צמד המילים שמטריד את מנוחתן של מדינות רבות בעולם הוא ביטחון תזונתי, ואם נדייק עוד יותר: "ביטחון המזון". משבר הקורונה גרם למדינות רבות בעולם להבין את חשיבות הצורך בייצור מזון מקומי ועצמאי ולחפש אחר פתרונות וטכנולוגיות שיבטיחו שהביטחון התזונתי של האזרחים יישמר הן בעתות משבר והן בשגרה.
"אנחנו נוטים לחשוב שמצבנו טוב", אומרת אירית בן דב, מנכ"לית חברת מילובר, מהתאגידים המרכזיים בארץ להזנת מזון לבעלי חיים. "הקורונה חידדה לא רק לנו, אלא גם למדינות רבות בעולם, שביטחון המזון ומאגרי חירום של מדינה הם לא עניין של מה בכך".
במילובר ערכו ניתוח מדוקדק שהתבסס על המודל לביטחון תזונתי של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) - הבוחן את יכולתה של מדינה להבטיח ביטחון תזונתי לאזרחיה על בסיס של ארבעה קריטריונים: זמינות, נגישות, שימושים ויציבות - ומצאו שיש לנו סיבה לדאגה.
"בדקנו כל פרמטר ופרמטר", בן דב מסבירה, וקודם כל מפתיעה בנתון מעניין: "90% מהמזון עבור בעלי החיים מקורו ביבוא, בעיקר מכיוון שמזונם מבוסס בעיקר על חלבון ואנרגיה כמו סויה, תירס, חיטה ומיני ויטמינים נוספים. לא כולם מכירים את הנתון הזה".
אין לנו מספיק ייצור מקומי?
"את הכמות שיש לנו אנחנו לוקחים למה שנקרא 'הלחם שלנו'. אבל את כל המספוא אנחנו צורכים מיבוא. וזו נקודת פתיחה מאוד לא טובה עבור מדינת אי כמו ישראל. בסופו של דבר, תחום הזנת בעלי החיים הוא חלק משרשרת המזון שאנחנו צורכים".
אנחנו כמובן לא המדינה היחידה שנתמכת ביבוא.
"נכון, אך מלאי החירום של המדינה אינו מספיק. חשבי על כך שבעשורים האחרונים גדלה אוכלוסיית ישראל מ־6 מיליון איש לׁ־9 מיליון איש, ואומנם יש הלימה יפה לכמות של חומרי הגלם, אבל מלאי החירום נותר באותו גודל. תקופה כמו הקורונה גרמה לכולם לעצור ולהבין עד כמה חשוב שיהיה כאן מלאי חירום".
ואין? למרות היבוא?
"אף שכמות חומרי הגלם שמיובאת לישראל מתאימה לגידול באוכלוסייה ולצרכיה היומיומיים, מלאי החירום, שאמורים לשמור על הביטחון התזונתי בעתות משבר כמו מלחמות, אסונות טבע או מגיפות עולמיות, אינם מספיקים ועל המדינה להגדיל ולשדרג אותם".
לא נגד יבוא
לפני שנגיע למה צריך לעשות, הנה נתון נוסף שגילה המחקר של מילובר, שעסק בייצור המקומי ובעובדה שבסופו של דבר ביטחון תזונתי נשען בעיקר על חקלאות מקומית חזקה, מה שלא בטוח מתקיים כאן בארץ.
"אנחנו רואים קיטון משמעותי מאוד, שנע בין 30%־60% מהמגדלים בענפים השונים, בין אם זה במספר רפתות החלב שהצטמצמו ובין אם בקיטון של מגדלי הדגים. ישנו קיטון של 55% במספר הרפתות בעשור האחרון, מה שגורם ליצירת ריכוזיות ותלות במספר שחקנים מצומצם מהארץ ומחו"ל. הייצור המקומי הולך ונעלם", בן דב אומרת.
היכן הבעיה? בן דב מדברת על ריבוי רפורמות שלא משיגות את יעדן ופוגעות בחקלאות המקומית: "אף שרפורמות ממשלתיות, כמו במשק החלב, בענפי העוף ובתחומים נוספים, נועדו להגן על בריאות הציבור ולהפחית את יוקר המחיה, בפועל רובן אינן משיגות את מטרתן ופוגעות בחקלאות המקומית".
עוד היא מוסיפה: "אומנם הכוונה היא קודם כל להגן על בריאות הציבור, לדוגמה בענף ההטלה והביצים למאכל, אנחנו רואים בשטח רפורמות שנועדו לשפר את הלולים הישנים, מה שדורש מבעלי הלולים להשקיע בלולים משופרים טכנולוגית כדי שהאיכות של הביצה תהיה טובה יותר, אך בסופו של דבר זה גרם לכך שיש הרבה פחות מגדלים".
אחד הפרמטרים של ביטחון מזון היא נגישות. חוסר בה גורם לתור תפעולי עצום שעלויותיו מתגלגלות ללקוח הסופי ומגיעות לעשרות מיליוני דולרים בשנה. הדבר נכון גם לכבישים, לאחסון, לפריקה ועוד. מה קורה בתחום הזה בארץ?
"גם פה גילינו שהמצב בעייתי מאוד, מכיוון שהתשתיות במדינת ישראל נמצאות בהזנחה קשה של הרבה מאוד שנים. כיבואנים הגדולים ביותר של חומרי הגלם, חברנו ליבואנים נוספים, וכתבנו מכתב לשרת התחבורה החדשה בניסיון להסביר את המצב הקשה בנמלי ישראל. נמל אשדוד, למשל, שחרר הרבה מאוד עובדים בשל תהליכי התייעלות. בעלי אוניות לא רוצים להגיע למדינת ישראל. יש קנסות גדולים על חומרי הגלם, שבסופו של דבר גם מעלים את המחירים. התחלנו בזה שאנחנו תלויים ביבוא, אבל אם התשתית היא כזאת בעייתית זה מוסיף לחוסר היציבות של שרשרת האספקה".
כאמור, מדובר במגמה עולמית, ובתקופת הקורונה נוכחנו לראות שכל מדינה מתכנסת פנימה. רוסיה הטילה מכסים על ייצוא חיטה כדי להשאיר את החיטה בבית, הסינים הגדילו בצורה ניכרת את יבוא הסויה והתירס, מה שהעלה מאוד את המחירים.
"בסוף זה כפר גלובלי אחד, ואנחנו רואים גם במדינת ישראל את התהליכים שהקורונה האיצה. צריך להפנים את הסיפור הזה כמה שיותר מהר, להכיר בחשיבותה של החקלאות המקומית ברמה האסטרטגית. לכן צריך שהמדיניות הממשלתית תתמוך בכך ושיהיה טיפול מיידי בבעיות הקריטיות בנמלי ישראל ובהגדלת מלאי החירום. צריך לתמרץ את הטכנולוגיות בתחום המזון".
גם בסטארט־אפ ניישן?
"אומנם אנחנו סטארט־אפ ניישן, אבל זה לא מספיק. בסופו של דבר נצטרך להיעזר לא רק בחקלאות מקומית, אלא גם בטכנולוגיות. אף שישראל נחשבת למעצמת טכנולוגיה, עדיין צריך להשקיע בפיתוחים ובטכנולוגיות לייצור מזון כי בסוף המזון בעולם הוא במחסור, ויש מחסור במים ובשטחי חקלאות, ובתקופת הקורונה כאמור ראינו מדינות שהתכנסו פנימה והטילו מכסים על ייצוא כדי לשמור על החקלאות המקומית. בד בבד עם השמירה על עצמאות מקומית, צריך להשקיע בטכנולוגיה. אין ספק שהמדינה חייבת להכיר בחקלאות המקומית כנכס אסטרטגי למדינה, להתייחס אליה ככזו ולעודד את האזרחים לתמוך בה".
הפתרון בטכנולוגיה
"תקופת הקורונה גרמה לנו להתייחס לא רק לחוסן ברמה האישית אלא גם לחוסן ברמה של מדינות", אומר שלומי בר טוב, מנכ"ל משרד פאהן־קנה יועצים, המייעץ ליצרני מזון ולשחקניות גדולות בתחום המזון ומלווה מיזמים וחברות בתחום.
"יש לומר שאנחנו לא יוצאים נגד היבוא, מכיוון שהנושא המתפתח הוא חלק מתהליך חשוב שקרה מאז המחאה החברתית שקראה להורדת המחירים. לצד זאת, מה שקרה בתקופת הקורונה דרש חשיבה נוספת. אנחנו צריכים למצוא את האיזון בין היבוא, שתורם להורדת מחירים ולשמירה על מחיר סביר, לצד ההגנה על ייצור מקומי. ודאי כדי לשמור על אספקה מספקת בעתות משבר".
ולא רק הקורונה. ראינו מה קרה בגרמניה ובמרכז אירופה עם השיטפונות.
"שינויי האקלים אולי נראו בעבר כדבר רחוק, אבל הם כאן, וזה עוד פקטור שצריך להביא בחשבון".
מהו הפתרון?
"אנחנו מדברים הרבה על תחום החדשנות בפודטק ואגרוטק. ישראל היא כבר מזמן לא רק תוכנה וסייבר, אלא גם מעצמה של בשר מתורבת, יצירת חלבונים, חקלאות הידרופונית וכיוצא באלו. ישראל חזקה בתחום המים, בגידולים חכמים, בשימוש ברחפנים, וייתכן מאוד שאם תימשך ההשקעה בתחומים הללו, בעוד 10־20 שנה תוכל ישראל לאזן את מצבה. אם פעם היה אפשר לגדל חלק מהמוצרים לפי עונות שנה, הטכנולוגיה היום מאפשרת לנו להתעלות על כך. מה שמגדיל את הסיכוי לייצר ביטחון תזונתי בישראל ולהפוך למעצמה של יצירת מזון חקלאי. חלק מהביטחון התזונתי והראייה האסטרטגית של המדינה צריך להיות תוך כדי פיתוח של העניינים הללו. אני מקווה שהמגזר הפרטי וחברות ימשיכו להשקיע במיזמי הפיתוח החשובים האלה, וגם שייעשה כך במגזר הממשלתי כדי שבעוד כמה שנים תוכל ישראל לשמור על מעמדה בתחומים הללו".
הראש היהודי ממשיך להמציא לנו פטנטים, ובינתיים, עם או בלי קשר להשקעה בתשתיות ובסטארט־אפ ניישן, ההכרה והחשיבות במציאות פתרונות יצירתיים ניכרת כבר בשטח, והביקוש כמובן בהתאם.
"אנו רואים ביקוש גובר לפתרונות גידול בחממות, תוך שימוש במערכות השקיה יעילות ובקרת אקלים, ולפתרונות השקיה מדייקת, תוך שימוש בחיישנים ובכלים דיגיטליים", אומר גל ירדן, סגן נשיא בכיר ומנהל אזור אירופה, אפריקה והמזרח התיכון בנטפים, חברת השקיה ישראלית המיועדת לחקלאות בת־קיימא.
"ליבת העשייה שלנו כבר 56 שנה מתמקדת בפיתוח טכנולוגיות חדשניות לגידולים חקלאיים, בדגש על השקיה ודישון, המאפשרות לחקלאים ולמדינות לגדל מזון גם כשהתנאים אינם אופטימליים והמשאבים מוגבלים. מגמה נוספת שחשוב לציין בהקשר זה, שאנו רואים בתקופה האחרונה, מגיעה לא רק מצד החקלאים אלא דווקא מצד הצרכנים, המביעים את הרצון הגובר לצרוך מזון טרי שגדל באותה המדינה ולצרוך פחות מזון מיובא".
אחד הפיתוחים האחרונים של החברה הוא פתרון חדשני לגידול אורז באמצעות טפטוף מדויק (ולא בהצפה כפי שמקובל), "דבר שצפוי להוביל למהפכה עולמית בגידול אורז - מוצר מזון בסיסי וחיוני לביטחון תזונתי בחלקים נרחבים של הגלובוס".
מה שאפשר ליישם גם בארץ בתחומי גידול אחרים וגם בתנאים של האקלים המשוגע שכבר כאן.
"בהחלט. חקלאים רבים, ולא רק בארץ אלא בכלל ברחבי העולם, שואפים לגדל יותר מזון תוך שימוש בפחות משאבים. סגירת גבולות, מורכבויות בשרשרת האספקה ויכולות גידול מוגבלות שמושפעות יותר ויותר ממשבר האקלים הגבירו באופן כללי את הצורך והביקוש לפתרונות גידול מזון מתקדמים ברמה המקומית בכל מדינה".
