"זו ההנאה": האנשים שהלכו אחרי הלב ושינו את מסלול הקריירה

בגיל שבו אנשים מתחילים לדמיין את הפנסיה, החליט ציון מויאל להפוך להיות חקלאי ולגדל תמרים. "זו ההנאה לבוא למטע ולראות את הפרי", הוא אומר עם תחילת עונת הגדיד. "בתמרים לא מרוויחים הרבה כסף, אבל ההנאה היא לראות את התוצרת שלי, שהיא מהטובות בעולם. זה הסיפוק. כל המשפחה שלי נהנית מהתמרים. אני שומר כמה מאות קילוגרמים למתנות למשפחה ולחברים למשך כל השנה".

"לא יכולים לקחת סיכון": חקלאים מסבירים למה האננס בישראל כל כך יקר
"להיערך לאסונות טבע עתידיים": ההשקעה הדרמטית של משרד החקלאות

בימים אלה נפתחת עונת גדיד התמרים בישראל, שעתידה להסתיים בתחילת נובמבר. ראשוני הגודדים הם מגדלי התמרים בצפון ים המלח (דקלאי עין גדי, מצפה שלם, בית הערבה ומצפה יריחו), וזן התמרים הראשון שנגדד הוא ה"ברהי" - זן התמר שצבעו צהוב כהה. בעוד מספר ימים יתחיל גם גדיד ה"מג'הול" בצפון ים המלח, בכיכר סדום ובדרום הערבה, ובהדרגה ייכנסו לגדיד יישובי הערבה, הבקעה והעמקים הצפוניים.

השנה צפויים לגדוד כ־50 אלף טון ברחבי הארץ, עלייה קטנה לעומת היבול שנגדד בשנה שעברה. כיום ישנם כ־600 מגדלי תמר בישראל, כאשר עשרות אלפי משפחות מתפרנסות מהענף במעגל השני. לפי הערכת מועצת הצמחים, ערך ייצור התמרים בישראל כיום הוא כמיליארד שקלים, כאשר כ־750 מיליון שקלים מתוכם ייצוא והיתרה בשוק המקומי.

היקף השטח הנטוע בישראל הוא כ־60־55 אלף דונם. מהרגע ששותלים עץ תמר ועד שהוא מניב פירות עוברות בין חמש לשבע שנים, כאשר בשנים הללו צריך להשקות, לדשן ולטפל בעץ, דבר שטומן בחובו עלויות גדולות לחקלאים.

מויאל, 67, ממושב פארן שבערבה התיכונה, הגיע למקום לפני תשע שנים מדימונה, שם ניהל לאורך שנים רבות מינימרקט. "רעייתי ז'קלין ואני רצינו שינוי", הוא מספר. "בהתחלה זה היה שינוי של מקום מגורים. הגענו לפארן ופתחנו צרכנייה. עד היום אנחנו מחזיקים אותה. אחרי שנה וחצי של מגורים בפארן הבנו שאנחנו רוצים להשתקע במקום וקנינו משק. לפני שש שנים התחלנו לגדל תמרים והפכנו גם לחקלאים".

הפנים לסין
בימים הקרובים יחל גדיד התמרים בערבה התיכונה, הנחשבת ליצרנית מג'הול מובחר ביותר שיש לו ביקוש רב הן בישראל והן בחו"ל. לפי הערכת הוועדה החקלאית במועצה אזורית הערבה התיכונה, היבול ממטעי הערבה התיכונה צפוי לעמוד השנה על למעלה מ־8,000 טון. כיום מגדלים כ־170 משקים בערבה התיכונה מטעי תמרים איכותיים ומייצאים כ־90% מיבול המג'הול לאירופה, ארצות הברית, אוסטרליה, רוסיה, הודו ותאילנד.

"הייתה לי דילמה אם לגדל פלפל או תמרים", מספר מויאל. "פלפל מצריך העסקה של יותר עובדים וזה לא התאים, אז החלטתי לגדל תמרים. יש לי 14 דונם, כאשר השנה אנחנו מכוונים לכיוון 14 טון מג'הול אורגני, שהולך בעיקר לייצוא. אין לי זמן להתעסק בשיווק המקומי, שוק שהוא מאוד קשה וגם מוצף".

לא קשה להפוך להיות חקלאי בגיל הזה?
"בחקלאות יש עובדים, בחקלאות אתה יותר צריך לנהל. מבחינה בריאותית, ברוך השם, אם יש צורך לעבוד, אז אני גם עובד. יש גם אתגרים בגידול תמרים. במצע אורגני למשל יש סיכון שיכול פתאום להיכנס איזשהו מזיק שאנחנו לא יודעים עליו, כי אנחנו לא מרססים". גדיד התמרים הנוכחי מגיע אחרי שנתיים קשות מאוד בענף. התמר הישראלי נחשב במשך שנים לאחד מכוכבי הייצוא החקלאי הישראלי, עד כדי כך שישראל הפכה ליצואנית תמר המג'הול הגדולה בעולם.

טעמו ואיכותו של הפרי הישראלי, יחד עם טרנד הבריאות העולמי ומגמת התזונה הטבעונית גרמו לנסיקה בפופולריות של הפרי, אבל בשנתיים האחרונות נקלעו ענף התמר הישראלי ומגדליו למשבר. "לאחר שנים רבות של שגשוג, השנתיים האחרונות הביאו את מגדלי התמרים להפסד כספי עצום", אומר אמנון גרינברג, יו"ר שולחן התמרים במועצת הצמחים, תושב הערבה.

"תחרות גוברת בשווקים הקיימים ואי־פיתוחם של שוקי ייצוא חדשים, מחסור בידיים עובדות, מלחמה יומיומית במזיקים ובמחלות, עלייה בחרמות של גופים בעולם על התוצרת הישראלית, החלטת ממשלת טורקיה על העלאת המכס על ייבוא תמרים מישראל לצד ביטול המכס והקלה על ייבוא תמרים מהרשות הפלסטינית שהתעצמה מאוד בשנת 2020 ופוגעת כיום משמעותית בייצוא התמר מבקעת הירדן, וכמובן מגיפת הקורונה שעצרה שווקים גדולים בישראל ובעולם - כל אלה פגעו קשות בענף התמר שמפרנס אלפי משפחות בישראל, בעיקר בבקעת הירדן ובערבה".

עם זאת, לקראת העונה שבפתח, גרינברג משדר אופטימיות. "מגדלי התמרים ומועצת הצמחים, בשיתוף פעולה עם משרד החקלאות וגורמים נוספים, השקיעו מאמצים רבים שהתבטאו בפתיחתם של שוקי ייצוא חדשים, בעיקר ביבשת אסיה, כמו למשל השוק בסין שנפתח השנה לראשונה לייצוא", הוא אומר. "נעשו גם פעולות שיווקיות רבות שהזכירו לעולם את איכות הפרי הישראלי, שהיא גבוהה לעומת מרבית המתחרים. אנו מקווים שהעונה הקרובה תחזיר את הענף למגמת צמיחה".

"ישראל נחשבת ליצואנית מספר אחת בעולם של תמרי מג'הול", מוסיף יניב כהן, מנכ"ל הדקלאים, קואופרטיב מגדלי התמרים בישראל. "שוק התמרים באירופה מוערך בחצי מיליארד יורו בשנה, בעוד קטגוריית השוקולד נאמדת ב־42 מיליארד יורו בשנה. על כן, מטרתנו היא להוציא את התמר כמאכל מסורתי אתני, ולבססו במקומו הראוי כאלטרנטיבה טבעית לחטיף מתוק.

לאחרונה למשל השקנו את MYJOOL, מותג תמרים חדש, צעיר ואופנתי שבשלב הראשון מושק באריזות אישיות on־the־go. האריזות יימכרו בכל סניפי "וויטרוז", רשת קמעונאית מובילה באנגליה. כמו כן, מדינות נוספות כבר ביצעו הזמנות ל־MYJOOL, בכמות של מעל 200 טון, שווי מוערך של כ־2.5 מיליון דולר לגדיד הנוכחי".

"התאהבתי באדמה"
"בתקופת הקורונה הענף חטף טלטלה. רוב הסחורה שלנו הייתה בשווקים הפתוחים בחו"ל שבגלל המגיפה נסגרו", אומר יניב אדם, 43, איש הייטק לשעבר המגדל תמרים יחד עם אשתו הדר וילדיו עילי, מיקה, עלמה ואופק, במושב פצאל בבקעת הירדן, מקום אליו הגיע לפני 12 שנים. "בתקופת הקורונה גם שערי המטבע התרסקו, מחירי ההובלות עלו בצורה מטורפת, ההוצאות שלנו עלו, ההכנסות ירדו. אבל עכשיו אנחנו מתחילים להרגיש שיש תזוזה לכיוון החיובי, שאנחנו מתאזנים ואפילו עולים טיפה".

ספר על המעבר מהייטק לגידול תמרים.
"בזמנו גרתי בגבעתיים, עבדתי כמנהל מוצר בחברת הייטק. ואז הכרתי את אשתי, בת מושב פצאל. אחרי שהתחתנו, יצאנו לירח דבש ארוך של חצי שנה. התפטרתי מהעבודה ולא היינו כבולים בשום חבלים. דרך אשתי הכרתי את אזור בקעת הירדן והתאהבתי בו. הנופים והכל דיברו אליי, אבל לא חשבתי שאעבור לגור שם. כשחזרנו מחו"ל, בסופו של יום החלטנו כן לעבור לגור בפצאל. זו הייתה ממש החלטה מעכשיו לעכשיו, שינוי מוחלט של הנוף העירוני".

איך נכנסת לענף התמרים?
"התחלנו להקים פה משק, חשבתי בהתחלה שאחזור לעבוד בהייטק, אבל כשהתחלתי להקים את המשק בידיים שלי, התאהבתי באדמה, בשקט, בזה שאתה בוחר לעצמך את סדר היום. אין הרבה אופציות פה, זה או תמרים או ענבים שהיו בזמנו בתקופת משבר. ואילו התמרים בתקופה שבה הגענו נקראו 'הזהב השחור', כולם אמרו שגם אם מחירם ייחתך בחצי, יש לנו עדיין הרבה 'שומן'. הגדיד הראשון שלנו היה באוקטובר 2016. עכשיו אנחנו ממש בפתחו של הגדיד הנוכחי. עוד שלושה שבועות נהיה עמוק בתוכו. אני מגדל כ־60 דונם מג'הול, מהם נגדדים כ־100 טון בניבה המלאה, כאשר התוצרת היא גם לייצוא וגם לשוק המקומי".

להייטק אתה לא מתגעגע?
"תמיד מתגעגעים לעבר, וגם לשקט של להיות שכיר יש יתרון. מצד שני, אומנם בשיא עונת הגדיד אני כמעט לא רואה את הבית, אבל בימים אחרים אני מתחיל את העבודה מוקדם מאוד בבוקר, וב־11 לרוב מסיימים את העבודה בשדות. הילדים מגיעים, אני איתם, אין פקקים של כבישים ונסיעות לעבודה, בעוד העצבים בכבישים במרכז רק עולים מיום ליום".

אילן אורן, 75, המגדל כחמש שנים תמרים בחצבה שבערבה התיכונה, עבר כמה קריירות בחייו עד שהגיע לעיסוקו הנוכחי. "לחצבה הגעתי לראשונה ב־1975", הוא מספר. "גידלתי ירקות כמו כולם, עגבניות, בצל, חצילים. לאחר שנתיים הייתי מרכז המשק של היישוב, הכנסתי לפה מנגו, אבטיחים, מלונים, פרחים. בשנים 1992־1983 הייתי ראש המועצה האזורית הערבה התיכונה. לאחר מכן עברתי צפונה לחיפה, שם פגשתי את אשתי ויחד ניהלנו את שיקום הערים העתיקות בצפון. לערבה חזרנו לפני תשע שנים".

מה הניע אתכם לחזור?
"לאחר שהגעתי לגיל פנסיה פחות או יותר, החלטתי שאני פורש מעיסוקיי הרבים בליווי פרויקטים מגוונים. החלטנו שאנחנו רוצים לטייל בעולם עם קרוואן ובמקביל לחזור לחצבה ולעסוק בחקלאות. בזמן שבו חזרנו לערבה, תמרים היו גידול שנחשב מוצלח כלכלית, מאוד מבוקש, החליף את הפלפל שנקלע למשבר. היה אז גם ביקוש עצום לחוטרים, לקח זמן להשיג חוטרים. עם משבר הקורונה ענף התמרים נכנס לקשיים כלכליים. היה קשה למכור את התמרים בחו"ל והרווחיות ירדה.

ב־2022 החלה מגמת ההתאוששות, שזו בעצם הייתה השנה הראשונה שבה אני גדדתי. כעת אני עומד בפני גדיד שני. יש לי 50 דונם של מטעים אורגניים, כולם לייצוא. אני בכלל לא עובד עם השוק המקומי שהוא רווי בצורה מטורפת, וגם הרשתות עושקות את החקלאים. בארץ אין טעם למכור. לפרי שלנו יש ביקוש עצום בשוק הבינלאומי בגלל איכותו. אני גודד לבד, כי אני רוצה ליהנות מעבודתי ולהעביר את שנותיי בפנסיה בכיף. אני נהנה לשתול, לראות איך זה גדל, צומח, נושא פירות. יש לי סיפוק מכך".