שהורשע בהמתה בקלות דעת בדצמבר 2019 של בני זוגן, רוכבי האופניים, תומר וינשטין ויניב לוגסי.
מאז הטרגדיה נאבקו השתיים כדי לדאוג שהדורס יקבל את העונש המקסימלי. אתמול הן חשו פגועות בעקבות גזר הדין. "אני מאוכזבת, כואבת", אומרת וינשטין. "לא ככה ציפינו לסגור את המעגל הזה, בעונש חד־ספרתי למי שעבר כל עבירת תנועה אפשרית. זו לא תאונה מצערת, זה לא היה המקרה".
וינשטין (45) ולוגסי (44) ז"ל, חברים טובים, תושבי קדימה־צורן, נהרגו כאשר רכבו של פדידה התנגש בשניהם תוך כדי רכיבה משותפת בכביש 5511, סמוך לכניסה למושב בני ציון. במסגרת הסדר טיעון עם הפרקליטות, שבו הודה בעבירות המיוחסות לו, הורשע פדידה לא רק בהמתה כפולה בקלות דעת, אלא גם בנהיגה במהירות מופרזת, בנהיגה בהשפעת סמים ובשיבוש מהלכי משפט.
מלבד המאסר, נגזרו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי, פסילה בפועל של רישיון נהיגה ל־15 שנה ופיצוי כספי בסך של 100 אלף שקלים לכל אחת מהמשפחות. "הפרס שהמדינה נתנה לו היום על הודאה באשמה הוא מסר מאוד קשה לכל המדינה הזאת. אין הרתעה, אין שינוי, אין מהפכה", אומרת וינשטין.
"ציפינו לעונש דו־ספרתי, לא פחות מ־12 שנה, שזה רף הענישה המקסימלי שקבוע היום בחוק, וכבר נגזר בתאונות קשות קודמות. מדובר פה על שני אנשים, שני קורבנות. זו אחת התאונות המזעזעות שהיו פה במדינה. לא ככה ציפינו שהיום הזה יסתיים. נכון ששום דבר לא באמת יכול להניח את הדעת או לתת נחמה וגם לא ניצחון, אבל גם לא קיבלנו הקלה מסוימת מכך שהדבר הזה הסתיים בצורה ראויה יותר".
מחויב המציאות
"זה יום קשה מאוד עבורנו", מתארת גם מירה לוגסי, אלמנתו של יניב. "זה גם מחזיר אותנו אחורה ליום התאונה וגם מסכם את כל התקוות שלנו לגזר דין צודק במאבק הזה מול הסנגורים של פדידה, שכל הזמן ניסו להפחית את חומרת העונש, ואילו אנחנו ניסינו לדאוג לגזר דין צודק שמשקף את העובדה שהיה פה נהג פורע חוק שהרג שני אנשים בשעה מוקדמת של בוקר".
את מרגישה אכזבה ממערכת המשפט?
"מערכת המשפט בישראל צריכה לקחת ברצינות את הנושא של תאונות הדרכים ולייצר הרתעה כואבת וברורה למקרים כאלה. אנחנו ציפינו לגזר דין חמור משמעותית. הבנו שהציפיות שלנו לא כל כך עומדות בקנה מידה עם הפסיקות הקודמות ועם העובדה שפדידה הודה, ולכן בית המשפט צריך לתת לו בונוס על זה. הרגשנו שהמשפט הזה לא יתנהל בשיא הרצינות בלי הדחיפה שלנו ובלי שמערכת המשפט תדע שיש מישהו שיושב על הצוואר שלה ולא ייתן לה לנסות ולהקל בעונש. נאבקנו כדי שיקבל את מלוא חומרת העונש. בסופו של עניין זה דרש מאיתנו הרבה מאוד אנרגיה, אבל זה היה מחויב המציאות. אנחנו מאוד מאוכזבות".
יצא לכן להסתכל בעיניים של פדידה?
וינשטין: "אני לא מחפשת את העיניים שלו, לא ניסיתי להפנות אליו שום אנרגיה. את ההתנצלות שלו הוא אמר מעל דוכן העדים לפני חודש וחצי. לא היה לה שום מקום ולא היה טעם לקבל אותה. הוא עבר עבירות מאוד קשות ביודעין".
לוגסי: "יצא לי לראות אותו בבית המשפט מספר פעמים. הוא לא הסתכל עלינו, הוא כן הביע חרטה על המעשה בשלב הטיעונים לעונש. מבחינתנו זו חרטה מאוד־מאוד מאוחרת. החרטה הייתה צריכה להגיע לפני שנה וחצי כשהמקרה קרה. לא משנה שזה לא היה עוזר לשום דבר, אבל לפחות ברמה האנושית".
איזה מסר יש לכן להעביר?
וינשטין: "בית המשפט צריך לחולל שינוי ובאמת לייצר הרתעה ותקווה שדברים ישתנו. שאנשים ירגישו בטוחים, שירגישו שחיי אדם שווים משהו".
לוגסי: "ביקשנו מבית המשפט להפוך את התאונה הכל כך קשה הזו לתיק דגל למלחמה בתאונות הדרכים ובאמת לייצר הרתעה ולגזור עונש משמעותי שיהווה אזהרה והרתעה לנהגים פורעי חוק. אבל ככה לא מייצרים הרתעה, ככה לא נלחמים בתאונות הדרכים. זה מאוד מאכזב מבחינתנו, וחבל שמשפחות נוספות יצטרכו להתמודד עם כזה אובדן ולהילחם בבית המשפט על עונש צודק. לא ככה זה צריך להיות".
אתן חושבות לערער על גזר הדין?
וינשטין: "אני עוד לא יודעת. אנחנו צריכות לשבת יחד, שתי המשפחות, ולהחליט על הדרכים שבהן נפעל ומה נעשה. לקחת את סך הנתונים בחשבון ולראות מה האפשרויות שיש לנו ומה יהיו ההשלכות של כל צעד כזה".
לוגסי: "יש סיכוי לערעור, אבל האמת היא שאנחנו קצת סקפטיים כי ערעור כזה לא ייתן מענה לכאב שלנו ולאובדן, ואני גם לא בטוחה שתהיה לערעור משמעות מספיק גדולה מבחינת העונש".
יום אחרי יום
תומר וינשטין הותיר אחריו שלושה ילדים בני 16 וחצי, 13 וחצי ו־10. "החיים התהפכו, פשוט ככה", אומרת וינשטין. "זה משהו ששום דבר לא מכין אותך אליו. מישהו שלא חווה אובדן כזה טרגי ומזעזע לא יכול בכלל להבין מה אנחנו עוברים. יש כאב, יש קושי, ויש חיים. אנחנו מנסים להיאחז בחיים, להיות משפחה אופטימית ושמחה, שהילדים ימשיכו להיות ילדים מחייכים ומאושרים בבית מאושר. אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי שזה ימשיך, כמו שתומר היה רוצה שנמשיך ונעשה, שנהיה חזקים ושנסתכל קדימה ושנמשיך לחיות לצד זה".
יניב לוגסי הותיר אחריו שלושה ילדים בני 14 וחצי, 13 ו־11. "במובן הכי פשטני של העניין, את קודם כל צריכה להבין מה פגע בך, ואחרי זה את צריכה לקום על הרגליים די מהר ולהראות לילדים שהחיים נמשכים עם כל הקושי והאובדן", אומרת לוגסי. "הייתה לנו שנה מאוד קשה. האובדן, הגעגועים והחוסר נמצאים בכל פינה, בכל דבר, בדברים שהילדים אהבו לעשות איתו, בדברים שאהבנו לעשות ביחד, בארוחות המשפחתיות. הכל התהפך, ובתוך כל זה ישנו הצורך שלי ושל הילדים כן לתפקד, כן לחזור לשגרה, ויש הרבה קשיים. לשמחתי יש לנו משפחה מאוד תומכת, חברים קרובים שהיו שם כל הזמן, חברות טובות שלי. אנחנו מקבלים את הליווי הנדרש, גם אני וגם הילדים, ואת רוב העבודה בסוף היום את עושה עם עצמך, יום אחרי יום. מנסים לשמור על השגרה כמה שאפשר".
בין היתר, המשפחות של וינשטין ולוגסי תומכות זו בזו. "תומר ויניב היו חברים מאוד טובים", אומרת וינשטין. "אנחנו גרים במרחק כמה מאות מטרים זה מזה. אני מכירה את מירה ויניב הרבה מאוד שנים, יש יחסי שכנות טובים ומן הסתם המקרה הזה מחבר יותר. אנחנו צועדות יחד בשנה וחצי האחרונות במאבק שלנו, וגם במקביל בהנצחה שלנו, ונמצאות כאן זו בשביל זו".
