השתוללות מחירי הדירות לקנייה ולהשכרה יוצרת תסיסה וקריאות למחאה בקרב צעירים ומשפחות צעירות. בפרדס חנה ובבאר שבע כבר החלו לצוץ מאהלי מחאה, וישנן קריאות להקמת מאהלי מחאה נוספים ולארגון הפגנת מחאה במוצאי שבת בכיכר הבימה בתל אביב, על רקע הייאוש, חוסר האונים והיעדר התקווה בקרב צעירים רבים.
11 שנים לאחר המחאה החברתית שסחפה מאות אלפים, עם המאהל המפורסם בשדרות רוטשילד בתל אביב והפגנת המיליון שהתקיימה אז, שוב עולה זעקתו של מעמד הביניים הכורע תחת נטל יוקר המחיה.
"יש לאחרונה הרבה קבוצות בפייסבוק, שצעירים כותבים שם שצריכים לצאת מהעיר, כי לא מפסיקים להעלות להם את שכר הדירה", סיפרה ניצן כהן, המתגוררת בתל אביב. "יש לי חברה שהייתה צריכה לחדש חוזה שכירות, ואז בעל הדירה העלה לה את המחיר ב־1,500 שקל בחודש. זה כבר לא נורמלי, טירוף מה שקורה. צריך להחזיר את הכוח לידי האזרחים".
לדבריה, הקריאות לצאת מתל אביב ומגוש דן לפריפריה - מנותקות מהמציאות. "העבודה שלנו היא באזור המרכז. לא חוכמה להגיד תצאו מהעיר. היכן נלך לעבוד? הרי קשה למצוא עבודה בפריפריה, וגם החיים שלנו כאן. חוץ מזה, התחבורה הציבורית על הפנים וגם מחיר הדלק עולה כל הזמן, כך שכדי להגיע לעבודה בתל אביב צריך שעות ארוכות בדרכים כל יום ותקציב מיוחד".
אבי לוי, אב לשתי בנות המתגורר במרכז תל אביב, סיפר בייאוש: "השכירות מאוד יקרה. כל החודש אני עובד רק בשביל השכירות. בכל חודש אני משלם 8,500 שקל עבור דירת שלושה חדרים ישנה במרכז תל אביב, שזה יותר מפי שניים ממה שהייתי משלם על דירת שני חדרים לפני 15 שנה. אז אני משלם מהמינוסים בבנק את הארנונה והמחיה. אני לא יכול לגור בקיבוץ או בפריפריה, כי העבודה שלי בתל אביב והילדות שלי גדלות ולומדות כאן. שכר הדירה מזנק ומזנק, ונראה לי שלמדינה לא אכפת. אם המדינה רק תרצה, אפשר לבנות יותר דירות להשכרה ארוכת טווח בפיקוח וגם להטיל מס על בעלי דירות. מדוע אני צריך לשלם מס ובעל דירה לא משלם עד סכום של 7,500 שקל בחודש מס על השכירות? איפה הצדק?".
יוקר המחיה פוגש את המשפחות הצעירות יותר ויותר, ורבים מאלו שמשוחחים עמנו מוטרדים מהעתיד. בני זוג שרכשו בשנת 2018 דירה במסגרת תוכנית "מחיר למשתכן" בקריית אונו סיפרו בכעס: "מדד תשומות הבנייה כל הזמן עולה, ואנחנו משלמים משכנתה וגם שכירות, עד שהדירה תהיה מוכנה בעוד כשנה וחצי. אם היינו קונים אז דירה יד שנייה, היינו חוסכים מאות אלפי שקלים".
"מספיק שחלילה אחד מאיתנו יוצא משוק העבודה מסיבות שאף אחד לא רוצה לחשוב עליהן, וכל מגדל הקלפים שעליו בנויה הכלכלה הקטנה שלנו מתמוטט" - אומרים אמילי וארז, בני 40 פלוס מראשל"צ, הורים לשניים. "אני מורה, וארז הוא טכנאי מעבדה, אבל עד עכשיו לא הצלחנו להגיע לדירה משלנו", מספרת אמילי. "אין את הפריבילגיה של לקחת חופש או לעשות שינוי בקריירה. אנחנו שחוקים, אבל אין לנו ברירה", מספרת אמילי. "משכנתה לדירה כמו שאנחנו צריכים כדי להישאר פה באזור לא הצלחנו לקבל - ואולי טוב שכך, כי היה לנו מאוד קשה להחזיר אותה. אז שוכרים, וזה כסף זרוק. פנטזנו על מעבר לגליל, אבל אין סיכוי שאנחנו יכולים לעזוב את העבודות שלנו. זה מעגל סגור, ואתה מרגיש בו לגמרי לבד. תוכניות הדיור של הממשלה לא עוזרות לאנשים שעובדים קשה, אבל מרוויחים מעט, להחזיק את הראש מעל המים".