בעשור התשיעי לחייהם: ניצולי השואה שעזבו את אוקראינה והגיעו לישראל

דובה גובירגריץ, כיום בת 100, נולדה באוקראינה בעיר זאפוריז’יה. כשהחלה מלחמת העולם השנייה היא הייתה נערה בת 19. את אביה מיד לקחו לחזית. יחד עם אמה היא הייתה באבקואציה (פינוי אוכלוסייה בברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה) והשתיים נדדו בין כמה מקומות במנוסה מהגרמנים.

כשאביה חזר מהחזית שלחו אותו לשקם את קייב. מאז דצמבר 1943 התגוררה גובירגריץ במרכז קייב ועבדה כמורה לרוסית בבית ספר. היא לרגע לא דמיינה כי תחווה בחייה מלחמה נוספת, וכי בגילה המופלג תיאלץ לנדוד שוב. לאחרונה היא הגיעה לישראל במבצע חילוץ שהיו שותפים לו ארגוני ההצלה זק"א ומד"א, ומצאה את ביתה החדש בדיור המוגן “נופי השרון" בנתניה.

ממלחמת העולם השנייה גובירגריץ זוכרת בעיקר המון אזעקות. “אז אמרו ‘אנחנו באבקואציה’, עכשיו אנחנו פליטים. כל כך הרבה שנים עברו ללא מלחמה, לא האמנתי שתהיה שוב מלחמה", היא אומרת.

איך ההרגשה להתחיל מחדש את החיים בגיל 100?
“כמובן שזה קשה. אני רק התחלתי להתרגל, אני לא יודעת את השפה, הכל בשבילי מאוד חדש בישראל, אבל אני מרוצה מהכל. הקיפו אותי בכל כך הרבה חום, הרבה תשומת לב. אני ממש נמסה מכל זה ומאוד מרוצה שהגעתי לכאן. כמובן שאני עדיין מתגעגעת לבית שלי בקייב, חושבת הרבה על הפרחים שלי. אבל אני בהחלט מבינה שהגעתי לישראל לשארית חיי ואומרת לעצמי: ‘צריך להתרגל, טוב לי כאן’".

“לא חשבתי לעזוב"

המעבר למדינה חדשה בעשור התשיעי והעשירי לחייהם אינו פשוט. “עכשיו אני גרה אצל בת דודה שלי בירושלים, כולם מתייחסים אליי מאוד יפה, אבל אני לא רוצה להעיק על אף אחד. אני מקווה לפחות שיהיה לי חדר שלי, אפילו של 10 מ"ר באיזה הוסטל", אומרת ריטה אפשטיין, 89, ניצולת שואה שנולדה בדנייפרופטרובסק. “אני זוכרת עדיין את ההפצצות של הגרמנים. נמלטנו עם אמא ועם סבא וסבתא. עזבנו עם מזוודה קטנה, היינו באבקואציה בכל מיני מקומות, בין היתר באורל. אבא עבד במפעל צבאי ואחרי המלחמה נשלח לקייב. משנת 1945 גרתי בקייב. עבדתי כמהנדסת".

חשבת שתצטרכי לעזוב שוב את ביתך?
“מעולם לא חשבתי לעזוב את קייב. הייתי בטוחה שאחיה שם כל חיי. לא חשבנו שתתחיל מלחמה, דיברו על כך, אבל לא באמת האמנו שהרוסים יתקפו. אני רואה עכשיו את הערים האוקראיניות המופצצות ולא מאמינה".

היא הגיעה לישראל לבדה לפני כשבוע וחצי. “בת דודה שלי יצרה קשר עם ארגון זק"א", היא מספרת. “התקשרו אליי מהארגון, הגיע אמבולנס לאסוף אותי. אני ממש מודה למתנדבים האלה, אנשים כל כך טובי לב. רציתי פשוט לנשק את כולם".

“יום אחד הכל נהרס"

לידיה סקלאר, 80, שהגיעה ארצה מחרקוב עם בעלה יוסיף, 84, ב־17 במרץ וכרגע נמצאת במלון בבאר שבע, לא מפסיקה לבכות במהלך השיחה. הקטיעה הפתאומית של החיים שהם הורגלו אליהם במשך עשרות שנים מאוד קשה לה. “אני זוכרת יריות", היא אומרת.

“בעלי היה הולך בחרקוב לבית כנסת, והם אלה ששלחו רכב כדי לחלץ אותנו. היו לנו רק חמש דקות להתארגן. כמעט לא הספקנו לקחת כלום. רק מסמכים הספקנו לקחת. המצב בתחילת המלחמה היה נורא. אי אפשר היה לצאת מהבית אפילו כדי לקנות לחם. היינו רעבים, השכנים הביאו חתיכת לחם, חתיכת תפוח אדמה. ראינו גם מראות זוועתיים, איך רוצחים אנשים. כל אחד התחבא איפה שהוא היה יכול. חלק התחבאו במטרו, שם היה מאוד קשה, כי היה רק שירותים אחד לכולם. מי שהיה יכול, נמלט".

“נולדתי ב־2 ביוני 1941 באחד הכפרים ברוסיה", היא מספרת. “את אבא לקחו לחזית. היינו תשעה אחים ואחיות, ואמא נשארה לבד. העבירו אותנו למקום אחר, שם חיינו כמה שנים. זו הייתה תקופה מאוד קשה. אבא חזר אחר כך מהמלחמה. נשארנו ברוסיה, למדתי שם. כשהייתי בת 19 עברתי לחרקוב. עבדתי בניידת טיפול נמרץ והייתי מצילה הרבה אנשים במצבים הכי מורכבים. עבדתי גם במעבדה רפואית. בחרקוב פגשתי את בעלי".

יוסיף נולד בחרקוב, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה משפחתו נמלטה לטג’יקיסטאן. אחר כך הם חזרו. במשך עשרות שנים הוא עבד במפעל של התעשייה האווירית. “היינו בגיל פנסיה, וגם אחרי הפנסיה עוד המשכנו קצת לעבוד", מספרת לידיה. “לא שיערנו לעצמנו שתהיה מלחמה. חיינו נורמלי, ויום אחד הכל נהרס. חרקוב נהרסה. פוטין אמר שרק אדמה הוא ישאיר וזהו. התיאטרון נהרס, בתי ספר נהרסו, בתים נהרסו, הכל".