חלל צה"ל הראשון של הצנחנים יובא למנוחות ומשפחתו פותחת את הפצע

בשבוע האחרון עלה לכותרות סיפורו המרגש של טוראי מרטין דוידוביץ’ ז”ל, חלל הצנחנים הראשון של צה”ל, שנהרג בשנת 1948 בבסיס הצנחנים בצ’כיה, במה שהוגדר כ”תאונת אימונים”. דוידוביץ’ נקבר למחרת נפילתו בחשאי בשולי בית קברות יהודי בצ’כיה, והונצח בעיקר על ידי חבריו לחטיבה, בהם מפקדו, המשורר המנוח חיים גורי.

בימים האחרונים, 73 שנה אחרי כן, חפרה משלחת מיוחדת של צה”ל ומשרד הביטחון את קברו בצ’כיה, זיהתה את עצמותיו והיום, לאחר טקס מיוחד לזכרו בצ’כיה, יובא ארונו ארצה. דוידוביץ’ ייקבר מחר בטקס רשמי בהר הרצל בירושלים. “זה מדהים, אני כל כך מתרגשת מזה, ומצטערת שאחיו ואחותו, שנפטרו כבר, לא זכו לראות את הרגע המכונן הזה”, אומרת איריס פרידמן, בת אחותו של דוידוביץ’, שהגיעה במיוחד מארצות הברית לרגל המאורע. “אני מרגישה שברוח שלהם, הם נמצאים פה איתנו, אני מרגישה את זה בעצמותיי”.

“אי אפשר לתאר במילים את התחושה הזו”, מוסיפה איילה הר־לב, בת דודו של דוידוביץ’. “אני מרגישה שאנחנו עושים את מה שהיה צריך לעשות מזמן. זה היה הרצון שלי עוד משנת 2001, כשהכירו בו באופן רשמי כחלל צה”ל, אבל האחים שלו, שאינם בין החיים כבר, אמרו לי ‘לא’”.

מדוע?
“כי אחד האחים כנראה נפגע מהעובדה שעשו למרטין הלוויה סודית וחשאית והוא חשב שעובדים עליו ושלא מספרים לו את הכל על אחיו, אז הוא מאוד כעס, אבל אני מניחה שאם הוא היה בחיים ורואה מה שעושים היום למען מרטין, הוא היה חוזר בו. אבל איריס סיפרה לי שאמא שלה, אחותו, אמרה לה לפני שהיא נפטרה שהיא רוצה שיביאו את ארונו לארץ. נפתחה הדלת”.

“האמנתי שהרגע הזה יבוא”, מציינת פרידמן. “ציפיתי שזה יהיה קל יותר ולא ייקח כל כך הרבה זמן, אבל כשרוצים להשיג משהו ונחושים לגביו, בייחוד שאתה יודע שזה הצעד הנכון שצריך לעשות, לא הייתי מוכנה להפסיק או לנוח עד שהרגע הזה יקרה, והנה הוא קורה”.

טקס העלאת עצמותיו של דוידוביץ' (צילום: דובר צה''ל)

אקדח טעון

מיכאל־יחיאל (מרטין) דוידוביץ’, בנם של ציפורה־לאה (פייגה) וחיים־יהודה, נולד ב־12 בדצמבר 1927 בעיירה ז’דנובה במחוז מונקץ’ שבצ’כוסלובקיה, אח לשישה אחים ואחיות. בילדותו למד ב"חדר" וכנער גילה משיכה מיוחדת לספורט והיה פעיל בתנועת “השומר הצעיר”. לאחר השתלטותה של גרמניה הנאצית על הונגריה (שאליה סופחה עיירתו של מרטין לאחר פירוק צ’כוסלובקיה), גורשה משפחת דוידוביץ’ מביתה באפריל 1944, ומרטין עצמו נשלח לאושוויץ ולמחנה העבודה מאוטהאוזן, שם עבד כחייט במהלך המלחמה.

“חלק מהאחים נשלחו למחנות השמדה וחלק, כמו אמא שלי ומרטין, למחנות עבודה”, מספרת פרידמן. “הנאצים רצחו את אחיו ושתי אחיותיו של מרטין, והוא, אמא שלי (חיה־בינה) ואחיו לייזר ונפתלי - ניצלו ושבו לעיירה. אמא שלי סיפרה לי שלקחו את האחים שלה ברכבות המוות, והיא לא ראתה אותם שוב”.

בשנת 1945 הצטרף דוידוביץ’ לארגון הנוער הציוני ומאוחר יותר התנדב לבריגדה הצ’כית, שיועדה להכשרה צבאית למטרת עלייה לארץ. “אני מנחשת שאחרי שהוא איבד כל כך הרבה ולא האמין שיש לו הרבה להספיק, הוא אזר את האומץ להתגייס לבריגדה”, אומרת פרידמן. “הוא היה ציוני וחלם לעלות לארץ ישראל”.

איזה אדם הוא היה ממה שהורייך סיפרו לך?
“אינטליגנטי, בעל כושר ביטוי גבוה, חמוד, יפהפה”.

הבריגדה הצ’כית הוקמה ביולי 1948. דוידוביץ’ נמנה עם 40 החיילים שעברו אימונים בבסיס בצ’כיה במסגרת קורס הצנחנים הראשון בצה”ל תחת פיקודו של חיים גורי. האימונים היו חלק ממערך הסיוע של צ’כוסלובקיה לבניין הכוח בצה”ל, שכלל גם העברת נשק ותחמושת לישראל. הקורס נפתח בפראג ב־5 ביולי 1948 במחנה הצבאי הצ’כי סטרז’פוד־רלסקם, בסודיות גמורה, שכן בצ’כוסלובקיה הקומוניסטית אז נאסר על החיילים לדבר עברית, אנגלית או הונגרית כדי לא לבלוט בשטח.

ב־18 באוגוסט 1948, כשלושה שבועות לאחר תחילת הקורס, נערך אימון לילה שבו תורגלה התקפה על יעד. תפקידו של דוידוביץ’ היה לנטרל את התוקף, במקרה זה קצין הדרכה צ’כי. כחלק מהתרגול הוא השתלט על התוקף, שבתגובה שלף אקדח, הצמיד אותו למצחו של דוידוביץ’ וירה כדור אחד. דוידוביץ’ מת במקום. לאחר מכן נטען כי אותו קצין חשב שהאקדח אינו טעון.

דוידוביץ’ בן ה־21 נקבר ביום למחרת, בטקס סודי וחשאי, שעד היום נחשב בעיני בני המשפחה כחידה שאינה פתורה. “מה שחשוב לי כדי באמת להשלים את התמונה זה להגיע לפרוטוקול שבו פורטו נסיבות מותו של מרטין. במשך שנים רבות הוא נחשב למסמך סודי, בגלל שהיו מעורבים בכך הרוסים והצ’כים. באמת חשוב לנו לדעת מה בדיוק קרה שם, ולא לשמוע סיפורים והשערות”, אומרת פרידמן. “ממה שאמא שלי סיפרה, רק ביום למחרת גילתה משפחתם שהוא נהרג. באו קציני צבא לבית המשפחה וסיפרו שהוא נהרג, בלי לפרט יותר מדי. גם בהלוויה רק אח אחד נכח. לא אישרו לשאר המשפחה לנכוח בטקס, וזה היה קשה לעיכול, רגשית ומנטלית”.

“הקבורה הסודית הזו היא פצע שריחף במשפחה כל הזמן”, מסבירה הר־לב. “אני זוכרת שבסוף שנות ה־90 אחיו של מרטין שלח תמונה לעמותה למורשת הצנחנים, וכשהוא הגיע לארץ לביקור מניו ג’רזי, הוא ביקש לנסוע לאנדרטת הצנחנים. הסתכלתי עליו ושאלתי אותו: ‘מה יש לך באנדרטה?’, והוא אמר לי: ‘אחי’. הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח, נתתי לבת שלי מצלמה ואמרתי לה להצטרף אליו. היא נסעה לאנדרטה ואמרה שאנחנו משפחה מטומטמת כי מרטין הוא הראשון באנדרטה. היה יהודי יקר בשם יצחק גרינולד שהיה איתו בפלוגה, והוא תיעד את סיפורו ואסף מסמכים ודאג לשמור על זכרו כל השנים האלה. אבל עדיין אנחנו מחכים לקבל את הפרוטוקול הרשמי”.

המסמר האחרון

אחיו ואחיותיו של דוידוביץ’ עלו לישראל בשנת 1949 וחיו באזור חיפה, אך עזבו באמצע שנות ה־50 לארצות הברית, שם גרו עד יומם האחרון.

עד כמה דיברו במשפחה על מרטין ועל מותו הטרגי?
פרידמן: “לא דיברו הרבה, אבל הוא היה כמו רוח, פצע שריחף כל הזמן. שאלתי כמובן על העבר של כל המשפחה, גם אלו שנספו בשואה, ומרטין סקרן אותי מאוד. זה היה נושא כואב מאוד. המשפחה כולה הושפעה מהמוות שלו במיוחד, אני לא יודעת להסביר לך מדוע, אני חושבת שזה היה כמו המסמר האחרון בטרגדיה המשפחתית, כי הוא ניצל בשואה ונהרג במהלך גיוסו הצבאי. בתחילת שנות ה־90 אזרתי אומץ לבקר בקבר שלו עם הילדים שלי, ואז הרגשתי את הצורך ללקט כל פיסת מידע עליו לצורך הנצחתו”.

הר־לב: “לא סיפרו לי עליו, אני בת לניצולי שואה ולא דיברו על זה בבית. אבא שלי איבד אישה וחמישה ילדים בשואה. רק אמרו לנו שמרטין נפטר בפראג וקבור שם. זהו. היה קשה לדבר על זה. רק לימים שוחחנו עם יצחק גרינולד, שסיפר לי עליו והראה לי חומרים”.

בסוף שנות ה־90 החלה הר־לב להיאבק למען הכרה בדוידוביץ’ כחלל צה”ל, תהליך שנמשך לא מעט זמן ודרש הרבה בירוקרטיה. “הרגשתי שצריך לעשות את זה”, היא אומרת. כשביקשה לפעול למען הבאת ארונו של דוידוביץ’ ארצה, נתקלה בהתנגדות משפחתית: “תמיד חשבתי שהוא צריך להיות קבור בארץ, בייחוד לאחר שהכירו בו כחלל צה”ל, מה יותר מתאים לחזונו לעלות לארץ ישראל מאשר להיקבר כגיבור בבית קברות צבאי בארץ? כך אני יודעת שבכל שנה יהיה מי שישים לו דגל ונר, ויגיד עליו ‘יזכור’. כשהוא בפראג לא באים כל שנה”.

פרידמן התגייסה למסע להבאתו ארצה בשנת 2013, לאחר שביקרה בבית הקברות שבו נקבר דוידוביץ’. “הרגשתי ויברציות חזקות, הרגשתי שהרוח של מרטין מעבירה לי מסר, אז החלטתי באותו רגע להביא את ארונו לארץ”, היא מספרת. “הלכתי לרבי של חב”ד, והתחיל המסע המפרך של להיתקל בדלתות סגורות כי היו מעורבים בזה גם משרד הדתות, גם משרד הביטחון וגם הממשלות של צ’כיה וישראל. זה היה מסע קשה ומאתגר, וכל פעם המטרה התרחקה מלהתממש ושוב התקרבה, עד שהרגע הגיע”.

מחר, כאמור, ייטמן דוידוביץ’ בחלקה הצבאית בהר הרצל בנוכחות 60 בני משפחה מרחבי העולם, כמו גם אזרחים שיגיעו לחלוק לו כבוד.
"מרטין הוא חלק מהישות שלי, הוא נוכח בחיי, גם מבלי שהכרתי אותו", אומרת פרידמן. "אני מרגישה הקלה רבה שמרטין נקבר בארץ. אני אסירת תודה לישראל על כל המאמצים”.

הר־לב: “בכל ערב יום הזיכרון אני לוקחת את הילדים והנכדים שלי לאנדרטת הצנחנים, אנחנו לוקחים פרחים ושמים פרח באנדרטה ליד שמו, כי זה המקום שהיה לנו עד כה להתייחד עם זכרו. התרגשתי לראות את הסרטונים ששלחו לי מפראג כשהצליחו לחלץ את עצמותיו, ועכשיו יהיה לנו קבר לפקוד בכל שנה פה בארץ, כמו שראוי ומכבד”.

"מדינת ישראל הינה הבית הלאומי של העם היהודי, לכל אחד יש כתובת, יש משפחה אחת גדולה ודואגת", אומרת ראש תחום נפגעים, סא״ל אושרת דוק. "סיפורו של מרטין הינו אחד מעשרות אלפי הסיפורים שעליהם מושתת מדינתנו. יחד עם בני משפחתו וקרוביו פעלנו לתכנון והוצאה לפועל של המבצע הזה. הקשר עם המשפחות השכולות הוא אחד מעמודי התווך המרכזיים של צה"ל ומפקדיו. אנחנו מחויבים לכל משפחה ולכל חלל, לכל אורך ימות השנה, ורואים בהם חלק בלתי נפרד מרוח צה"ל ומורשתו. במותם ציוו לנו את החיים, ואנו חייבים להם את צה"ל שיש לנו היום".