רחל קיביץ ומינה חיים שרדו את השואה יחד אבל לא ראו אחת את השנייה 50 שנה. בנובמבר האחרון התקיים במודיעין אירוע ציון 85 שנים לליל הבדולח ביוזמת עמותת "עמך" לתמיכה נפשית וחברתית בשורדי השואה.
באירוע השתתפו מאות ניצולים מ-15 סניפי העמותה והמארגנים בחרו להושיבם יחד לפי אזורי מוצא ושפה. כך קרה שבמקרה, אחרי חמישה עשורים, הן שוב נפגשו. רחל, ילידת 1940, מספרת: "מינה היא חברת ילדות של אחותי. גדלנו באותה שכונה ולמדנו באותו בית הספר. אני מכירה אותה ואת אח שלה ואמא שלה... הם גרו לא רחוק מאיתנו. 50 שנה לא ראינו אותה ולא ידענו מה קורה איתה.. הייתי בכנס של 'עמך' והיא מסתבר ישבה בשולחן שלידנו. הסתכלתי בעיניים שלה והן היו מוכרות לי. שאלתי אותה 'מאיפה את?' היא ענתה: 'מרומניה, ממחוז יאשי' ומייד שאלתי אותה 'את מינה?' והיא אמרה 'כן! נכון!' ואז התחלנו לשוחח והיה ממש מרגש. מאז הכנס אני ואחותי נשארנו איתה בקשר עד היום וקבענו להיפגש בחיפה".
רחל ומינה גדלו באותה שכונה שבה גרו מאות יהודים ברומניה, המשפחות היו בקשר לפני המלחמה קשר שנותק בזמן המלחמה. לאחר המלחמה עוד הצליחו השתיים לחדש את הקשר אבל לאחר זמן המשיכה כל אחת בחייה. רחל הכירה בחור שהפך לבן זוגה למשך מספר שנים עד שהחליטו להיפרד ואותו בחור עלה מאוחר יותר ארצה, הכיר את מינה ובעתיד הפך לבעלה.
רחל נולדה ברומניה, במחוז יאשי וב-28 ביוני 1941 התחילו "פרעות יאשי" שביצעו הנאצים בעירם. "אצלנו היהודים חיו בגטו פתוח אבל אבי נשלח למחנה עבודה ונותרנו בלעדיו". כשהייתה רחל רק בת שנתיים במהלך ריצה לאחד המקלטים באזור, היא נפצעה מירי שבוצע על ידי חייל נאצי שירה לעברה משום שלטענתו "לא רצה מהר מדי". הכדור פגע ברגלה ופצע אותה אנושות. "אמא נאלצה לטפל בי בעצמה, גוזרת סדינים ועושה מהם תחבושות, כי לא יכולתי לקבל טיפול בבית חולים והפציעה החמירה והשאירה בי מגבלה עד היום". אביה שרד במחנות העבודה אבל רק בשנת 1960, כשהיתה בת 20, הגיעו אישורי העלייה של כל המשפחה והם עלו ארצה. למרות נכותה עבדה רחל עד פרישתה כגננת אהובה. יש לה שני ילדים וחמישה נכדים שבזכות אחת מהם שהזמינה אותה לפני 14 שנים לספר את סיפורה בבית הספר, היא ממשיכה בכך מדי שנה ביום השואה בכל פעם במקום חדש.
מינה נולדה בשנת 1942 גם היא כאמור ביאשי שברומניה והייתה פעוטה בזמן המלחמה כשהוריה נשלחו למחנות עבודה. היא עלתה לארץ יחד עם משפחתה והשתכנה בנצרת, משם היא ומשפחתה עברו לראשון לציון והיא עבדה בבית חולים אסף הרופא ככוח עזר. לאחר תקופה היא עזבה את עבודתה בבית החולים ועברה לעבוד במשק בית. למינה יש שני ילדים ובעלה כבר לא נמצא בחיים. בנה חנן מספר כי היא אשה מאד עצמאית אבל לאחרונה חלתה בדמנציה: "יש לה מעט מאוד זיכרונות מהמלחמה אבל היא נשאה על עצמה לאורך כל השנים את הזיכרונות והטראומות שחוותה משפחתה".
במהלך המפגש שיתפו השתיים אחת את השנייה על מה שעבר על כל אחת מתקופת המלחמה ואחריה, בחיים ובמשפחות שבנו בישראל בחמשת העשורים שחלפו מאז ניתק הקשר ביניהן וריגשו מאד את כל הסובבים. "בעצמנו נדהמנו מהמפגש המקרי הזה אבל אנחנו גאות שבנינו חיים יציבים בישראל אחרי שהילדות שלנו חוותה טראומה כזאת" אומרות השתיים. בעמותת "עמך" אומרים כי למרות דרכיהן השונות, המפגש של רחל ומינה היה תזכורת נוגעת ללב לחוסנם ולחוזקם של ניצולי השואה: "הן ממשיכות לשמור על קשר ואסירות תודה על המפגש המקרי שהחזיר אותן זו לזו לאחר כל השנים הללו".