"נולדתי בשנת 1937 בסרייבו, אז יוגוסלביה. הוריי, ארנה אלעזר וחיים־הארי אלבחרי ז"ל, היו רק בתחילת נישואיהם, הם התחתנו שנה לפני שנולדתי. באפריל 1941 הגרמנים כבשו את סרייבו והשלטון עבר לאוסטאשה, התנועה הפשיסטית הקרואטית. את אבא לקחו מיד ליאסנובאץ, אחד המחנות האכזריים ביותר. שם לא בזבזו כדורים, רצחו בסכינים ובגרזנים. אבא עבד שם במתפרה כמעט עד סוף המלחמה, אז נרצח. אמי נלקחה למחנה ג'קובו בצפון קרואטיה יחד עם אמה, אחיותיה וגיסותיה. אמא לא חזרה. בדיעבד נודע לי שמג'קובו היא הועברה ליאסנובאץ, שם נספתה".
"גם אני הייתי אמור להיות באותו משלוח שבו אמא הועברה לג'קובו. אבל אחד האחים של אמי היה נשוי לאישה גויה בשם אנגלה. היא איכשהו הצליחה להוציא אותי מהבניין שממנו נשלחו הילדים והנשים למחנה, אמרה שאני הנכד שלה. אין לי מושג מה היא אמרה לאמא שלי כשלקחה אותי. אם אמרה שהיא לוקחת להציל אותי ובסוף המלחמה תחזיר אותי, או שמוציאה אותי לכמה רגעים לנשום אוויר. אין לי מושג מה הן דיברו ביניהן, אבל את רגע הפרידה מאמא אני לא זוכר. הניתוק מאמא בתור ילד בן 4 היה טראומה שהצלחתי במשך שנים לקבור חזק בתוכי".
"אחרי שאנגלה הוציאה אותי, אחד האחים של אמי, מוני אלעזר (אביו של דוד אלעזר, הרמטכ"ל התשיעי: א"ש), דאג שיעבירו אותי למנזר יוסף הקדוש בעיר ספליט. מוני היה אז קצין בפרטיזנים, וארגן זאת כדי להציל אותי. הוא הבטיח שיבוא בסוף המלחמה לקחת אותי. באוקטובר 1943 הגרמנים הפציצו את ספליט, המנזר נהרס, והנזירות הלכו עם 42 ילדים בעיר מופצצת וחיפשו מחסה. הן מצאו מחסה במנזר אחר, שם היינו נתונים לחסדי נזירות אחרות. מאותו רגע התחיל משטר טרור. היינו במנזר הזה רק שבועיים־שלושה, אבל עד היום אני זוכר את החוויות משם. קיבלנו עונשים רבים, כמו למשל כריעה על מלח ועל תירס. אני גם זוכר שיום אחד קמתי מהשינה בלילה, היו מים לרחצת הבוקר, שתיתי מהם וקיבלתי מכות. אחרי כמה שבועות הנזירות שאיתן הגעתי קיבלו מקום אחר, ומאותו רגע הכל היה בסדר. הטבילו אותי לנצרות ונתנו לי את השם אנטון. לא היה כמעט מה לאכול, אכלנו בעיקר לחם ושום, היינו קירחים לגמרי, אבל מהנזירות קיבלנו יחס, חיבה ולימודים. מאותה תקופה אני גם זוכר סיטואציה שבה אני שוכב במיטה, שם את הידיים יד על יד כמו שנוצרים מתפללים, ומבקש - כנראה מישו - שיחזיר אותי לאמא שלי".
"בסוף המלחמה, בסביבות אוגוסט 1945, הדוד שלי, מוני, הגיע לקחת אותי. שמחתי לראות אותו. הייתי אז בן 7 וחצי, אני זוכר אותו לבוש בבגדי צבא עם אקדח. אני לא זוכר אם שאלתי אותו על הוריי. עוד הרבה שנים לאחר מכן לא ידעתי לשאול. מוני שלח אותי לקהילה היהודית בסרייבו. תקופה מסוימת לאחר מכן אנגלה, האישה שהצילה את חיי, קיבלה אפוטרופסות רשמית עליי. אצלה בבית היה לי קשה, חוויתי התעללויות, מכות, עונשים. כשהייתי בן 10, פניתי לקהילה היהודית ואמרתי שאני לא רוצה להישאר אצלה. שלחו אותי למוסד יתומים של הקהילה בבלגרד. משם הוציאה אותי אישה גויה שהייתה נשואה ליהודי. אני הייתי כביכול הכיסוי שלה לעלייה ארצה".
"עלינו ארצה בדצמבר 1948, והגענו לבית העולה בבאר יעקב. יום אחד ניגשה אליי אישה ושאלה אותי אם אני הבן של ארנה אלעזר. עניתי שכן. ואז היא אמרה: 'יש לך בארץ בן דוד, קוראים לו דדו אלעזר, הוא קצין בכיר בצבא ונמצא בקיבוץ עין שמר'. די במהרה בני הזוג שעליתי איתם הכניסו אותי למוסד דתי בכפר הרא"ה, ועזבו את הארץ. הרגשתי שנטשו אותי ובגדו בי. התחלתי לכתוב גלויות לקיבוץ עין שמר עם הבקשה: 'תוציאו אותי מפה'. בשנת 1951 דדו הגיע עם טנדר, אמר לי לארוז את החפצים ולקח אותי לקיבוץ רוחמה. שם גדלתי, ועד שנת 1963 הייתי חבר קיבוץ. כל השנים שמרתי על קשר עם דדו. הייתי מאוד גאה בו".
"בארץ בניתי את חיי. עבדתי כמורה למבוגרים. אני אב לארבעה וסב ל־14 נכדים. אבל לאורך השנים הזיכרונות מהמנזר לא הרפו ממני והיה בי רצון לסגור מעגל. בשנת 1983 הגעתי למנזר שבו שהיתי, אבל דווקא אז כל הנזירות המבוגרות היו בנופש. הלכתי לחדר שבו ישנו וזכרתי הכל. כשחזרתי ארצה, כתבתי מכתב למנזר שאני מחפש תמונות ומסמכים. אחרי חצי שנה הגיע מכתב מאחת הנזירות ובו תמונות, כאשר באחת מהן אני מצולם באמצע חבורת ילדים. זה היה מאוד מרגש. בשנת 1988 הגעתי שוב לספליט ופגשתי שתי נזירות שהכרתי בילדותי, ססיליה וקוריטאס. לאחר מכן פעלתי כדי שהן יקבלו את אות חסידי אומות העולם. כל שנה לקראת יום השואה אני מספר את סיפורי, השנה גם אדליק משואה במוזיאון לוחמי הגטאות. בעדות הזו שלי, שאני מספר כבר שנים רבות, אני מחיה את כל האנשים שנספו רק בגלל שהיו יהודים".