מאי 1949. לילה. לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלתו של ראש ישיבת אהבה ואחווה במצרים, הרב עובדיה יוסף. מיד לאחר מכן פרצו בלשים מצרים עם אקדחים שלופים לביתו של הרב ודרשו ממנו להסגיר לידיהם את הנשק שברשותו. הרב, בנונשלנטיות ותבונה, הוביל את הבלשים לארונות הספרים, ואמר להם: "הנה, רבותיי, זה הנשק שלי". 15 חודשים קודם לאירוע הזה ביקר הרב בארמונו של מלך מצרים, פארוק, לכבוד יום הולדתו של המלך. זה לא עזר לרב מספר חודשים אחר כך, כשנעצר בחשד לריגול לטובת ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. על כך סיפר הרב בעבר: "התחילו לחשוד בי שאני מרגל ישראלי. מדי פעם בפעם הפתיעוני אנשי הבולשת המצרית בחיפושים. לאחר מכן התחילו המצרים להפיץ שמועות כי אני עוסק בתעמולה ציונית ובאו אליי בטענות שאני נואם בעברית. האמת הייתה כי באמת הטפתי למתפללים שיעשו ככל יכולתם כדי לעלות לארץ ישראל דרך איטליה וצרפת. אשר לשפה העברית אמרתי לשלטונות המצריים: 'רבותיי, אני מדבר בשפה שנתן הקב"ה לעם ישראל'".
נראה כי די באנקדוטות הצנועות הללו כדי ללמד מי ומה היה הרב עובדיה יוסף שהלך לעולמו לפני עשור. מי שהיה לרב פורץ דרך שחייו ופסיקותיו נשזרו עם התפתחותה של המדינה, היה לגדול הדור ובחייו כבר שימש כאחד מעמודי התווך החזקים והבולטים ביותר של העולם הרוחני; ומי שבתבונתו, פסיקותיו ופעילויותיו הענפות שינה ופיתח את העולם הרוחני מן הקצה אל הקצה ויצר והניח את אבן היסוד לבאים אחריו.
ב־18 באוקטובר, שבו יחול תאריך הפטירה העברי של הרב, ג' בחשוון, וב־19 באוקטובר יוקרן ביס דוקו בשני חלקים סרטו התיעודי של עופר פנחסוב, "מלך הספרדים", החושף פרטים אישיים חדשים על חייו וקורותיו של הרב עובדיה, שהשפעתו הרוחנית, הדתית, התרבותית והחברתית - הן על העולם החרדי והן על העולם החילוני - הייתה פורצת דרך, חריגה בנוף בזמן אמת וליברלית, ועיצבה את פני החברה הישראלית בכלל, והספרדית בפרט - לעולמי עד.
"השקפת החיים שלו הפכה אותו לפורץ דרך", טוען עוזרו האישי צבי חקק. "כבר כילד קטן הוא ראה וחווה את האפליה העדתית והבין שבשביל לעשות שינוי צריך כוח. הוא שם לו למטרה להיות מנהיג ולצבור כוח לא בשביל עצמו אלא בשביל לעשות שינויים. המחשבה שלו הייתה תמיד איך לעזור לזולת. הוא לא חשב על עצמו אלא חשב על ליצור מקום יותר טוב ולשפר את חיי הסביבה. הדבר הראשון שהרב לימד אותי היה לנצל את הזמן ביעילות. לא היה מישהו שידע לנצל זמן כמוהו. דבר נוסף היה היחס שלו לאנשים. כשקיבלתי את הלשכה, אחד הדברים הראשונים שהרב אמר לי: 'תקשיב, כשפונים אליך אנשים ורוצים לבוא אליי, אם מצלצלים אליך עשירים או פוליטיקאים ואנשים רמי כוח - אתה יכול למרוח אותם ולדחות אותם, אבל אם מתקשר אליך אדם פשוט, אדם חולה או אדם בצרה - אלו האנשים שאתה צריך ישר לקבוע להם תור אצלי, בלי לעכב, אלא כמה שיותר להקל עליהם'. הוא היה לוקח ללב כל ביקור של אנשים והיה זוכר פרצופים ודואג למצבם של האנשים שהוא בירך ומתעניין בהם. הכרת טובה גם הייתה אחת התכונות הטובות אצלו. גם בימיו האחרונים הוא דאג להודות לי על שטיפלתי בו ודאגתי לו ועזרתי לו".
בעולם החרדי במאה זו ובקודמתה, לא קמה דמות כל כך נערצת, מוערכת, סוחפת, פורצת דרך ומשפיעה כדמותו של הרב יוסף, הן בשל אישיותו הייחודית והאנושית כמנהיג רוחני ובהמשך מנהיג פוליטי של ש"ס, והן בשל המודרניות המתקדמת והאנושיות שהפגין בדעותיו ובפסיקותיו החדשניות שניפצו את תקרת הזכוכית של העולם הישן.
הרב עובדיה יוסף נולד ב־1920 ליעקב וגורג'יה עובדיה, בני דודים, בבגדד. שמו ניתן לו כמחווה לסבו עובדיה, לזכר חכם עבדאללה סומך ז"ל וכמחווה לחכם יוסף חיים ז"ל. כשבגר, הפך את שמו השני לשם משפחתו. ב־1924 עלתה המשפחה לירושלים והתגוררה בשכונת בית ישראל. "אבא היה פייטן וצורף זהב וכסף. כאשר עלינו ארצה אבא פתח מכולת", סיפר בראיון ב־1972, "המצב הכלכלי היה בינוני".
"בינוני" הייתה מחמאה. מצבה הכלכלי הרעוע של המשפחה הוביל את עובדיה לעבודה בגיל צעיר מאוד. בגיל 7 החל את לימודיו בתלמוד תורה בני ציון שבשכונת הבוכרים, ומיד התבלט. "יש סיפור מדהים על כך שלא הייתה למשפחה ברירה ואביו של עובדיה הצעיר ביקש ממנו למכור במכולת, ואז באו לחנות שניים מבכירי הרבנים בירושלים, הרב עזרא עטייה והרב יעקב הדס, שמו על עצמם סינרי עבודה ואמרו לאביו של עובדיה ההמום: 'אנחנו כבר למדנו, אבל הבן שלך יהיה יותר גדול מאיתנו אז עדיף שהוא ילמד ולא אנחנו', והם החליפו אותו", מספר איתמר אדלשטיין, מחבר הספר "בית יוסף" (בשותפות עם בתו של הרב יוסף, רבקה צ'יקוטאי).
אדלשטיין ממשיך: "המצוקה הכספית של המשפחה הייתה מאוד גדולה. באחד הימים לפני פסח היה לחץ במכולת, ואביו של עובדיה ביקש ממנו ללכת ולעזור במשלוחים, אבל באותו הערב הוא היה צריך לסיים מסכת שהוא למד ולכן אמר לאבא שלו: 'עוד מעט, אני חייב לסיים קודם את המסכת'. אבא שלו לקח את הדברים בעצמו, נתן לו סטירה מצלצלת ושלח אותו לישון באותו לילה ליד גלגל של משאית ברחוב. הוא גדל בבית קשוח ומאוד דורש, אבל ההורים שלו, ובמיוחד אמו, מאוד האמינו בו".
בגיל 9 כתב עובדיה את יצירתו הספרותית הראשונה - הערות בשולי ספר הקבלה "ראשית חכמה". חבריו מאותה תקופה העידו שגם בימי ילדותו המוקדמות לא היה יוצא לשחק בהפסקות אלא מסכם שוב את השיעורים וחוזר על החומר הנלמד. ב־1931 נסע אביו לבגדד לצורכי מסחר והרב יוסף הצטרף אליו לנסיעה, והלך לישיבת בית זליכה. בבחינה שעבר אצל ראש הישיבה, הגאון רבי סלמן חוגי עבודי זצ"ל בגמרא בעל פה, אמר הגאון לעובדיה בן ה־11: "אתה תהיה לאחד מפוסקי ישראל, גדול הדור!". שנתיים אחר כך עבר לישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, ושם כבר כתב את הספר "מחברת העתקת חידות" יחד עם שניים מחבריו.
עם הגיעו לגיל 17 החל להעביר שיעורי תורה וללמד הלכה ומוסר בבית הכנסת אוהל רחל בשכונת רוחמה בירושלים. תקופה זו הייתה מאוד מכוננת ומשמעותית בעיצוב אופיו ואישיותו של הרב יוסף, שכן בשיעוריו הרבה לחלוק על הלכותיו של חכם יוסף חיים, שהיה מחמיר לשיטתו, והעדיף את פסקי האר"י על זה של השולחן ערוך. גישה זו הביאה לתרעומת בקרב שומעיו והוא זכה גם לביקורת מרבנים שונים, אך בעידוד הרב עזרא עטייה, המשיך הנער עובדיה בדרכו.
ב־1940 הוסמך לרבנות ודיינות על ידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ובשנים 1945־1947 שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. ב־1944 נישא למרגלית פטאל, בתו בת ה־17 של הרב אברהם פטאל, מהשדכנים המוכרים בסוריה. "מרגלית עלתה לארץ מחלב שבסוריה ולדוד שלה הייתה חנות בירושלים", מספר אדלשטיין. "בשלב מסוים החליטו אביה ואחותה הגדולה לשדך בינה לבין הרב יוסף, ואחותה ביקשה ממנה ללכת ולעזור לדוד בחנות. בחנות נכחו עובדיה ואביו ובסוף המפגש שאלו את מרגלית: 'איך הלקוח?'. היא אמרה: 'בסדר', ולא הבינה לפשר השאלה, עד שדודה ואחותה אמרו לה שהם רוצים שהיא ועובדיה ייצאו ביחד. הם נפגשו ובשלב מסוים עובדיה הגיע אל ביתה ולאורך כל הפגישה עובדיה דיבר עם אבא שלה ולא איתה, וזה נורא הרגיז אותה, ובשלב מסוים היא רצתה לבטל את האירוסים, והלכה לחדר שלה עצבנית.
ואז עובדיה, בצעד מאוד לא נהוג, הלך אחריה לחדרה ואמר לה: 'יש לי משהו להגיד לך: אני מבטיח לך שאם את תדאגי לי בעולם הזה, אני אדאג לך בעולם הבא'. אחרי שהוא אמר את המשפט הזה היא ניגשה לאבא שלה ואמרה לו: 'אני מתחתנת איתו'. אחרי זה היה ויכוח בין המשפחות לגבי הנדוניה, כי המשפחה הענייה שלו ניסתה להוציא קצת כסף מהמשפחה שלה, וזה התפוצץ, ואביה החליט שהיא לא תינשא לעובדיה בשל כך. מרגלית הייתה מאוד מבואסת וישבה בארוחת שבת בוכה, כשפתאום האחיינים הצעירים שלה צעקו לה 'עובדיה מגיע, עובדיה מגיע'. היא לא האמינה למראה עיניה, עובדיה ניגש אליה ואמר לה: 'שמעי, השדכן עושה מה שהוא צריך לעשות אבל אני מחליט ואני לא צריך את הנדוניה, אני רוצה שנתחתן בכל זאת'. כך קרה".
חתונת הזוג התקיימה בבית ספר שפיצר, ששכן בבית יהודיוף־חפץ שבשכונת הבוכרים. "היה לרב עובדיה סטייל והוא היה רומנטיקן לעילא ולעילא", אומר אדלשטיין. "במשך שנים הציק לו שאין לו כסף לקנות לה מתנות, עד כדי כך שכשנולדו לו שתי הבנות - הוא חגג את זה עם בירה שחורה. לימים, כשכבר כן היה לו כסף, הוא הלך לצורף והכין עבור מרגלית שני שושנים מכסף, נתן לה את זה במתנה ואמר לה: 'במשך עשרות שנים לא קניתי לך פרחים, אז עכשיו אני קונה לך פרחים שיהיו לך תמיד'".
בינואר 1945 נולדה בתם הבכורה של הזוג, הרבנית עדינה בר־שלום, לימים מייסדת המכללה החרדית ירושלים וכלת פרס ישראל על מפעל חיים. "אחרי לידת עדינה הם עשו שבת בבית והכינו טבית, לפי ההסברים של הרב עובדיה", מספר אדלשטיין. "באמצע הלילה הם שומעים שפרצו אליהם הביתה, בודקים שהילדה בסדר ורואים שהגנב לא לקח כלום בגלל שהבית היה דל וריק. רק דבר אחד הוא לקח, את סיר האוכל. הם יצאו מהבית בעקבות הריח וראו שהגנב זרק את תכולת האוכל ואת הסיר הוא לקח. עד כדי כך המצוקה הכלכלית של הזוג הצעיר הייתה קשה".
ב־1947 עבר הרב יוסף למצרים, לבקשתו של הרב עוזיאל, בכדי לחזק את המחויבות של הקהילה היהודית שם. "לדעתי הכל מתחיל ונגמר במצרים, מצרים זו הנקודה הארכימדית של הרב יוסף וזה גם מה שהפך אותו לדעתי להיות שונה מכל פוסק אחר", טוען אדלשטיין. "הרב הראשי של הקהילה היהודית במצרים כבר היה מאוד מבוגר והיו זקוקים לסגן רב. מי שהמליץ על הרב יוסף היו הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של נשיא המדינה יצחק הרצוג - ד"פ) והרב עטייה. המשפחה של עובדיה התנגדה בטירוף כי היינו טרום פרוץ מלחמת השחרור וטרום הכרזת העצמאות על מדינת ישראל, אבל הרב יוסף החליט לקחת את המשרה, הוא לקח את משפחתו וברכבת הגיע לקהיר. בקהיר זה מיקרוקוסמוס. הרב יוסף מגיע להיות רב קהילה בפועל והוא נתקל שם במצבים ובמשברים מדיניים, הוא היה 'קצת' שגריר ואפילו נעשו ניסיונות התנקשות בו. פעם אפילו המצרים הורו לו לפרק סוכה שהקים בסוכות כי חשבו שהוא מאותת דרכה למטוסים ישראליים. הוא עשה שם נאומים פרו־ציוניים לעידוד עלייה ונשאר שם עד 1950. כשהוא עזב את מצרים הוא לקח אונייה לאיטליה ומאיטליה הגיע לישראל".
מה מיוחד בשהותו במצרים מבחינה רבנית ותורנית?
"הוא עבד מול ועד הקהילה ומול האנשים ולמד להגיע לאנשים, איך מדברים אליהם, למד את אתגרי השעה ולמד 'להעלים עין'. דרך הפסיקה שלו התעצבה שם, כולל במקומות שבהם אמר 'אני יודע שזה אסור, אבל הלכתי לחפש דרכי היתר או העלמתי עין'. כלומר, יש מקרים שהוא הבין בהם את הסיטואציה שנקלע אליה ומה שבישראל לא מותר, ניתן להתיר במצרים - ולהפך".
שנים יחלפו, חוסני מובארק יתמנה לנשיא מצרים, והקשר בין המדינה לרב עובדיה יתחזק. אלדשטיין: "הם החליפו ביניהם מכתבים ואפילו בנימין נתניהו נעזר ברב עובדיה במקרים מסוימים לצורך התקשרות עם מובארק, זה היה קשר מאוד מיוחד". ב־2010, כשמצבו הבריאותי של מובארק הידרדר, כתב לו הרב יוסף: "שתזכה להמשיך ולהנהיג את כל תושבי מדינתך בגאון, בעוז ובתעצומות, לאורך ימים ושנות חיים ושלום". מובארק בתגובה הודה לרב על האיחולים וכתב לו במכתב שנתניהו העביר לרב: "החבר היקר והרב הגדול עובדיה יוסף, ראש מועצת הרבנים, מדינת ישראל. אני מודה לך על מכתבך הטוב".
עם שובו לארץ, שב לחיי הדוחק שאפיינו אותו טרם הנסיעה. אדלשטיין: "הוא נורא רצה להוציא את הכרך הראשון של ספרו 'יביע אומר', אבל בית הדפוס רצה ממנו 200 לירות בשביל להדפיס, כסף שלא היה לו. הוא הגיע הביתה, ישב על הכורסה, דמע ובכה. אשתו מרגלית שאלה לפשר התסכול, והוא אמר לה: 'בגלל 200 לירות התורה שלי לא תצא לאור'. הוא היה במרחק 200 לירות כדי שהוא לא יהיה הרב עובדיה יוסף שכולנו מכירים. באותם ימים מרגלית התחילה לחסוך כסף ובכל פעם שהיא קיבלה קצבאות לשוקולד, היא המירה אותן בכסף וחסכה פרוטה אחר פרוטה, והחביאה את הכסף מתחת למזרן, כשהשאיפה שלה הייתה לקנות ארון בגדים. בהחלטה של רגע היא אמרה לבעלה: 'חסכתי בשבילך כסף'. הלכה למזרן והביאה לו את הכסף. היא ויתרה על ארון הבגדים בשבילו ולא סיפרה לו בהתחלה מאיפה הכסף. לימים הוא גילה זאת ומאז הקדיש לה את כל ספריו על החסד שהיא עשתה לו. זה הספר שהזניק אותו לעולם התורני, זכה להסכמות מכל בכירי הרבנים וזה מה שסלל לו את הדרך. הוא לא הצליח למצוא עבודה כמחנך והיה צריך דרך לפרוץ - זו הייתה הפריצה הגדולה שלו והפכה אותו מאדם שאין לו קשרים, שאין לו מישהו מהמשפחה שיפתח לו את הדלת לעולם הרבני - למי שהצליח לפלס לעצמו את הדרך. הספר הזה, שנמכר עד היום, שם אותו על המפה".
"יביע אומר" על 11 כרכיו (וכרך מפתחות נוסף) נחשב ליצירתו העיקרית והחשובה ביותר של הרב יוסף, וזיכה אותו בפרס הרב קוק לספרות תורנית לשנת 1954, בפרס הרב טולידאנו לספרות תורנית לשנת 1977 ובפרס ישראל לספרות תורנית ב־1970. הכרך ה־11 נערך לדפוס על ידו, אך הוא נפטר בטרם השלים את עריכתו. תלמידיו ומשפחתו פעלו להוציאו לאור ב־2018. לאורך השנים יצאו לאור מעל 50 מספריו.
הספר על שלל כרכיו הוא העדות הטובה ביותר לגישתו פורצת הדרך והמתירנית של הרב עובדיה. ב"יביע אומר" נזרעו הזרעים שהנביטו בפסק ההלכה של הרב עובדיה ולפיו חברי ביתא ישראל, יהודים יוצאי אתיופיה, הם יהודים לכל דבר. פסק ההלכה הזה סלל את הדרך להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה.
פסיקה מהפכנית ומפורסמת מאוד הייתה התרת העגונות של חללי מלחמת יום הכיפורים. אדלשטיין: "אותן נשים צעירות שבעליהן נעדרו בעקבות המלחמה הגיעו אליו לסלון, ומרגלית אשתו קיבלה כל אחת ואחת מהן, דיברה איתן ובכתה איתן. רגע לפני שכל אחת מ־900 העגונות היו צריכות להיכנס לשלושת הרבנים, שהרב יוסף היה אחד מהם, מרגלית כתבה על פתק את כל הדברים שאמרה לה כל אחת, והעבירה לרב עובדיה. בזכות אותם פרטים הוא הצליח להתיר חלק גדול מהעגונות. בסוף הלילה, כשעובדיה ומרגלית השכיבו את הילדים לישון, הם ישבו במטבח ובכו מהסיפורים. בכי רציני. הוא היה אדם מאוד רגשן ונטה לבכות לעתים קרובות".
בכלל, גישת הרב עובדיה הייתה "כוחא דהיתרא עדיף". כלומר, במקום שבו אין חובה להחמיר, יש להקל על הציבור ולהתיר דברים מסוימים. הוא גם הורה לפעמים להעלים עין מדברים אחרים. הרב עצמו תלה חלק מהחומרות ברבנים שלא למדו מספיק, ולכן תמיד מחמירים. "חשוב שיהיה רב שיפסוק על פי ההלכה, ולא רק על כל דבר אסור ואסור", אמר בעבר. "רק למי שלומד תורה כראוי יהיה כוח להתיר כשההלכה אכן מתירה, זהו כוחא דהיתרא עדיף".
בהקשר להיתר מכירה בשנת שמיטה, פסק הרב כי ניתן למכור קרקעות לגוי, על מנת להקל על העם לרכוש פירות וירקות חרף האיסור. הוא התיר לשמוע שירת נשים דרך רדיו או דיסק, כאשר השומע לא מכיר את הזמרת ולא יודע איך היא נראית (אם כי לגבי המראה פסק בהמשך שגם כאן יש מקום להקל) אך צפייה בהופעה חיה של שירת נשים - אסורה לחלוטין. הרב קבע גם כי מוות מוחי הוא מוות לכל דבר, וכן פסק כי מותר להשתמש באינטרנט (כשר) בזהירות לצורכי פרנסה.
אגב, ב־2018 עלה לכותרות נכדו של הרב, עובדיה כהן, שיצא מהארון ונישא לבן זוגו, עמיחי לנדסמן. לאורך השנים התבטא סבו בנחרצות נגד הקהילה הלהט"בית וכינה את חבריה "רשעים מתועבים". לחתונה לא הגיע אף אחד מבני משפחת יוסף.
"יביע אומר" נחל הצלחה והרב עובדיה החל להתקדם. ב־1953 ייסד את אור התורה, ישיבה לאברכים ספרדים מצטיינים, ובהמשך הקים ישיבות נוספות במטרה לייצר בני תורה ספרדים שיהוו את שדרת המנהיגות התורנית של דור העתיד; בשנים 1958־1965 כיהן כדיין בבית הדין האזורי בירושלים; בשנים 1964־1968 שימש כראש ישיבת המתיבתא הגדולה; ב־1968 נבחר לכהן כרב הראשי לת"א, וכיהן בתפקיד לצד הרב שלמה גורן החל מ־1971.
שיתוף הפעולה בין השניים ליווה את אחת הפרשיות שהסעירו את המדינה ב־1970 - "פרשת הלן זיידמן". זיידמן (במקור שנון) הייתה לא יהודייה מארה"ב שהגיעה לישראל ב־1964 עם בתה הקטנה. אף שהגיעה כתיירת, התאהבה בארץ והחלה לעבוד כמומחית לגנטיקה בקיבוץ נחל עוז. היא הכירה את חבר הקיבוץ בנימין זיידמן ונישאה לו בנישואים אזרחיים במקסיקו ב־1967. באותה שנה התגיירה בבית דין רפורמי בת"א. משרד הפנים סירב לרשום אותה כיהודייה במרשם האוכלוסין, בשל העובדה שלא התגיירה במסגרת הרבנות הראשית. היא פנתה ב־1970 לבג"ץ, ומתוך חשש שבית המשפט יקבל את הגיור שלה ויעקוף את הרבנות הראשית, אישר הרב גורן את גיורה תוך יממה. בשל חוסר סמכותו של הרב הצבאי הראשי לגייר, הגיור לא הוכר. כאן נכנס לתמונה הרב עובדיה שאישר את הגיור של זיידמן, חרף התנגדות חריפה של הרבנים קנייבסקי ושך.
ב־1972 נבחר הרב יוסף לרב הראשי הספרדי לישראל ("הראשון לציון"), ובתקופה זו פסק את מרבית הפסיקות המשמעותיות שאוזכרו לעיל, והושפעו מהאווירה ששררה בארץ סביב מלחמת יוה"כ. אחרי המלחמה הגיע המהפך הפוליטי של 1977, והרב פנה לידידו הקרוב, ראש הממשלה החדש, מנחם בגין, ולצד הברכות כתב: "הנני מבקש מאוד מכבודו להפעיל את השפעתו הכבירה להמשיך את הקצבה של ביטוח לאומי גם לילד הראשון והשני במשפחה ולדחות בשתי ידיים את ההצעה האומרת לבטל את הקצבה הנ"ל". כמו כן, ביקש הרב מבגין תמיכה כספית בישיבות הגבוהות.
הקשר החם התהדק ב־22 במרץ 1979, כשהרב יוסף שיגר מכתב אישי לבגין ערב החתימה על הסכם השלום עם מצרים: "בהיות ונבצר ממני מטעמי בריאות לצאת מחר ללוות את כבודו בצאתו לארצות הברית לחתום על חוזה השלום עם הגדולה שבמדינות ערב, מצרים, הנני להביע מרחשי לבבי וברכותיי מעומק הלב. אומנם, אמת הדבר שהלב כואב ומצר על המחיר הגדול אשר שולם תמורת השלום, הורדת היישובים שלנו, והחזרת אוצרות הטבע ובסיסים צבאיים למצרים, והלב חרד גם לבאות. מכל מקום גדול השלום ויישר כוחו על תבונתו, עוז רוחו ואומץ לבו שעשה כמיטב יכולתו להביא להסכם השלום כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".
לברכות הצטרף גם פסק הלכה מטלטל: "אם ראשי ומפקדי הצבא יחד עם חברי הממשלה יקבעו שיש פיקוח נפש בדבר, שאם לא יוחזרו שטחים מארץ ישראל קיימת סכנת מלחמה מיידית מצד השכנים הערבים, ואם יוחזרו להם השטחים תורחק מעלינו סכנת המלחמה ויש סיכויים לשלום בר קיימא, נראה שלכל הדעות מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל למען השגת מטרה זו, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש".
פסק ההלכה הנ"ל הביא לעליהום על הרב עובדיה מהמתנחלים, מהרבנים ואפילו משותפו לכס הרבנות, הרב גורן. הרב עובדיה הסביר כי מלחמת יוה"כ "תרמה" לפסיקתו זו: "האם אנו יכולים להרשות לעצמנו שדם ישראלי יישפך כמים? במלחמה האחרונה נהרגו כ־3,000 נפש, מדוע יש להביא עלינו עוד מלחמה ועוד מלחמה? הכרתי אישית רבים מהנופלים, מדוע לשלוח עוד צעירים לקרב? ההלכה אינה אוסרת נסיגה משטחים למען השלום. נפש אחת מישראל שקולה כנגד כל השטחים, כולנו מעריכים את מצוות יישוב ארץ ישראל, אך לא יעלה על הדעת להפקיר נשמות בישראל עבור פיסת קרקע כלשהי".
בינואר 2003, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, הודיע הרב כי פסק ההלכה אינו תקף יותר: "פסק ההלכה אשר נתתי בזמנו - שטחים תמורת שלום, אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי. אני התכוונתי אך ורק לשלום אמת. אולם עתה עינינו רואות וכלות כי אדרבה, מסירת שטחים מארצנו הקדושה גורמת לסכנת נפשות. לא לשלום כזה ייחלנו, לא לנער הזה התפללנו. לפיכך הסכם אוסלו בטל ומבוטל. אני לא חוזר בי ממה שפרסמתי בשעתו, כי בעד שלום עם ביטחון אמיתי כדאי לוותר על שטחים. כל יהודי שווה עולם מלא, כל יהודי. זו דעתי על דעת תורה".
ב־1983 תמה כהונתו של הרב עובדיה יוסף כרב ראשי לישראל. באותה תקופה היה שותף להקמת המפלגה שתשנה את המפה הפוליטית בישראל ב־40 השנים האחרונות: ש"ס, התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה.
"ב־1979 הקמתי את בית הספר החרדי הראשון לבנות, וב־1981 ניסיתי לקבל מגרש להרחבת בית הספר. במשך שנה ניסיתי להשיג אישור לכך אך בסוף הגורם מהעירייה שמולו התנהלתי לגבי זה, ממפלגת המערך, אמר לי שזה נוגס בעוגה פוליטית שאני לא חלק ממנה כי לא הייתי חלק מהחיים הפוליטיים עד אז", מספר הרב נסים זאב, מייסדה הראשי של ש"ס. "החלטתי להקים את המפלגה של היהדות הספרדית. הבנתי שאם הכל עובד בפוליטיקה ככה - אהיה פוליטיקאי. אותו ידיד מהמערך אמר לי שזה בלתי אפשרי תוך שנה להקים מפלגה ולצבור קהל בוחרים, אבל הייתי נחוש. חזרתי הביתה נסער והחלטתי להקים עמותה, איגוד הספרדים שומרי התורה, ולהתמודד בבחירות לרשויות המקומיות בירושלים.
התחלתי לגייס שותפים להקמה, בראשם יעקב כהן ושלמה דיין. עשינו עבודת שטח כדי לצרף אלינו בוחרים לדרך, אבל עוד לא פניתי לרבנים כי ידעתי שהם יחששו להצטרף אליי. הנחתי שברגע שאשיג תמיכה ציבורית - הרבנים יצטרפו. התחלנו מ־15 פעילים, ותוך פחות משנה הגענו ל־1,500 פעילים רק בירושלים. אחרי חצי שנה כשצברנו תמיכה ציבורית מספקת, פנינו לרבנים, כשבסוף פנינו לשלושת הרבנים האחרונים והמשפיעים ביותר: הרב יהודה צדקה, הרב בן ציון והרב עובדיה יוסף".
"הרבנים צדקה ובן ציון תמכו בנו, והרב יוסף, שהיה הרב הראשי לישראל, לא היה יכול לתמוך בנו בהתחלה בגלל תפקידו, והוא אמר לי: 'אם אני לא אהיה הרב הראשי - חזור אליי'. באותה עת הוא קיבל הבטחה מרוב חברי הכנסת שהחוק המגביל את כהונת הרב הראשי לישראל לעשר שנים לא יעבור בקריאה שנייה ושלישית, אבל החוק כן עבר. באפריל 1983 קיבלתי את תמיכתו".
הרב זאב הוצב במקום הראשון ברשימה ובמקום השני הוצב יעקב יוסף, בנו של הרב עובדיה. בבחירות זכתה המפלגה להצלחה, עם שלושה מושבים במועצת העיר ירושלים, והצלחה נוספת נרשמה גם בטבריה. לאור הפופולריות שלה זכתה, החליטה המפלגה לרוץ בבחירות לכנסת ה־11, שנערכו ביולי 1984.
"הרב עובדיה היה בעל הכוח והאומץ לשאת את הדגל של ש"ס ולהפוך לקול הקובע בה", מספר הרב זאב. "באותו לילה שזכינו ב־3 מנדטים בבחירות המוניציפליות הכרזתי שאנחנו הולכים להקים תנועה ארצית ואני בראשה. השאלה הראשונה בדצמבר 1983 הייתה אם להצטרף לקואליציה עם טדי קולק, ראש העיר, או לא, והרב יוסף החליט שנצטרף - וכך היה. זה חידד את ש"ס כנפרדת מאגודת ישראל. חצי שנה אחרי זה בא הרב עובדיה אליי ללשכה יחד עם הרב פרץ, שהיה יו"ר התנועה ועם עוד כמה מחברי המפלגה, וביקש שתי בקשות: האחת - שאסכים שש"ס הארצית תמשיך כמפלגה לכנסת שדואגת לחרדים הספרדים. השנייה - שאוותר על המועמדות שלי כראש המפלגה באותו שלב. בתחילה לא הסכמתי, אבל הרב הזמין אותי אליו הביתה וביקש שאוותר, אז בסוף כיבדתי את החלטתו וויתרתי על ראשות המפלגה. הרב היה גדול עולם, פוסק הדור ושמו היה מסוף העולם ועד סופו; ומצד שני היו לו ענווה, פשטות וכבוד לכל אדם".
חקק: "הרב יוסף שלט בכל, לא יכלו לעשות לו דברים מאחורי הגב. הוא ידע לעשות הכל בזמן קצר מאוד. כמובן שאם היו סוגיות גדולות הוא השקיע זמן. בגדול, הפוליטיקה לא הייתה הדבר המרכזי שהעסיק אותו כל היום. מה שכן העסיק אותו היה זיכוי רבים, וזה משהו שליווה אותו כל החיים".
הרב פרץ כיהן כיו"ר ש"ס עד 1990, ואז הוחלף על ידי מי שיעביר את התנועה לשלב הבא של המשחק הפוליטי: הרב אריה דרעי, שהיה לחביבו של הרב עובדיה. שיאו של החיבוק הגיע זמן קצר לפני הערעור של דרעי בעליון אחרי שהורשע בשוחד, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה, במסיבת העיתונאים המפורסמת שבה כתב הערוץ הראשון, ניצן חן, הפנה לדרעי שאלה והרב עובדיה, שטעה לחשוב כי חן הוא העיתונאי מתי כהן, התנפל: "אתה שומע שיש ערעור. מה אתה רוצה? זה בחוק. ערעור! תצא בחוץ!'". לדרעי אמר הרב: "אל תענה לו. אני גוזר עליך שלא תענה לו". מסיבת העיתונאים התפוצצה ומטבע הלשון "תצא בחוץ" הפך לאחד המפורסמים והמוכרים ביותר של הרב יוסף. מאוחר יותר התנצל הרב בפני חן על הטעות בזיהוי.
עם כניסתו של דרעי לכלא, תפס אלי ישי את הנהגת המפלגה ועמד בראשה עד 2012. ב־2014 נחשפה הקלטה של הרב עובדיה משנת 2009 שבה התייחס לאפשרות שדרעי יחזור להנהגת ש"ס: "אם ישימו אותו בראש הרשימה שלנו, 30%־40% יברחו לנו. אם יש לי מישהו ישר (ישי - ד"פ), שעושה הכל מה שאני אומר לו, איך אני יכול לבגוד בו כשהוא שומע לי בכל דבר? שפטו אותו (דרעי - ד"פ) בבית משפט. למה לקחת מישהו גנב? למה לקחת מישהו מקבל שוחד? דרעי עצמאי מדי. כמה פעמים דיברתי איתו, לא רצה לשמוע". הרב כינה את דרעי "רשע" וטען כי אינו יכול לבגוד בישי.
"הרב יוסף מאוד נהנה מחלקים מסוימים של המעמד הפוליטי, הוא לא סבל מתשומת הלב של הבכירים בפוליטיקה והוא היה מאוד מחובר לחלק מהם", אומר אדלשטיין. "הוא היה רגיש מאוד ורגיש מדי לפוליטיקה, אבל היה חשוב לו לקדם את זכויותיהם של לומדי התורה הספרדים ולכן הוא היה מוכן לשלם את המחיר. לא תמיד היה לו קל. היה לו מאוד קשה עם הנושא של הסכמי אוסלו, כי מצד אחד הוא שנתן לש"ס את הגושפנקה לצאת למהלך הזה, ומצד שני תמיכתו במהלך גררה הפגנות קשות ליד ביתו של מתנחלים ואנשי ימין, והוא כרך את זה לימים בפטירתה של אשתו, זמן קצר אחרי כן. מכלול הנסיבות האלה היה לו מאוד קשה, ולכן עם הזמן אפשר היה לראות סוג של התרחקות שלו מהעיסוק הפוליטי".
לצד פסיקות מהפכניות וענווה בולטת, הרב עובדיה נודע גם בזכות לשונו המשתלחת ואמירותיו החריפות: הוא התנגד לגיוס בני ישיבות לצה"ל והשמיע ביקורת נוקבת ביחס להצעה לגייס בחורי ישיבות לתקופה קצרה, ובשיעור ב־2013 אף גרס כי אם יהיה צורך בכך - יש לרדת מישראל כדי למנוע גיוס בחורי ישיבות (מנגד, הוא בירך על גיוס בחורים שלא הצליחו בלימודם לנח"ל החרדי, ובנו, הרב אברהם יוסף, שירת בצה"ל כרב צבאי במשך כ־13 שנה - ד"פ). הרב עובדיה התנגד להתדיינות בפני בתי המשפט הישראליים, מאחר שאינם דנים על פי דין תורה, מתח ביקורת נוקבת נגד בית המשפט העליון וכינה את השופטים "רשעים", "סוררים" ו"מחוללי שבת".
על שולמית אלוני אמר "צריך לעשות משתה ביום שתמות"; על יוסי שריד הטעים: "ארור המן, ארור יוסי שריד. השם ישים דמו בראשו וייתן בו נקמות שנעשו בהמן", והדבר הוביל לחקירה פלילית שנפתחה בעניינו במרץ 2000; בזמן ההתנתקות אמר על ראש הממשלה דאז אריאל שרון: "איזה אכזר הרשע הזה, שהוא עושה דברים כאלה. הקב"ה ייתן לו 'באנה' אחת - ימות! יישן ולא יקום!". בהמשך הצטער על פרשנות זו ואיחל לשרון אריכות ימים. כידוע, זמן קצר אחרי התבטאות זו קיבל שרון אירוע מוחי ושקע בתרדמת; את מבקרת המדינה מרים בן פורת כינה הרב "עוכרת ישראל, שונאת דת"; את היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש קילל ב"ייחרב ביתו" על שהחליט להעמיד את אריה דרעי לדין; על פרופסור יעקב נאמן אמר "הוא מניח תפילין של רש"י ורבנו תם, עושה הכל, אבל יש לו במוח סרטן". על אמירה זו התנצל בפני נאמן; ב־2006, בעת מלחמת לבנון השנייה, אמר כי "חיילים נהרגים משום שהם לא שומרים מצוות", אבל בהמשך קבע כי "כל חייל שרואים - צריך לנשק";
ב־2009 נשא דרשה שבה אמר: "המסכנים שנענשו בשואה הם גלגול של נשמות שחטאו" ועורר סערה. הוא טען שפרשנותו לא נועדה לחלל זכרם של הנספים אלא הייתה עמוקה וכיבדה את זכרם; ואחרון חביב, נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, זכה ממנו לאמרה הבאה ב־2005: "לפני כמה ימים דנו בעניין העושק, שהממשלה הזאת קיצצה מהעניים. קם נשיא בית המשפט הזה, ברק, אמר 'אני לא רואה עדיין'. עיניים לו ולא יראה - הוא לא רואה שבאמת גזלו אותם".
ב־1994 נפטרה אשתו מרגלית, ומאז, במשך כמעט 20 שנה - עד שנפטר - סעדו את הרב בנו משה וכלתו יהודית, שעברו להתגורר בביתו והשפיעו רבות על המתרחש בקרבתו. לרב עובדיה ולמרגלית נולדו שמונה בנות וחמישה בנים, והם גם אימצו מספר ילדים ברבות השנים. ב־1954 חוו טרגדיה גדולה, כשבתם רחל נולדה עם מום בלב ונפטרה תוך שלושה חודשים. אדלשטיין: "הרב לא ידע איך להגיד לילדים שלו שאחותם נפטרה, אז הוא שם את העגלה הריקה בבית, הילדים נכנסו והבינו מה קרה. הרב, מרגלית והילדים התיישבו על הרצפה והחלו לבכות ובאותו רגע נפל החשמל בכל ירושלים. הילדים של הרב מספרים איך באותו לילה הרב ישב על הרצפה לאור נרות ולא הפסיק לבכות. רגילים לראות אותו בפן זועם, כועס ומאוד פוליטי, אבל מאחורי זה עמד אדם רגיש מאוד".
טרגדיה נוספת, אחרי פטירת אשתו, חווה הרב כחצי שנה לפני שהלך לעולמו, ב־12 באפריל 2013, עם פטירתו של בנו, הרב יעקב יוסף, בגיל 66 בלבד לאחר מאבק במחלת הסרטן. אחד הסרטונים המרגשים שצולם שבועות ספורים לפני פטירתו של הרב יעקב יוסף הראה את פגישתו האחרונה עם אביו, שהגיע לברך אותו, להתפלל עליו ולבכות עמו. הפגישה הזאת התקיימה אחרי מספר שנים של מתיחות בין השניים: יעקב, שנמנה כאמור עם מייסדי ש"ס, החזיק בדעות ימניות קיצוניות והתנגד לעיקרון של "שטחים תמורת שלום" שבו תמך אביו; הוא האשים בפומבי אחדים מנציגי ש"ס בזיוף חתימות ובמעילה בכספים וזכה מאביו, מבלי לנקוב בשמו, לתגובה שמדובר ב"שקר מוחלט"; עם פטירת אמו לא ישב שבעה בבית אביו אלא בחר לשבת שבעה בביתו; כמו כן, חלק הרב יעקב על פסיקותיו של אביו בנוגע לדינים שקשורים לפסח.
"בכל המשפחות בישראל יש חילוקי דעות, זה אומר שאחד הוא מימין והשני משמאל", מסביר יהונתן יוסף, בנו של רבי יעקב ז"ל וחבר מועצת העיר ירושלים. "גם אצלנו במשפחה, עם כל הכבוד, היו חילוקי דעות והיו אנשים אינטרסנטיים שהלכו ופיתחו את זה לממדים לא קשורים, אבל בסוף האהבה המשפחתית מחפה על כל חילוקי הדעות הפוליטיים".
ילדיו ובנותיו של הרב הפכו להיות משפיעים ופורצי דרך בעצמם: עדינה בר־שלום הקימה את המכללה החרדית ירושלים; הרב אברהם יוסף היה הרב הראשי הספרדי של חולון וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל; הרב יצחק יוסף הוא הראשון לציון ונשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל; הרב דוד יוסף הוא ראש כולל יחוה דעת; ובנו הרב משה יוסף הוא ראש מכון מאור ישראל וראש בד"ץ בית יוסף.
"למדתי מסבא שלי לא להתנשא לעולם, לא להיות עם האף למעלה גם אם אני בתפקיד בכיר ככל שיהיה", מציין יהונתן. "למדתי ממנו להסתכל לכל אדם בגובה העיניים ולקבל כל אחד בסבר פנים יפות. הוא היה יושב עם דתיים וחילוניים ומדבר אל כולם באותו יחס ובאותה לבביות. כשהוא פגש בנאדם, הוא היה שוכח לרגע שיש לו מיליון ואחד דברים על הראש ופשוט משקיע בבנאדם שמולו, נותן לו צ'אפחות חברותיות ומתמקד בו. הוא היה יושב איתנו, הנכדים, ועם חברים שלנו, ומתייחס בלבביות לכולם. הוא היה איתנו יותר חופשי כי בכל זאת אנחנו הנכדים שלו. היה לו חוש הומור אדיר, הוא אהב לצחוק ואהב מאוד את החיים. הוא היה בנאדם, ידע ליהנות ממוזיקה טובה, מבדיחה טובה וממשפט טוב. הוא ידע להשתעשע עם הנכדים הקטנים, ידע לעשות חמוצים, שזה היה התחביב שלו. הוא האמין שאפשר לאהוב את השם בשמחה ולא צריך להיות סגפן, כל עוד הכל במידה הנכונה. הוא לחם מלחמת חורמה בעישון מתוך דאגה לבריאות האנשים. הוא היה מאוד מחובר ומעודכן למה שקורה בעולם. הוא הבין את הקשיים של הדור הזה, את התפתחות הטכנולוגיה. הוא היה יכול להתחמק מהכרעה כמו אם מותר או אסור להשתמש במגבונים בשבת, אבל הוא לא ויתר ורצה להתייחס לכל דבר, גם המודרני ביותר. הייתה לו משנה ברורה וסדורה עם קו מסוים לאורך כל חייו".
אביחי יוסף, בנו של הרב דוד יוסף, המשמש כמנהל החטיבה הדתית בהסתדרות העובדים, אומר על סבו: "הוא האמין שצריך ללכת עם מה שאתה חושב ולא להתיישר לפי מה שאומרים לך. מאז שאני ילד אני זוכר את המצב הזה: להתקומם ולהפוך כל מה שאתה חושב שלא נכון וללכת עם האמת שלך. אחרי זה הגיעו כל המהפכות הגדולות שהוא עשה, ברבנות הראשית ואז הקמת ש"ס, שהייתה המהפכה האמיתית ביחס לכל מזרחי היום".
אביחי טוען כי סבו היה שונה לגמרי מסב שגרתי: "מגיל אפס ידעתי שסבא הוא גדול הדור ושהדבר היחיד שחשוב לו זו תורה. אי אפשר לבוא ולגלגל לו את הספר או לספר לו סתם סיפורים שראיתי בלון או מכונית. זה לא הוא. אי אפשר לעשות את זה. לכן כל פגישה איתו, כילד, הייתה בדחילו ורחימו ביראת כבוד. ככל שגדלתי הקשר בינינו יותר התהדק, והוא היה שואל אותי 'מה אתה לומד?', היה מברך אותי ברכות שונות ותמיד היה מתעניין בי ובלימודים שלי. היו סיטואציות שבשבת בצהריים, כשהייתי מגיע אליו הביתה, הוא היה קורא לי ולבני דודיי הילדים, היה מעמיד אותנו, נותן לנו פירות חתוכים, מברך אותנו והרעיף עלינו חום ואהבה. הוא היה פשוט נמס כשהוא היה רואה ילדים".
ב־21 בספטמבר 2013, חול המועד סוכות, בעקבות החמרה במצבו הבריאותי, אושפז הרב יוסף בבית החולים הדסה עין כרם, ומשפחתו הוסיפה לו את השם "חיים" כסגולה לאריכות ימים. הרב נפטר ביום שני, ג' חשוון תשע"ד, 7 באוקטובר 2013, והוא בן 93. לפי ההערכה, הלווייתו הייתה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל, עם קרוב ל־850 אלף איש. הוא נקבר לצד אשתו בבית הקברות סנהדריה בירושלים.
