כבר 40 שנה שענת כהן (פלדמן) מחכה ומייחלת לשובו של אחיה, צבי (צביקה) פלדמן, מנעדרי קרב סולטאן יעקוב שהתרחש במהלך מלחמת לבנון הראשונה. בזמן הרב שחלף מאז פלדמן נותר בחזקת נעדר שמקום הימצאו אינו ידוע, הוריהם נפטרו, המאבק נחלש, וסימני השאלה לא התפוגגו. אולי רק התגברו.
“דחקו אותנו לקרן זווית, ובמילים פחות יפות, זרקו אותנו לכלבים, זו ההרגשה”, היא אומרת כעת. “אנחנו מאוד כועסים על המערכת ועל הטעות שעשתה. היו שנים שכבר לא האמנתי לאנשי המערכת. לא סבלתי את המשפט הקבוע: ‘נהפוך כל אבן’. כמה אבנים הפכתם? איפה המודיעין הגדול שלנו? או שמסתירים מאיתנו מידע. זה גם עלה לי בראש. השנה הראשונה הייתה הכי קריטית, ושם הייתה החמצה. זו הייתה טענתי אז וגם היום. ההשערה שלי היא שלא נעשו אז מהלכים מחשש שיבקשו תמורה גבוהה עבור הנעדרים, ואנחנו אכלנו אותה בגלל זה”.
ענת פלדמן הייתה בת 19, חיילת בשירות סדיר, בלילה שבין 10 ל־11 ביוני 1982, עת התחולל בצפון־מזרח לבנון, ליד הכפר סולטאן יעקוב, קרב בין יחידות שריון של צה”ל ויחידות השריון הסורי. גדוד הטנקים הישראלי, שנע לאזור סולטאן יעקוב, לא ידע כי החטיבה הסורית מספר 58 נערכה בגבעות המשקיפות על הכפר. חילופי האש בין הכוחות נמשכו כל הלילה, ועם עלות השחר היה הכוח הישראלי מוקף משלושה כיוונים ונתון במלכודת אש.
תוצאות הקרב היו קשות: 20 חיילי צה”ל נהרגו בו, ולמעלה מ־30 חיילים נפצעו. שני חיילים נלקחו בשבי ושלושה הוגדרו נעדרים: צביקה פלדמן, יהודה כץ וזכריה באומל ז”ל, שהובא למנוחות ב־2019. השבויים, חזי שי ואריאל ליברמן, שוחררו בעסקאות חילופי שבויים עם סוריה. הקרב, שנחשב כאחד הקשים בתולדות המלחמה, הוביל לביקורת על כל מערך הפיקוד, המודיעין וקבלת ההחלטות בשטח.
“באותו יום אמא חלמה שנציגי קצין העיר דופקים על הדלת של השכנים, ששם משפחתם היה דומה”, מספרת פלדמן. “בחלום, כשנפתחה הדלת, התבררה הטעות והשכנה רינה הפנתה אותם לדלת ממול. שם אמא כבר עמדה בפתח ושאלה: צביקה נהרג? והם ענו שהוא נעדר. באותו חלום הופיע לה גם אביה, שהיה מקובל גדול. כעבור כמה ימים הסיטואציה הזו התרחשה במציאות אחד לאחד, כולל הטעות עם השכנים. כשאמא שמעה את ההתרחשות בחוץ, היא יצאה אליהם ואמרה: ‘אני יודעת שצביקה נעדר’. סיפור מטורף”.
משפחת פלדמן התגוררה אז בשכונת קריית שלום בתל אביב. האב אברהם היה ניצול שואה והשריד היחיד ממשפחתו, והאם פנינה עלתה ממרוקו בעליית הנוער. לזוג היו ארבעה ילדים: צביקה, איציק, שלמה וענת. “הניצחון על היטלר והקמת בית בישראל היו הכי חשובים לאבא שלי, וגדלנו בבית ערכי שבו כולם משרתים בצבא ותורמים, וארץ ישראל היא ערך עליון”, אומרת פלדמן. “צביקה היה הבכור, ילד מחונן. עיני כולנו היו נשואות אליו בכל עניין ומצב. הוא היה חכם להפליא, ידע אנגלית על בורייה, צייר וכתב. היה חשוב לו שנדבר עברית תקינה. הוא היה מלמד אותי דקדוק, עברית ותחביר בכל הזדמנות. צביקה עמד להתחיל תואר בארכיאולוגיה. הוא אהב את ארץ ישראל במובן של אהבת האדמה. הוא היה מדריך של”ח בתיכון, למד ידיעת הארץ, הוציא חברים לטיולים, רקדנו ריקודי עם, יצאנו איתו לצעדות. צביקה היה האיש עם התרמיל על הגב, המפוחית. זה היה אחי הבכור”.
כשהיה תלמיד תיכון, בשנת 1975, שרבט צביקה על דף שיר פרי עטו. באופן מצמרר, המילים שלו כמו ניבאו את אשר עתיד להתרחש כמה שנים אחר כך. “אני פה, כן זה אני/ האחרון בין האחרונים”, כתב בשיר. “כבר חלף זמן רב מאז/ הרבה יותר מקצת שנים/ לא נפלתי לבד/ בוודאי שלא/ רק חבל שכל כך הרבה, ודווקא כל הטובים”.
“זה מצמרר אותנו עד היום”, אומרת אחותו. “כבר חלף הרבה זמן מאז, וכולנו היינו תקווה שהוא באמת יהיה האחרון בין האחרונים. הוא נהג להשמיע ולתרגם לי את השיר באנגלית ‘קשרי סרט צהוב סביב גזע עץ האלון’, והבטחתי לעצמי שכשהוא יחזור, כל שדרת העצים ליד ביתנו תימלא בסרטים צהובים”.
בשבת האחרונה שלפני הקרב, הוקפץ בצו 8 דווקא איציק האח, וצביקה וענת היו אמורים לשוב דרומה כל אחד לבסיסו. כשצביקה קיבל הוראה לעלות צפונה, הוא לא סיפר להוריו. “אמא רדפה אחרי צביקה ושאלה באיזו שבת יחזור”, מספרת אחותו. “הוא ענה שהוא לא יודע, וככה נפרדנו. אני נסעתי לבסיס וחלמתי בלילה שצביקה מנופף לי מהטנק, והכל מואר בשמש חזקה. התעוררתי עם מועקה איומה. הגעתי ללשכה, וכשהטלפון צלצל, הבוסית של אמא ביקשה את המפקד של ענת פלדמן. השלכתי את השפופרת והתחלתי לצרוח. היה לי ברור שמדובר בצביקה, למרות שגם איציק היה במילואים. הסמג”ד תפס אותי ואמר שהוא לא נהרג, רק נעדר”.
הייתה בזה הקלה?
“בטח. באותו רגע זה מעניק תקווה. אבל הכל יחסי. באותו שבוע שצביקה נעדר, נהרג בן דודה של חברתי. כשהלכתי לנחם, אמא שלו אמרה לי: ‘שתדעי שאני נורא מקנאה באמא שלך כי לה יש תקווה ולי אין’. לאחר כמה שנים היא אמרה שהיא מבקשת לקחת את מילותיה בחזרה והסבירה שהיא במצב יותר טוב מאמא שלי כי היא יודעת איפה הבן שלה קבור, ויש טקסים ואזכרות ויום זיכרון, ואילו אמא שלי שרויה באי־ידיעה מוחלטת, וזה חמור יותר. חוסר אונים מתמשך של 40 שנה”.
בכייה לדורות
האם פנינה פלדמן ז”ל, שנפטרה לפני כשנה, ניהלה לאורך השנים ביד רמה את המאבק להשבת בנה. האב אברהם, שנפטר לפני 15 שנה, פעל לצדה במאבק. ילדיהם ממשיכים את דרכם עד היום. “אמא הייתה אישה מאוד חזקה”, מספרת פלדמן. “נפגשנו לאורך השנים עם מלך מרוקו ונציגי האפיפיור בוותיקן ומנהיגים רבים ברחבי העולם ובארץ. בשנות ה־80 אמא יצאה להפגנות ואף איימה לשרוף את עצמה. היא ניהלה מאבקים ללא חשש, אבל במקביל, הוריי מעולם לא הפסיקו להיות פטריוטים. אנחנו המשכנו את המאבק והבענו כעס רב על המערכת, אבל ההורים יותר נטו לכיוון של אמונה גדולה ותפילות. אבא היה אומר: אני מסכים להיפגש פעם אחת עם צביקה ובאותו יום להעביר נשמתי לבורא. היו כעסים, אבל חרישיים. לא היו להם אמירות קשות נגד המדינה. הפטריוטיות שלהם לא התערערה מעולם.
אבא היה מצר על כך שבתקופת השואה לא היה לו למי לפנות, ואילו פה, בארץ, צביקה נעדר בקרב בשם מדינת ישראל, ויש כתובת ויש מדינה, אז למה לא עושים מספיק ולא נותנים מענה? הוא הרגיש שעוד שואה נחתה עליו וטען שזו שואה קשה יותר”.
את ליווית את המאבק לאורך השנים. מה זכור לך?
“אני זוכרת שאמרתי ליצחק רבין כראש ממשלה שיטמון את ראשו בחול מבושה על אי־ הידיעה מה עלה בגורלו של צביקה, והוא ענה לי בקולו השקט: ‘אשמח לטמון ראשי מבושה, והעיקר שהבנים יחזרו’. בפגישות עם בגין, בגין הוריד משקפיים ובכה מעוצמת הריגוש. כל השנים עברנו קשיים מול המערכת. הטחנו בהם הכל. אמרתי אז: ‘אתם מחכים שהצד השני יזמר, אתם לא רוצים להכות בברזל בעודו חם וזאת תהיה בכייה לדורות’. התאבדתי על הנושא של השבת אחי. לאט־לאט למדתי לזהות מי עושה וי על הפגישה ולמי אכפת מאיתנו באמת. האנשים שבאמת הרגשתי שאכפת להם היו רבין, בגין וראש אכ”א דאז, האלוף מוטי אלמוז. אבל אנחנו 40 שנה אחרי, ותכל’ס לא הבאתם כלום עד היום”.
הרבה נאמר ונכתב לאורך השנים על מהלך הקרב בסולטאן יעקוב. מה אתם יודעים על מה שקרה שם?
“ידוע שצביקה היה קשר בטנק יחד עם זכריה באומל ואריאל ליברמן, ומפקד הטנק היה חזי שי. יהודה כץ היה בטנק השני. לאורך השנים היינו בקשר קרוב יחסית עם חזי ושמענו ממנו וגם מליברמן עדות מיד כשחזרו מהשבי. קשה היה לי לקבל את העדויות כי הן סתרו זו את זו. ליברמן אמר שכולם קפצו מהטנק וברחו, וצביקה נפגע תוך כדי ריצה בדרך. מנגד חזי סיפר שארבעתם הגיעו למקום מסתור, וצביקה הספיק לצעוק שבאומל נפגע. לטענתו, צביקה נפגע במקום המסתור. ליונה באומל (אביו של זכריה ז”ל – סב”ד) ולי היה ברור שלאחר שבי קשה בכלא הסורי, ולאחר שעבר כל כך הרבה זמן, ייתכן שנבנתה להם במוח סיטואציה מסוימת כדי להקל על המצפון. ייתכן שצביקה ובאומל נפגעו, והם ברחו בנפרד ונתפסו מאוחר יותר. חשוב לי להבהיר שחלילה איננו מאשימים אותם לרגע. ברור לנו שהיה שם מצב של הישרדות. צריך לזכור גם שחזי שי השאיר אישה בהריון וליברמן היה נשוי טרי”.
האם לאורך השנים ניסיתם לברר את פשר הסתירה בגרסאות?
“צביקה וחזי שי הכירו זה את זה, ולא היו שייכים לצוות. ציוותו אותם לישיבת ההסדר ולטנק. הם קיבלו הוראה להיות הטנק המחלץ והמאסף. כלומר אם יש נסיגה, הם האחרונים. הבנתי בין השורות שהיה ויכוח בין צביקה וחזי על הנסיגה. צעקו בקשר לפנות ימינה, והם בטעות פנו במקום לא נכון, וזה הכניס אותם למארב סורי שכיתר אותם וירה עליהם מכל הכיוונים ללא הפסקה. לכן הם רצו למסתור. אני לא אומרת שהפקירו אותם. באחת הפגישות שאלתי את חזי אם הוא נגע בצביקה כי הוא דימם אומנם, אבל אולי רק איבד הכרה? הוא השיב שלא”.
נטו בשמחה
ב־2019 חלה תפנית בעלילה על רקע עסקת באומל, שבה הובא לקבורה זכריה באומל ז”ל תמורת השבתם של שני אסירים סורים, בתיווכו של נשיא רוסיה פוטין. האלוף מוטי אלמוז התקשר אז לבשר לענת פלדמן את הבשורה. “לא זיהיתי אותו, כי הוא היה כמעט על סף בכי”, היא מספרת. “הוא בישר לי שהחזירו את זכריה ואני צרחתי: ‘מה זה הבאנו?’. הוא ענה: ‘הוא איתנו פה לאחר זיהוי’. כמובן שהמשפט הבא היה: ‘ומה עם אחי?', והוא ענה: ‘לצערנו לא. אבל אני מקווה להודיע גם על זה’. כמובן שלא ניתן למסור פרטים, אבל ברור שלפוטין היה פה תפקיד, וכעת עם המלחמה באוקראינה, זה קצת נדדחק. אבל לחלוטין התעוררה בנו תקווה חדשה, ומיד עשינו הפרדה מלאה עם כל הקושי ושמחנו עם משפחת באומל. לא ערבבנו את הרגש שלנו והיינו נטו בשמחה שלהם ביחד עם משפחת כץ והתרגשנו מאוד” .
המשוואה השתנתה בעינייך לאחר השבת באומל ז”ל?
“כן. לאורך השנים אנו חיים בין תקווה לייאוש, וכל זיק קטן מעלה ומחזק את האמונה. עם חזרת שרידיו של באומל ז”ל, נפתח לנו צוהר גדול של תקווה. אני עדיין אומרת שאם צביקה ובאומל נשארו בשטח ביחד, רק הגיוני שהם אמורים להימצא ביחד. ואם לא, צריך אולי לחשב מסלול מחדש, ואולי צביקה בחיים במקום אחר. תמיד ביקשנו למצוא אותם בחיים, ואחר כך כבר אמרתי שיחזור באשר הוא. אבל אתם לא יכולים לחפש רק חללים. תירו לכל הכיוונים, חפשו הכל. המדבר הוא גדול. ההרגשה היא שעושים צעד אחד קדימה, ושלושה אחורה. אנחנו משפחה קטנה עם ידיים די כבולות, וזה לא ברמה של ראש ממשלה מול הנשיא פוטין, שאכן עשה פה מחווה מטורפת עבורנו. כבר הבאתם אותו, אז בבקשה, תביאו גם את אחי".
“אני לא יודעת מה עלה בגורלו של אחי ואין לי דרך לדעת”, מוסיפה פלדמן. “בינינו, אם הוא בחיים, באיזה מצב הוא היום? אז אני כבר לא יודעת למה אני רוצה לייחל ולהתפלל. על הקרב אני סולחת. זו הייתה אחת הפשלות של מדינת ישראל. נתנו להם להיכנס כברווזים למטווח. זה לא מקרה פרטי של משפחת פלדמן או של משפחה אחרת. כתוב: ‘תדע כל אם עברייה’, ואנחנו רוצים להאמין שיעשו הכל ויחזירו אותם. הם לא הלכו על דעת עצמם לקרב, מדינת ישראל שלחה אותם, והיא צריכה להחזירם הביתה. לא נרפה מהמערכת הצבאית והמדינית, ולאחר פטירת אמי הגברנו את הקצב, ואנו לא מפסיקים לכתת את רגלינו לפגישות רבות. את כל התירוצים והאמירות של ‘עשינו ונעשה הכל ונהפוך כל אבן’ - אני לא רוצה לשמוע יותר. אני רוצה שיקרה מה שצריך כדי להחזיר אותם. הרי כבר נעשו עסקאות ומחוות. על קרב אני לא מדברת כי לא אסכן חיי חיילים, אבל הצלחתם להביא את באומל, אז תעשו אותו דבר לאחי. אל תעצרו. מצאו את הדרך”.