במהלך נדודיהם במדבר נהגו בני ישראל לבנות להם סוכות. מצוות הקמת הסוכה היא אמנם חלק בלתי נפרד מהחג, אולם רעיון המגורים הארעיים עבר שדרוג והפך לאחרונה לחלק בלתי נפרד מחייהם של ישראלים רבים (ולא רק), שהחליטו, משיקוליהם האישיים, לוותר על המגורים בבית ולעבור לגור באוטובוס, מכונית, או קרוואן. או במילים אחרות – מגורים על גלגלים.
נראה שהתופעה רק התרחבה בתקופת הקורונה, ששינתה גם כך את החיים שהכרנו לפניה. ואכן, יותר ויותר משפחות מעדיפות לעבור לגור על גלגלים, לנדוד ברחבי הארץ לאורכה ולרוחבה - ובעיקר להרגיש את החיבור הקרוב ביותר לטבע.
“יש לי דירה משלי בכפר גנים, אבל הטבע הוא דבר שאני מאוד מתחבר אליו”, מספר רמי גבסו. “אני אוהב להפליג ולהרגיש את הלילה, את הכוכבים ואת הזריחה. להכין שקשוקה באמצע שומקום. בתקופת הקורונה הגעתי לגיל 60 ונתתי לעצמי מתנה ששדרגה לי את החיים”.
איזו מתנה?
“קניתי אוטובוס שהפך להיות קרוואן על גלגלים. זה כמו צימר. אתה רוצה להגיע איתו לטבריה? לאילת? לחוף הים? אתה יכול. אני וחברה שלי נוסעים ממקום למקום. אמנם יש לי דירה, אבל אני לא גר בה, למרות שאני בוועד הבית ומטפל בזה תוך כדי נסיעה. היתרון בלגור בקרוואן הוא שאין לך שכנים, אתה יכול להריח ולחוש את הטבע והאדמה. כשחם לי אני עולה למטולה. כשקר לי אני יורד לאילת. זה חלום אמיתי”.
אורח חיים שכזה מזמן לא מעט חוויות, וגבסו נזכר בתקרית משעשעת שקרתה לו בימים הראשונים לקרוואן: “זה היה בתקופת הסגר ואני זוכר ששוטר עצר אותי באמצע הכביש ושאל: ‘למה אתה מסתובב עם האוטו בסגר מחוץ לבית?’. אז אמרתי לו: ‘זה לא אוטו, זה הבית שלי. לא זזתי מטר מהבית’, והוא שחרר את העניין. הקרוואן הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופת הקורונה”.
פחות מ־9,000 שקלים
“הרבה אנשים מפחדים לעשות את הצעד הזה, ואני מדבר איתם ומנסה להרגיע אותם שלגור בקרוואן זה אחד הדברים הכי טובים שיש”, מסביר רותם חיים אבן, שעד הקורונה התגורר באילת.
“בעבר היה לי עסק להשכרת קרוואנים עם אשתי לשעבר. אחרי שהתגרשנו, הרגשתי די לבד בבית. בהתחלה הבאתי כלבה שתארח לי חברה והבנתי שזה לא מספיק. רציתי לצאת ולחיות, לא רציתי לרדוף אחרי הכסף ואחרי הזנב של עצמי – אז בתקופת הקורונה החלטתי שאני מוכר את הבית, קונה בית יותר קטן, קונה קרוואן ויוצא לדרך. הקורונה נתנה לי את הפוש האחרון לכך”.
כיצד?
“בחודשים הראשונים של הקורונה, הילדים היו אצלי כל הסגר כי גרושתי עובדת חיונית, כל היום היינו בבית והילדים השתגעו. בניתי להם אומגות בבית, קירות טיפוס וניסיתי למצוא להם תעסוקה. ואז אמרתי לעצמי: ‘למה שאחכה עד שאמכור את הבית?’, וקניתי ואן קטן. בניתי בו חדר והחלטתי לצאת עמו לדרך עד שאמכור את הבית".
איך היה בימים הראשונים?
“נורא צפוף, אבל גם נורא מספק וכיף. תחושת החופש שהכל נמצא בהישג יד. הרגשתי מגניב שיש לי מיני ואן עם כיור ומקלחת ומיטה וחשמל סולרי. כל פעם שאני נוסע יש לי נוף חדש. אני יכול להכיר המון אנשים שבחיים לא הייתי מכיר, גם לא דרך רשתות חברתיות. כל זה עלה לי פחות מ־9,000 שקלים, כולל האוטו”.
איך המשפחה והחברים קיבלו את הצעד הזה?
“בהתחלה קשה מאוד. לא הבינו למה אני מוכר בית ומוותר על נוחות. אבל אחרי שהם ראו שטוב לי ושאני פורח וכמה אני חוסך, הם התחילו לקבל את זה וחלקם אפילו התחילו לחקות אותי ולחפש קרוואן”.
לאחר שמכר את הבית, קנה אבן קרוואן גדול. “יש לי מקום לשבעה אנשים ככה שאני והילדים יכולים לנסוע ממקום למקום”, הוא מציין.
“הילדים התאהבו ברעיון. הם מטיילים, בכל שבועיים במקום אחר. בתקופה הזו אני נע ונד בין הצפון לדרום. יש לי ילד מנישואים ראשונים בצפון וילדים באילת שבדרום, אז אני מטייל על התפר כל הזמן ומבלה עם הילדים. בהקשר זה הקרוואן נוח מאוד. יש את הביחד של המשפחה, כי אין טלוויזיה. בבית יש לכל ילד חדר אז הם מסתגרים, ופה כולם בחדר אחד. זה מאחד ומחבר ביניהם מאוד”.
לא חסרה לך נוחות?
“לא. אני פה באילת בלגונה, אני צריך טלוויזיה? יש לי קיאק ואני שוחה עם דולפינים. החיים הפכו לטיול אחד גדול. החיים שלי רק פרחו מרגע שיצאתי מהבית”.
“כמו צימר על גלגלים”
“לא עברתי לגור בקרוואן כפתרון דיור או משיקול כלכלי”, מסביר יהודה הרמן מהיישוב זית רענן שבשומרון, שעבר בתחילת הקורונה לגור במשאית.
“תמיד אהבתי לטייל ולפני כמה שנים קניתי משאית בהזדמנות, מבלי שחשבתי לבנות ממנה בית. אני מעצב ולמדתי בבצלאל, אז השתמשתי בזה בהתחלה כסטודיו עבודה, לעשות בו את העבודה המלוכלכת במקום בבית. איך שהתחילה הקורונה והבנתי כיצד החיים החדשים הולכים להיראות, החלטתי לעשות את הצעד. רוב העבודה עברה להיות בבית ופחות במשרד, ונוצר לי זמן פנוי. החלטתי להפוך את המשאית לבית מגורים, התחלתי לעבוד על זה בסגר הראשון וסיימתי בסגר השני”.
מה היתרונות בלגור במשאית?
“מאוד נוח לנייד את המשאית, והיא הכי קרובה לבית שאפשר, כמו צימר על גלגלים. הדופן האחורי נפתח למרפסת שמתאימה לכל מזג אוויר, יש שולחן מתקפל מעץ אלון ואתה יכול לבשל ארוחות ולרבוץ שעות במרפסת בנוחות”.
והחסרונות?
“במדינה הבירוקרטית וצרת העין שלנו, הן מצד הרשויות והן מצד אנשים, אין הרבה מקומות ללכת אליהם. אם תעמוד יותר מדי זמן במקום אחד, מישהו יציק לך, בין שאנשים ובין שגורמים מהרשויות. בארצות הברית זה אחרת, יש חניונים ומקומות שאפשר לעמוד בהם בתשלום. אני אישית מעדיף לשלם ולעמוד בשקט. בארץ אני גם משלם על השהות, אבל בדוחות. אני יודע מלכתחילה את סכום הדוח שאשלם ומשלם באופן קבוע וזה בסדר, כמו שכירות. אני יודע נניח שכל שבוע אני משלם דוח על סך 250 שקלים, וזה סכום מצוין. הייתי שמח אם העירייה הייתה גובה את זה בצורה יותר מסודרת מאשר לחכות לפקח המשועמם שיעבור וייתן דוח, אבל גם ככה זה בסדר”.
מה מושך אותך במגורים כאלה?
“היכולת לגור במקומות שאי אפשר לגור בהם ביומיום. מקומות מאוד יפים שאי אפשר לבנות בהם בית. היכולת לחנות יומיים על החוף בהרצליה או ליד מעיין ברמת הגולן וממש ליהנות מהטבע”.
עד הקורונה התגורר איגור לפשון, בעל חברת הייטק, בקומה העליונה ביותר במגדלי משה אביב ברמת גן. “220 מטר גובה מעל הקרקע”, הוא מתגאה. “רחוק מכל המולה, רעש וצלצולים. אני אדם שחייב את השקט, גם לעבודה וגם לעצמי”.
בקורונה מצא עצמו לפשון מחפש אלטרנטיבה אחרת לשקט. “תמיד הייתי נווד, ותמיד חיפשתי את השקט", הוא מעיד. "הקורונה הייתה טריגר טוב לעשות את הצעד ולעבור לגור בדרכים, כי ברגע שהיה רעש בבניין שבו עבדתי וגרתי, התחלתי לשכור צימרים ודירות בצפון לכמה ימים בשביל שקט לעבודה. אז הבנתי שבלאו הכי אני כל הזמן נוסע ממקום למקום, אז למה לי לנסוע למקום מסוים בשביל לישון אם אני יכול לעבוד בקרוואן ולנוע בו לכל מקום?”.
כמה מהר הצלחת להתאקלם בחיים האלה?
“מבחינת השקט, מרחב התנועה והחופש היה לי מאוד קל להסתגל לזה, אבל מבחינת מקום, אז יש לך הגבלות. אין בכל מקום מים, אז המקלחות קצרות יותר ובחורף אין לך מים חמים אז אתה צריך להפעיל גנרטור או לחכות שהשמש תזרח. זה דורש יותר תכנון והסתפקות במועט. אתה הרבה יותר מוגבל בנוגע לעניינים הטכניים. לקח לי חצי שנה להתרגל לזה, אבל זה שינה לי את החיים”.
ביולי 2020, כשעשה את הצעד, החליט לעשות זאת מאפס ל־100. “נפטרתי מערימת הבגדים שלי ולקחתי רק מעט בגדים לדרך”, הוא מספר. “אני הרבה יותר מחושב ומינימליסט. אני לא קונה דברים ומנסה לצמצמם את ניצול המשאבים. אין לי בעיות כלכליות, אבל החלטתי לחיות אורח חיים מינימליסטי. אני נע בחופשיות וזו מטרת הנדודים בשבילי”.
הסיבה העיקרית לדבריו שהסכים להתראיין לכתבה היא רצונו להפיץ את הבשורה: “אנשים לא מספיק מכירים את העולם החדש הזה, וחשוב לי להפיץ את סגנון המגורים הזה. אני רוצה להשפיע על אחרים לאו דווקא שיעברו לגור בקרוואן, אלא להרחיב אופקים ולהראות שיש עוד דרכים להתקיים. לא חייבים לקחת משכנתה חונקת בשביל לגור בדירה. תמיד יש עוד אופציה. אני יכול לקנות דירה בתל אביב בלי משכנתה, אבל נפקחו לי העיניים”.
גם רחלי חדד, בעלה וארבעת ילדיהם, תושבי כפר יונה, החליטו לפני שמונה חודשים לשנות את אורח חייהם. “בזכות הקורונה והסגרים הבנו שאנחנו לא מעוניינים יותר לחיות את אותם החיים, אז החלטנו למכור את הבית והכל, הוצאנו את הילדים מהמסגרות ויצאנו למסע בעולם בן חצי שנה במקסיקו וקוסטה ריקה”, מספרת חדד.
“תוך כדי המסע, אמרנו שאם אנחנו חוזרים לישראל אז זה לא יהיה לשגרה הרגילה של מסגרות ובית קבוע, אלא שאנחנו רוצים בישראל לנדוד ולטייל ולהכיר מקומות חדשים. החלטנו שקרוואן הוא אחלה אופציה לגור בה ולהתנייד בה”.
לדברי חדד, מדובר באחת ההחלטות הטובות שלקחו. “אנחנו כמעט חודש גרים בקרוואן וכרגע אין לנו מחשבה לחזור לגור בבית”, היא מבהירה.
“פתאום אתה מגלה שהרבה אנשים גרים בקרוואן וזה מאוד נוח. אמנם אתה צריך לתחזק את זה יותר אבל זה אורח חיים מהנה. אני עצמי עובדת אונליין דרך הרשתות, אז זה מתאים לי. הרבה אנשים כותבים לנו שמשעמם להם בבית וכי הם מעוניינים לנדוד ממקום למקום. שום דבר לא משתווה להרגשה של לקום כל שבוע לנוף אחר”.
ואם חשבתם שהקורונה הובילה את הישראלים לעבור לגור על גלגלים ולתור את הארץ בלבד, אתם טועים: נורית גורן־אלפנט ובעלה יובל אלפנט גרו עם בנותיהם בשכונת נווה צדק בתל אביב במה שנורית מגדירה “חיים כיפיים, מושלמים ושמחים” ופנטזו לעבור לגור באוטובוס.
“כשפרצה הקורונה החלטנו למצוא חלקת אדמה קטנטנה בגליל, להקים חווה קטנה, לגדל בה ירקות ולחיות חיים יפים. אבל הקורונה, עם כל סגריה, גרמה לכך שהחלטנו לטוס לחיות בפנמה”, מסבירה גורן־אלפנט. “החלטנו להגשים את החלום שלנו וחיפשנו ישר אוטובוס. קנינו ‘סקול באס’ אמריקאי ישן, ויובל בעלי בעשר אצבעותיו ובכישרונו הפך את האוטובוס לבית שלנו”.
כמה שונה לגור באוטובוס?
“הנוף קצת שונה אבל מלבד זאת אין יותר מדי. בתל אביב יש דירות חדר יותר קטנות מאוטובוס. השקענו בעיצוב, במטבח ובריהוט. אנשים לא מאמינים שמדובר באוטובוס. קנינו שטח ענק של 11 דונם להקים בו חווה, נחנה שם וגם תהיה חנייה לעוד אוטובוסים שיוסבו למגורים לעוד משפחות שירצו להצטרף אלינו. ויש כאלה”.
ואיך אתם מתפרנסים?
“כרגע אנחנו לא עובדים, והשאיפה היא להשתחרר בכלל מכל עניין העבודה. ההוצאות היחידות שלנו הן על אוכל, ואנחנו גרים בכפר קטן וזול. כשנקים את החווה ונגדל הכל בעצמנו, כמעט ולא נצטרך לעבוד. יהיו לנו יחידות אירוח וזה יכניס לנו קצת כסף. אני אבשל קצת ואמכור אוכל. בעיקרון, השאיפה שלנו היא לצאת מהמטריקס הזה של עבודה ומרדף אחר הכסף”.
