לרגל יום ירושלים: מבט מרתק על העסקים הוותיקים בעיר

"הרבה פוליטיקאים, ראשי ממשלה ואנשי צבא עברו אצלנו"- יפי מרגליות, מבעלי חנות התכשיטים “זכריה מלצר"
מיקום: רחוב הלני המלכה 7 | שנת הקמה: 1946

אבא שלי, זכריה מלצר ז"ל, היה יתום מאב ובן יחיד לאמו", מספר יפי מרגליות, מבעלי חנות התכשיטים “זכריה מלצר" בבירה. “בגיל 16 הוא היה צריך ללכת לפרנס אותו ואת אמא שלו, אז הוא הלך לעבוד בחנות תכשיטים של אדון כוגן. אדון כוגן נקשר לאבא שלי והפציר בו לנהל את העסק כל זמן שהוא בבית אבות, כשהוא ילך לעולמו – העסק יעבור לידי אבא שלי.

בשנת 1946 אבא שלי הפך את החנות ל’זכריה מלצר’. החנות עברה הרבה, מפיצוץ מלון המלך דוד על ידי האצ"ל, דרך המצור במלחמת השחרור ושחרור ירושלים במלחמת ששת הימים ועד פיגועי הטרור באוטובוסים ברחוב יפו הסמוך באינתיפאדה.

זו הייתה חנות קטנה ומטריפה והיא הייתה כל החיים של אבא שלי. זה היה מוסד: אנשים היו באים אליו בבוקר לשתות כוס תה בדרך לעבודה. הרבה פוליטיקאים, ראשי ממשלה ואנשי צבא עברו אצלנו. אני עבדתי עם אבא שלי 40 שנה בעסק הזה. מאז שאבא שלי נפטר ב־2017, אני, אחיי ובנינו עובדים בחנות וממשיכים את הדרך".

מה הפך את המקום למוסד ירושלמי?
“היושר והאמינות של אבא שלי, החום וחוש ההומור שלו והמידות הטובות שלו. זו הייתה חנות שלא התהדרה ביופי חיצוני, שפיתה את הקונים לרכוש תכשיטים. כל מי שנכנס לחנות, גם אם לא קנה כלום, יצא עם בדיחה טובה או חיוך. אבא ואמא שלי, שהייתה חלק בלתי נפרד מהעסק, נתנו לכולם תחושה שהם שווים, הפרופסור מהדסה ומזל העוזרת. אבא ידע שמי שמסוגל – ישלם את המחיר הריאלי, אבל מי שעני ואין בידיו לגרד את כל הכסף – זכה להנחה גדולה. כאן התגלתה מידת הצדקה שלהם".

איך שומרים על המשכיות המותג לאורך שנים?
“מנסים להיות הוגנים במחירים. כשאנחנו רואים שלמישהו יש קשיים, אז אנחנו באים לקראתו. בעצם אנחנו הולכים בדרך של אבא ואיך שהוא חינך אותנו. אנשים שמגיעים אלינו מכל רחבי הארץ והעולם באופן קבוע בכל ביקור בירושלים - משאירים לנו פתקי תודה והערכה בחנות".

“אבא שלי תמיד אמר: ‘עדיף לך עץ לימונים טוב אחד מאשר עשרה שלא תדע להשתלט עליהם’"- ישראל דניאל, הבעלים של החנות “דני ספרים"
מיקום: רחוב אבן ישראל 3
שנת הקמה: 1958
כשאבא שלי, יעקב (דני) דניאל, עולה חדש מטורקיה, השתחרר מהצבא, הוא היה מחלק עוגות על וספה מבית קפה מרקוס למוקדים שונים", מספר ישראל דניאל, הבעלים של החנות “דני ספרים" בבירה. “ליד בית הקפה היה בולגרי מבוגר שהיה לו דוכן ספרים. הוא ראה שאבא שלי חרוץ והציע לו שיקנה ממנו את העסק למכירת ספרים. לאבא שלי לא היה שום ניסיון בספרים, הוא בקושי ידע עברית, וגם לא היה לו כסף, אבל הבולגרי התעקש ואמר לאבא שלי: ‘קח את החנות. כשיהיה לך – תחזיר לי’.

כך אבא שלי הקים את העסק. הוא היה מסביר פנים וחייכני וכך התחיל את האימפריה שלו. בהמשך אמא שלי, אסתר, הצטרפה לעסק ועזרה לאבא שלי. בשנת 73’ הם קנו במקביל את החנות שלנו ברחוב יפו 57. הם עבדו בחנות הזו ואז פתחו חנות נוספת ברח’ אבן ישראל 3, החנות שאנחנו עובדים בה היום. כיום אנחנו שלושה אחים שעובדים יחד לצד אמנו, שעדיין מנהלת את המקום ביד רמה. אנחנו משפחה ירושלמית שורשית של עשרה דורות מצד אמא, ויש לנו את הכבוד הירושלמי שכולם עובדים ביחד ונרתמים לעבודה".

מה הפך את המקום למוסד ירושלמי?
“הציעו לנו מלא פעמים לקנות זכיינות מחוץ לירושלים, אבל אבא שלי תמיד אמר: ‘עדיף לך עץ לימונים טוב אחד עם פרי טוב, מאשר עשרה שלא תדע איך להשתלט עליהם’. אבא שלי, שנפטר לפני חמש שנים, צדק, וירושלים היא הבסיס שלנו. נבחרנו במצעד ב’מאקו’ לאחד המקומות שחייבים לבקר בהם בירושלים. האופי הירושלמי טבוע בנו ובחנות ומשדר חום לאנשים".

איך שומרים על המשכיות לאורך שנים?
“יש לנו אתר אינטרנט מצליח, שהוא מהפופולריים ביותר בארץ בתחום הספרים, והוא תפס תאוצה בייחוד בתקופת הקורונה. אנחנו דואגים לשירות אדיב, יחס אישי חם, וגם כשאנחנו עושים משלוחים דרך האתר לאנשים – אנחנו מוודאים באופן אישי שהמשלוח הגיע בצורה טובה; המחירים שלנו זולים, אנחנו זמינים ללקוחות כל הזמן, ונותנים יחס אישי לכל לקוח".

“בהתחלה זה לא הלך טוב, סבא שלי היה חוזר הביתה ב־11 בבוקר כי לא הייתה עבודה"- מירב גיל, מבעלי מסעדת “רחמו"
מיקום: רחוב האשכול 5, שוק מחנה יהודה
שנת הקמה: 1954

סבא שלי, רחמים בן יוסף, או בקיצור רחמו, היה נהג מונית בצעירותו, סבתי הייתה עקרת בית, והפרנסה הייתה ממש דחוקה", מספרת מירב גיל, מבעלי מסעדת “רחמו" בבירה. “זו הייתה משפחה ירושלמית אסלית. סבתא שלי הציעה לסבי לפתוח בשוק מחנה יהודה מקום קטן להכנת סנדוויצ’ים כי היא חשבה שאפשר להתפתח במקום כזה.

היא התחילה להכין חביתות, סנדוויצ’ים, תה וקפה. בהתחלה זה לא הלך טוב, סבא שלי היה חוזר הביתה ב־11 בבוקר כי לא הייתה עבודה, אבל סבתא שלי הסבירה לו שההתחלה תמיד קשה ודרבנה אותו לא להתייאש. לאט־לאט המקום התפרסם מפה לאוזן, ומסנדוויצ’ים וחביתות אנשים התחילו לדרוש בישולים. אז הם החליטו לעשות תפריט עם ארבע מנות: אורז עם שעועית, חומוס, קציצות בשר טחון ברוטב עגבניות ומרק שעועית. הם נהגו להגיש את המנות האלה בשקיות, ויש אנשים שעד היום זוכרים שהחומוס, האורז והשעועית נמכרו בתוך שקיות מדודות כאלה. בשלב מסוים סבא שלי קנה את המקום, שהיה בדמי מפתח, התפתח והעסיק 14 עובדים במסעדה.

הדבר הכי יפה אצל סבא שלי הוא שהייתה לו נתינה. אם הוא היה רואה אנשים נזקקים שאין להם מספיק כסף, הוא היה מאפשר להם לאכול למרות זאת. היה לו לב רחב. בשנת 1985 סבא שלי חלה, ואמא שלי חיה, שהחלה לעבוד במסעדה מגיל 12, תפסה את המושכות והמשיכה את מעשי הנתינה שאבא שלה החדיר בה. אמא שלי שינתה את הקונספט ודגלה בשירות עצמי, כלומר כל אחד מוזג לעצמו את האוכל ומגיע לקופה, בלי מלצרים ובלי בלגן.

מאז הרבה מסעדות אימצו את השיטה הזו. בשנת 89’ סבא שלי נפטר, ואני, שבדיוק השתחררתי מהצבא, התבקשתי על ידי אמא להתחיל לעבוד במסעדה. בהתחלה לא כל כך רציתי, אבל למדתי לאהוב את זה ולהבין שזה נורא מספק להאכיל אנשים, ולדעת שהאוכל שלי עומד על שולחן שבת. בשנת 1990 אבא שלי הצטרף לביזנס. עבדתי עם אמא שלי עד 2001, ואז פתחתי בברכתה את מסעדת ‘רחמו’ ברחוב נחלת שבעה, כשבמקביל המסעדה בשוק גם פעלה. ב־2017 סגרתי את המסעדה שלי כי אבא שלי חלה. לאחר שהוא נפטר, אני התמקדתי בניהול המקום, בעוד אחותי אחראית על הבישול עצמו".

מה הפך את המקום למוסד ירושלמי?
“קודם כל זו הייתה בזמנו המסעדה השנייה שנפתחה באזור. לפניה הייתה מסעדת ‘מנגן’ ברחוב שילה, שלא החזיקה מעמד זמן רב. הטקטיקה הייתה למכור הרבה אוכל איכותי ובזול. האווירה הטובה והחסד שהוריי עשו הפכו את המסעדה לחלק בלתי נפרד מהנוף של העיר".

איך שומרים על המשכיות לאורך שנים?
“אנחנו דואגות לשמור על מחירים סבירים, לשמור על העממיות של המקום. אין מצב שמישהו יגיע לשבת אצלנו לבד בשולחן של ארבעה, אלא הוא יצטרף לאחרים. הביחד הוא חלק מהמקום, ובעיקר הנתינה שלנו למען הזולת. אנחנו ממשיכות את המורשת של סבא ואבא שלי. אבא שלי אמר שאם ייסגר המקום, הרבה ירושלמים יבכו, אז אנחנו דואגות שהמותג יישמר גם לדורות הבאים".

“אני אמשיך לעבוד עד יומי האחרון וביקשתי גם שהלוויה שלי תצא מ’פינתי’"- מאיר מיכה, הבעלים של מסעדת “פינתי"
מיקום: המלך ג'ורג' 13 | שנת הקמה: 1975

סבא של אמא שלי, משה אסלן לוי, עלה בשנת 1896 מטורקיה לירושלים על חמורים", מספר מאיר מיכה, הבעלים של מסעדת “פינתי". “בשנת 1907 הוא חזר לטורקיה ופתח שם דוכן מזון, ואחרי מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ ישראל. בתקופת השלטון הטורקי הוא קיבל אישור למכור פלאפל וקובה בשייח’ ג’ראח בירושלים על סוס ועגלה.

בהמשך, בשנות ה־30, סבתא שלי ואחיות שלה עבדו איתו בהכנת מזון. בשנת 1948 המשפחה פתחה חנות בשוק מחנה יהודה, וסבי ניהל את העניינים. בפברואר 75’ הקימו אבא שלי שלמה, אמא שלי יהודית ואחי המנוח משה את מסעדת 'פינתי’ בהשראת סבא שלי וסבא של אמא שלי. בגלל שהמיקום שלנו הוא בין רחוב קינג ג’ורג’ לרחוב ההסתדרות, בפינה, בחרו הוריי את השם ‘פינתי’.

בשנת 1976 באתי לחופשת מולדת של עשרה ימים, והמשפחה ביקשה שאשאר במסעדה. זה מה שעשיתי, ואני לא מצטער לרגע. מאז אני מאוהב בעבודה. התחלנו כחומוסייה, ובהמשך שילבנו אורז, שעועית ושאר מאכלים. זה חלק מהדנ"א של המקום עד היום".

מה הפך את המקום למוסד ירושלמי?
“אין אצלנו פוליטיקה. מדברים על ספורט, כלכלה וכל נושא, אבל אין מקום אצלנו לשיח על פוליטיקה, בלי העלבות ובלי הכפשות של פוליטיקאים. אנחנו מתייחסים לכל לקוח, מעמך ישראל עד למישהו מפורסם, באופן שווה. אין אצלנו סלקציה, כולם נכנסים ויושבים ביחד בשולחנות. אין מצב שמישהו ישב לבד. היו גם זוגות שהתחתנו בזכותנו, כשמישהי באה למסעדה והושבתי אותה עם מישהו שהיא לא מכירה וישב לבד בשולחן. הם הכירו, התאהבו והתחתנו. יש אווירה ביתית ומשפחתית במקום שמאפשרת לך להיטמע בתוך הירושלמיות. זה סוד הקסם בעיניי".

איך שומרים על המשכיות לאורך השנים?
“לצערי, הדור הבא שלי כבר לא יהיה בעסק מסיבה אחת: כל כך השקענו בחינוך, שהילדים שלי פנו לתחומים אחרים ויוקרתיים. אני יכול להגיד לך דבר אחד: אני אמשיך לעבוד עד יומי האחרון וביקשתי גם שהלוויה שלי תצא מ’פינתי’. אני כל כך קשור למקום, והוא כל כך עושה לי טוב. אנחנו לא נסגור אף פעם, המותג תמיד יישאר והילדים ישמרו על המותג, בין שינהלו בעצמם את המקום ובין שלא. יש לנו הסכם משפחתי שאנחנו לא מוכרים את המקום בעד שום הון. האבנים, המטבח והקירות כל כך שייכים למשפחה שלנו".

“סבתא ראתה את הצליינים מגיעים לעיר רעבים וצמאים והחליטה שהיא תאפה להם עוגות חרובים"- יצחק ברמן, הבעלים של “מאפיית ברמן"
מיקום: אזור התעשייה גבעת שאול | שנת הקמה: 1875

אמא של סבא שלי, בובה קרישא, עלתה לארץ יחד עם בעלה וארבעת ילדיהם, בהם סבי יהושע ברמן, לפני 148 שנה", אומר יצחק ברמן, הבעלים של “מאפיית ברמן". “הם רצו להגיע לירושלים, אבל כל המטען שהביאו איתם התרסק בנמל יפו בדרך. כשהתיישבו בירושלים, סבתא שלי חשבה מה לעשות ואיך להתפרנס, ואז היא ראתה את הצליינים מגיעים לעיר רעבים וצמאים, והיא החליטה שהיא תאפה להם עוגות חרובים.

היא אפתה להם עוגות חרובים וכשהם שאלו אם זה לחם שחור – היא החליטה לאפות לחם שחור. סבא שלי, שהיה בן 15 בסך הכל, הצטרף לעזרה. סבי וסבתי הפכו ליושבי ירושלים הראשונים שפתחו חנות מחוץ לחומות, ברחוב יפו. תוצרי המאפייה הובלו בעזרת סוסים ופרדות ובכרכרות שנרכשו מעודפי הצבא האוסטרי.

סבא שלי הקים גם טחנת קמח באזור בריכת הסולטן. בשנים 1917־1948 המאפייה סיפקה את צורכי השלטון הבריטי והיישוב היהודי. עם עזיבת הבריטים את הארץ ופרוץ מלחמת השחרור, המאפייה, שהייתה מקור האספקה היחיד למזון של האוכלוסייה הנצורה בירושלים, הפכה למטרה אסטרטגית ונעשו ניסיונות כושלים להפציצה. עד 1965 המאפייה שיווקה מוצרי מאפה לכל רחבי ירושלים וסביבותיה מן המפעל במאה שערים. בשנת 1965 עברה המאפייה למשכנה החדש בגבעת שאול והפכה למאפייה תעשייתית וגדולה. סבא שלי נסע לאוסטריה להביא כרכרות להעברת הלחם, ועל הכרכרות היה מוטבע סמל עוגן מהצבא האוסטרי שהפך להיות הלוגו שלנו.

אני הצטרפתי לעסק המשפחתי לאחר שהשתחררתי מהצבא. בשנת 1967 הרחבנו את הפעילות גם מחוץ לירושלים, ובשנת 2001 רכשנו את מאפיית ‘ודש’ ומאפיית ‘לחם הארץ’, ובהמשך גם רכשנו את מאפיית ‘לחם חן’ ומאפיית ‘ליבו’. החתן שלי והבת שלי ממשיכים את הדרך והמותג ממשיך וימשיך בעתיד גם".

מה הפך את המקום למוסד ירושלמי?
“הוותק של המאפייה והתוצרת שלה. היא סיפקה מזון גם בתקופת השלטון הבריטי ומלחמות ישראל. ועד היום אנחנו מספקים לצבא מזון. זה מפעל חיים שהתבסס בירושלים".

איך שומרים על המשכיות לאורך השנים?
“קודם כל עבודה קשה בפיתוח המוצרים והציוד. אנחנו עושים את כל המאמצים כדי לתת את השירות הטוב ביותר והמוצרים הטובים ביותר. אני גאה שהצלחתי לשמר בעשר אצבעותיי את המסורת, ושמח לשמוע את התגובות של המבקרים בעקבות המגוון העצום שיש לנו להציע".

“הרבה אנשים, שכילדים קנו להם צעצועים אצלנו - כיום רוכשים כאן לנינים שלהם"- שרה מרגליות, הבעלים של החנות “צעצועי רוזנפלד"
מיקום: רחוב יפו 34 | שנת הקמה: 1934

אבא שלי, אריה רוזנפלד, עלה לארץ מגרמניה בשנת 1934 בעקבות אחיו, יצחק, ועל רקע עליית הנאצים לשלטון", מספרת שרה מרגליות, הבעלים של החנות “צעצועי רוזנפלד" בבירה. “אבא שלי חשב שילדים תמיד יצטרכו צעצועים, ולכן הוא פתח את החנות. זו הייתה חנות הצעצועים הראשונה בירושלים, וייתכן שאפילו בארץ.

בתחילה החנות מוקמה ברחוב כורש, ולאחר מלחמת השחרור עברה למיקומה הנוכחי. אחרי שאבי ודודי נפטרו, אז אני ובעלי המנוח אריה תפסנו את הניהול. לאבא שלי היה חשוב שאמשיך את המורשת. כיום אני מנהלת את החנות ועובדת יחד עם שתי הבנות שלי, שולמית וטל, דור שלישי בחנות".

מה הפך את המקום למוסד ירושלמי?
 "אני מאמינה שהרבה מזה הוא בזכות בעלי אריה, שבמשך 42 שנה ניהל את החנות והטביע בה את חותמו ואת מידותיו הטובות. גידלנו דורות על גבי דורות של ירושלמים. הרבה אנשים, שכילדים קנו להם צעצועים אצלנו - כיום רוכשים כאן לנינים שלהם. הצעצועים שלנו גידלו את כל ירושלים, אנחנו חלק מהנוף של העיר".

איך שומרים על המשכיות לאורך השנים?
“אנחנו עובדים מכל הלב, לא מתפשרים על איכות ולא מוותרים על שירות אישי וטוב. אנחנו דואגים להתחדש כל הזמן, להתעדכן בצעצועים הכי חדישים, להביא מוצרים איכותיים שהילדים לא ישתעממו מהם אלא ייהנו מהם וישכילו מהם. המטרה שלנו היא לשמח את הילדים, וכל עוד אנחנו עושים זאת – המותג יישמר".

“אבא של סבתי שכר חמש חנויות קטנות ברחוב יפו, ובהן בגדים לכל גיל ולכל עונות השנה"- רחלי קנטור, מבעלי חנות ההלבשה התחתונה “מעיין שטוב"
מיקום: רחוב עמוס 3 ורחוב הנביאים 25 | שנת הקמה: 1940

המותג ‘מעיין שטוב’ הוקם עוד בגרמניה לפני ארבעה דורות בידי אבא של סבתא שלי, יהודה אלכסנדר שטוב, אשר התחיל כרוכל שעבר מבית לבית ומכר מוצרי סדקית", מספרת רחלי קנטור, מבעלי חנות ההלבשה התחתונה “מעיין שטוב" בבירה. “בתחילה הוא פתח חנות קטנה, ואחר כך חנות גדולה יותר, עד שפתח חנות שהשתרעה על בלוק שלם, השנייה בגודלה בפרנקפורט, שנקראה ‘המעיין של שטוב’.

עם עליית הנאצים לשלטון ופריצה אלימה של אנשי אס־אס לחנות בשנת 1934, נמלטה המשפחה לישראל והגיעה לירושלים. בהמשך שכר אבא של סבתי חמש חנויות קטנות ברחוב יפו. בחנות היו בגדים לכל גיל ולכל עונות השנה. קיבלתי את ניהול החנות לפני 20 שנה, ומאז עזבנו את המיקום המיתולוגי והוותיק בצומת הרחובות יפו וקינג ג’ורג’ ועברנו לרחוב עמוס. כמו כן, פתחתי סניף ברחוב הנביאים. יש לנו גם אתר".

מה הפך את המקום למוסד ירושלמי?
“השילוב של מוצרים מאוד איכותיים עם שירות אמין ואדיב במיוחד במחירים עממיים – הפך את החנות למאוד מוכרת ואמינה. אין הרבה חנויות שהחזיקו מעמד מלפני קום המדינה. הקפדנו כל הזמן להתעדכן ולהתאים את עצמנו לתקופה, לייבא מוצרים ולבדוק מה הלקוחות מחפשות. חשוב לנו לשמור על קשר אישי עם הלקוחות כדי שירגישו שיש מי שמבין מה הן רוצות, מבין אותן ומכיר אותן".

איך שומרים על המשכיות לאורך השנים?
“היה ברור שהמשפחה תמשיך את המורשת. אומנם כל אחד למד משהו אחר, וגם אני לא באתי מהתחום, אבל בסופו של דבר זה בדם שלנו וחשוב לנו מאוד להמשיך את החנות. השותפה שלי כיום היא האחיינית שלי הדס, שהיא דור חמישי, ואני מאמינה שזה ימשיך הלאה. כל דור מביא את החדשנות והרוח שלו, ומצד שני הוא גדל על הערכים שהדור הקודם הקנה לו".