מייסדת ומנכ"לית עמותת 'אינוביישן אפריקה', סיוון יערי, התרגשה לשמוע כי תשיא משואה בטקס שייערך מחר בהר הרצל. בריאיון מיוחד ל'מעריב' היא מספרת כיצד התגלגלה לגמרי במקרה לתפקידה הנוכחי, ומדוע החליטה להקדיש את חייה להטמעת החדשנות הטכנולוגית הישראלית בכפרים המרוחקים של אפריקה.
קהלני מתכונן לטקס הדלקת משואות: "הנאום נכתב ב-5 דקות, זה פשוט פרץ"
"הקמתי את 'אינוביישן אפריקה', שהיא עמותה ללא מטרות רווח, לפני 15 שנה", ציינה בתחילת השיחה. "המטרה הייתה להביא טכנולוגיות ישראליות לכפרים שכוחי-אל ביבשת. אנחנו מביאים מערכות סולריות ומשתמשים בהן כדי לספק חשמל לבתי ספר ולמרפאות, וגם כדי לשאוב מים באזורים המרוחקים שבהם מתגוררים יותר משלושת אלפים איש, ואין שם מים נקיים כלל. צריך להבין, התושבים קמים בבוקר, הולכים לחפש מים, מוצאים בדרך כלל שלולית של מים מזוהמים, וזה מה שהם מביאים לעצמם. הם עושים את זה כמה פעמים ביום".
כיצד נולד הרעיון להקים את העמותה?
"לא באמת הייתה לי שום סיבה להגיע לאפריקה", מודה יערי. "נולדתי בראשון לציון, אבא שלי לא היה איש עסקים או דיפלומט, הוא מעולם לא היה באפריקה, וברוב הזמן בכלל לא הייתה לו עבודה. לא הייתה פרנסה בארץ, ומפני שהיו לנו קשיים כלכליים, עברנו לצרפת. הייתי אז בת 12. ההורים שלי רצו להעלות את רמת החיים, אבל גם בצרפת התקשו למצוא עבודה, אז התחלנו למכור פיצות בשוק. אני עזרתי להם, וככה גדלתי. בגיל 18 חזרתי לארץ, התנדבתי לצבא, וכשמלאו לי 20 היה לי מזל – התקבלתי לעבוד בחברת ג'ורדאש, ובה הכרתי את איש העסקים רפי נקש. התחלתי לעבוד באחד המפעלים שלהם במדגסקר, רק מפני שידעתי צרפתית".
עוד המשיכה וסיפרה: "בזמנו, לג'ורדאש היו שבעה מפעלים ביבשת, ואני המשכתי לעבוד בשבילם. כשהגעתי לכפרים, היה לי קשה להבין למה המקומיים חיים בתנאים קשים כל כך. העוני שראיתי שם היה אחר לגמרי ממה שחוויתי בישראל. רק אז הבנתי מהו עוני אמיתי ושבארץ היה לי הרבה בתור ילדה, כי היו לי נעליים, שמיכה, היו לי מים. בכפרים אני רואה אימהות וילדים בלי נעליים, הולכים לחפש מים שהם יודעים מראש שהם מלוכלכים ויגרמו להם לחלות. במרפאות אין רופאים כי אין מקרר, אין תרופות, אין חשמל, ואז הבנתי שזה מעגל שאי אפשר לצאת ממנו, אלא אם כן נספק להם טכנולוגיות סולריות".
מייסדת העמותה תיארה את הרגע שבו נפל האסימון: "אני זוכרת שאמרתי לעצמי – אולי אם נוכל להביא את אותן טכנולוגיות שהשתמשנו בהן בארץ כדי לגדל אוכל ולשאוב מים בשנים של קום המדינה ובאופן כללי, זה יכול לעזור. נסעתי לארה"ב, ושם סיימתי תואר שני באנרגיה באוניברסיטת קולומביה. התחלנו בכפר קטן בטנזניה, ואז המשכנו לעוד כפר ועוד כפר. בדרך נפלתי כמה פעמים, אבל היום אנחנו כבר ארגון גדול. רק בשנה שעברה ייצרנו חשמל וסיפקנו מים ל-240 כפרים. כמעט כל יומיים אנחנו שואבים מים בכפר חדש".
יערי הוסיפה כי הארגון שהוקם בשנת 2008, מונה היום כ-140 עובדים, רובם מהנדסים הנמצאים באפריקה. הסיוע של העמותה הגיע ליותר מ-900 כפרים ולמיליוני בני אדם. הארגון פעיל בעשר מדינות שונות ביבשת, ובכל מדינה יש משרד מקומי שבו יש צוות מקומי.
איך מתמודדים עם האיזון העדין שבין האזרחים המקומיים לטבע, באזורים שנחשבים 'פראיים' יותר?
"לפני שאנחנו מגיעים לכל כפר אנחנו נפגשים עם ה- Chief ועם הקהילה. הם מלווים אותנו בכל התהליך מן ההתחלה ועד לסוף, אפילו לפני שאנחנו מביאים את המקדחה כדי לקדוח את מי התהום. הם מקימים ועד שמסביר לנו איפה הם היו רוצים שנקים את הברזים בכפר, ובמשך הבנייה עם הקבלן אנחנו בוחרים עשרה אנשים שיעבדו איתנו, ומלמדים אותם כל מה שצריך על המערכת הסולרית של שאיבת המים. כך, בזמן שאנחנו עובדים יש לנו לפחות עשרה אנשים מהכפר עצמו שיודעים לתפעל את המערכת, איך לתקן אותה ולוודא שיהיו להם מים לטווח הארוך. אנחנו עובדים עם הידע הסביבתי של המקומיים, יד ביד איתם, מההתחלה ועד הסוף".
מהם האתגרים שהארגון נתקל בהם בזמן העבודה?
"הקושי הכי גדול הוא לבחור לאיזה כפר לעזור קודם. יש כל כך הרבה, יותר מדי. היום באפריקה יש יותר מ-600 מיליון איש בלי חשמל ועוד מאות מיליוני בני אדם שסובלים ממחסור במים נקיים. יבשת אפריקה שמחולקת בין 54 מדינות, כוללת בתוכה המוני כפרים שזקוקים לעזרה. אנחנו עובדים עם הממשלות המקומיות והולכים לאזורים שאנחנו יודעים שהממשלה לא תגיע לשם בקרוב, כדי שנוכל לסייע לאלו שאין להם הרבה תקווה, וכנראה גם לא תהיה להם גישה למים וחשמל בעשרים השנים הבאות. לצערי, כשאנחנו מגיעים לחלק מהכפרים, זה כבר מאוחר מדי. אנחנו רואים רעב ודברים קשים נוספים. לפעמים אפילו שלולית המים שהייתה לתושבים, כבר לא קיימת. ואז יש מוות, ולא הרבה אנשים מודעים לכך".
יערי הדגישה: "חשוב לי לציין שאנחנו עושים הכול בשמה של ישראל. אני ציונית וישראלית גאה. כשאני מגיעה לכפרים בדרך כלל הפניות הראשונות של התושבים הן שהם לא יודעים מה זה ישראל. אם הם כן מכירים, זה בזכות העובדה שאולי הם קראו עליה בתנ"ך. בשבילם זה כמו שה' הגיע ונענה לתפילותיהם. פתאום יש להם מים נקיים ואור, וגם הממשלות המקומיות שאני נפגשת איתם, השרים, הנשיאים וראשי הממשלה – מעריצים ומעריכים את המדינה שלנו. בשבילם, ישראל היא מודל להצלחה שהם שואפים להגיע אליו, כי רק ב-75 שנה הפכנו למדינה שפעם היו נותנים לה, ועכשיו היא זו שמסייעת ורוצה לשתף תשתיות, טכנולוגיה, ידע וניסיון. העבודה מחזקת מאוד את הקשרים של ישראל עם המדינות הללו, מה שכמובן פועל לטובתנו".
המנכ"לית גם ציינה באותו נושא כי "רק לפני כשבועיים נאמתי באו"ם כדי להסביר איך הטכנולוגיות עובדות. המדינות בעולם מודעות לכך שבישראל יש המון חדשנות. החדשנות הישראלית ידועה. רק עצם זה שדיברתי באו"ם מעיד על כך שרוצים ללמוד מאיתנו ומעריכים את מה שאנחנו עושים. כיום, בתור מדינה חזקה, אנחנו יכולים להגשים את הייעוד שלנו, להיות אור לגויים, להביא, לשתף ולעשות. צריך רק להבין את ההבדל שיכולים לעשות רק כמה קולטי שמש בודדים – להוציא משפחה ענייה לעתיד טוב יותר".
לסיום, התייחסה יערי לאובדן של אביה שלא יזכה לראותה משיאה משואה ביום העצמאות ה-75: "קיבלתי את הבשורה שאשיא משואה בזמן שישבתי שבעה על אבי ז"ל שנפטר בפתאומיות. הוא היה מעורב מאוד בפעילות שלי לאורך השנים, ואני מבכה על כך שהוא לא ידע שנבחרתי להשתתף במעמד כל כך מרגש".
בנוגע לדרכי ההתמודדות שלה עם התפקיד הבכיר מול היותה גם אם ורעייה, הוסיפה: "באשר להיותי אימא וקרייריסטית – אני באמת טסה הרבה ויש לי שלושה ילדים, תאומים בני 13 וילד בן 11. לפעמים חשתי רגשות אשמה כשהייתי עוזבת אותם, כשהיו קטנים, אבל בעלי תמיד אמר לי – סיוון, אל תדאגי, הילדים שלנו בסדר, לכי תעזרי לילדים שצריכים יותר עזרה. החיזוק שלו נותן לי את הכוח להמשיך. היום אני כבר לוקחת את הילדים שלי איתי לכפרים, וכשהם חוזרים לישראל הם לומדים להעריך ולהוקיר את מה שיש להם ואת מה שהמדינה מעניקה להם. יש לנו באמת כל כך הרבה, אסור לשכוח את זה", סיכמה.