מה הבין זאב ז׳בוטינסקי בנוגע למלחמה הצפויה על הארץ? | דעה

לפני מאה שנה, ב־4 בנובמבר 1923, פרסם זאב ז'בוטינסקי את המאמר החשוב ביותר והמשפיע ביותר מאז ועד היום על היישוב העברי ועל מדינת ישראל - "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)".

המאמר פורסם כשנה לאחר שז'בוטינסקי התפטר מן ההנהלה הציונית ופרש מן ההסתדרות הציונית, והמשפט המשמעותי ביותר ממנו, שמופיע מיד לאחר ההקדמה - משפט שזעזע רבים אז ומזעזע רבים גם היום, הוא: "על השלמה מרצון בין ערביי ארץ ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל, לא כעת, ולא בגבולות העתיד הנראה באופק... (לכן...) אי אפשר לחלוטין לקבל את הסכמתם מרצון של ערביי ארץ ישראל להפיכתה של ארץ ישראל האחת מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי".

לציונים, קבע ז'בוטינסקי, יש שתי חלופות: או לוותר על החזון הציוני להקים מדינה עברית בארץ ישראל - וכך נהג המנהיג הציוני הדגול אחד העם - או לנטרל את מלחמת הערבים נגדנו באמצעות "קיר ברזל". ז'בוטינסקי כתב: "התיישבותנו - או שהיא צריכה להיפסק, או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית - קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע".

מאה שנים חלפו, ונראה שז'בוטינסקי צדק בתחזיתו, שכן במהלכן ערביי ארץ ישראל עשו הכל כדי למנוע את הגשמת המפעל הציוני לאשורו - מלוחמה סדירה ועד לוחמה באמצעות טרור.

המאמר התפרסם ברוסית בכתב העת "ראזסוויט" ("השחר"), וקראו אותו בין היתר שני האישים החשובים ביותר בתנועה הציונית באותו זמן - נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים ויצמן, והמזכיר הכללי של הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל, דוד בן־גוריון - והזדעזעו. ויצמן, כמו רבים אחרים, היה מזועזע עד אחרית ימיו. בן־גוריון הבין אחרי 13 שנה שיריבו הפוליטי הגדול צדק. בדיון במרכז מפא"י באפריל 1936 הוא אמר: "אין סיכוי להבנה עם הערבים". אהוד ברק הבין זאת רק בסוף כהונתו כראש ממשלה, לאחר שהיה כבר רמטכ"ל ושר חוץ, כשחזר מוועידת קמפּ דיוויד, עם יאסר ערפאת ונשיא ארה"ב ביל קלינטון, והצהיר ביולי 2000 ש"אין פרטנר". ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, ניסה לחזק את קיר הברזל בעזרת הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודן, כמו גם הניסיון להגיע להסכם עם ערב הסעודית, אך המאורעות האחרונים הוכיחו לצערנו שלא די בכך ואין תחליף לעוצמה צבאית כדי להבטיח את חיינו ולגרום לשכנינו להשלים עם קיומנו.

על השאלה אם ניתן להגיע להבנה עם הפלסטינים, התפרסמו עשרות מחקרים וספרים ואלפי מאמרים. לעומת זאת, ההיסטוריונים והפובליציסטים לא נתנו תשובה לשאלה - מהו הברזל שב"קיר הברזל". לכאורה, הכוונה היא לצה"ל. ביטא זאת בכיר קבוצת "ההיסטוריונים החדשים", פרופ' אבי שליים מאוניברסיטת אוקספורד, בספרו על הסכסוך הציוני־פלסטיני, כשם מאמרו של ז'בוטינסקי "קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי", שהתפרסם באנגלית בשנת 2001 ותורגם לעברית, ערבית, איטלקית, פורטוגזית וספרדית. לדברי שליים, המיישם העיקרי של "תורת קיר הברזל" המבוססת על כוח צבאי, היה מאז שנות ה־30 של המאה ה־20 דוד בן־גוריון, והיא עומדת מאז הכרזת העצמאות ביסוד האסטרטגיה של כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל.

פרופ' שליים לא חידש דבר, שהרי 24 שנים לפניו, בשנתו הראשונה כראש הממשלה, אמר מנחם בגין בטקס על קברו של בן־גוריון בשדה בוקר כי הזקן, מקים צה"ל, היה תלמידו הגדול של זאב ז'בוטינסקי ומיישם "תורת קיר הברזל" שלו.

אבל צה"ל, שהוא צבא העם, מתפורר היום במשבר סביב הרפורמה המשפטית ומתקשה מאוד בלוחמה נגד הטרור הפלסטיני. בוודאי לא לקיר הברזל הזה התכוון ז'בוטינסקי כשכתב במאמרו: "עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות, שססמתן היא 'בשום אופן לא', את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עִמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות".

מאז מלחמת יום הכיפורים, בשתי מלחמות לבנון, בשתי האינתיפאדות, במרגמות, בטילים וברקטות מרצועת עזה ובטרור בירושלים, ביהודה ושומרון - צה"ל רחוק מלהיות קיר ברזל למשהו ולהרתיע מישהו.

כדי להבין לְמה התכוון ז'בוטינסקי ב"קיר הברזל" ומהו הברזל ללא סדקים שנכשלנו להקימו, נתאר בלשונו, באירועי חייו ובמעשיו את התפתחותה של אידיאולוגיית הציונות האסטרטגית שלו שאותה תיארתי וניתחתי לעומק בספרי "גלגל המנוף של ההיסטוריה".

ב־1898, בסוף שנת הלימודים של הכיתה השביעית בבית הספר התיכון, לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, פרשׁ ז'בוטינסקי מן הלימודים ללא תעודת בגרות, ונסע לבדו לברן שבשווייץ בשליחות עיתונאית. במקביל, למד שם בפקולטה למשפטים. במפגש במועדון סטודנטים יהודים הוא קבע שעל היהודים לעלות מיד לארץ ישראל לפני שתתחולל שואה. באותו מועדון הוא פגש את נביא הצבאיוּת הציונית, מרקו ברוך, שחמש שנים קודם לכן התעמת עם הסטודנט לכימיה חיים ויצמן בוויכוח במועדון סטודנטים יהודים בברלין, "ישראל הצעיר", והציג את מי שיהיה לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל כילדותי וגלותי.

ז'בוטינסקי קרא לסטודנטים היהודים לאמץ את דרך המלחמה ולא את דרך ההתיישבות הציונית והשתדלנות המדינית, כנתיב להשגת ריבונות עברית. באוזני הסטודנטים הוא חזה כי תפרוץ מלחמה עולמית בקרוב, בגלל אינטרסים מנוגדים של עמי אירופה ובגלל שאיפתה של בריטניה להשתלט על המזרח התיכון. לדבריו, יש לארגן מחתרת צבאית יהודית שתתארגן במבנה היררכי ברור, כדי שתפעל כצבא שיכבוש את ארץ ישראל באותה מלחמה, במסגרת הצבא הבריטי. לצורך זה הוא הציע להקים בברלין אקדמיה צבאית יהודית, שבה יוכשרו מפקדי הצבא העברי על מנת שיהיה זה צבא באיכות הגבוהה האפשרית. ססמאות האקדמיה יהיו: "חזק ואמץ", "רק לעזי נפש תשׂחק השעה", "אחרי האפלה - האור!".

אחרי שהנוכחים התפזרו מן המפגש בברן, בירך מרקו את ז'בוטינסקי על דבריו, והשניים שוטטו יחדיו ברחובות ברן ושוחחו. הוא שכנע אותו לעבור מברן לרומא. הם נפגשו שוב ברומא פעמים אחדות. באותם מפגשים הציג ברוך באוזני ז'בוטינסקי את השקפותיו: "הקושי העיקרי אצל היהודים", הסביר לז'בוטינסקי, "הוא כי בין העמים של ימינו קשה להם למצוא בעלי ברית טבעיים. אנו, בתור עם, יושבים מבחינה פוליטית באי השדים. ממש כדרייפוס, מנותקים אנו מכל העולם. אבל עלינו לחפש ולמצוא לנו, בכל זאת, בעלי ברית בקרב אותם העמים, אשר בגלל שאיפותיהם הדומות לשאיפותינו יסכימו לעזור לנו בכיבוש מולדתנו ויישארו נאמנים לנו, לפחות במשך כל תקופת ברית הידידות שבינינו. המדובר הוא לא בסיפוק האינטרסים החומריים הגסים. העמים האגואיסטיים אינם מאריכים ימים! צפויה להם כליה בלא עת! צריך שבעלי בריתנו ידעו לשרת אידיאלים. בברית זו עם אויביהם של אויבינו אני רואה פעולת הכשרה חשובה לעבודתנו המדינית".

ב־1938, 40 שנה אחרי ושנתיים לפני מותו, סיפר ז'בוטינסקי בפריז למעריציו, במפגש לציון יום השנה לייסוד תנועת הנוער בית"ר, על השפעת מרקו ברוך על מפעל חייו: "שוחחתי עם מרקו ברוך. שאיפתו הייתה - הקמת צבא עברי... המילה - גדוד עברי - נפלטה בפעם הראשונה בתולדות הציונות משפתיו... הודות לו, נתגלה לי באותו לילה בכל עומקו סוד זה, ששמו 'המהפכה העברית'... זוהי תורתו וצוואתו של אותו איש, ששמו היה מרקו ברוך, ואת תורתו זו הריני מוסר לכם!". מהפכה עברית וצבא איכותי מאוד הם "קיר הברזל".

ב־1901 הגיע ז'בוטינסקי לביקור באודסה מתוך כוונה לחזור לרומא כדי לסיים שם את לימודיו ולהתמחות כעו"ד. בביקור זה גילה כי יצא לו שם כסופר ושם קיבל הצעה לכתוב טור קבוע בעיתון "נובוסטי". הוא החליט להישאר באודסה ולוותר על חזרה לאיטליה ועל קריירה משפטית. הוא הצטרף לארגון הציוני "ירושלים" ובמסגרתו הצטרף לקבוצה להגנה עצמית מפני פוגרומים. ראש הקבוצה, ישראל טריווש, סיפר בתחילת 1923 על דברים שאמר לו ז'בוטינסקי בן ה־23:

"אף אחד לא יוותר מרצונו על טריטוריה משלו לטובת זולתו. הטורקים לא ייתנו לנו את ארץ ישראל בעד כסף ולא בלי כסף. התושבים האחרים של ארץ ישראל מהווים כיום כמות מבוטלת. גם אנו מהווים שם כיום אפס. אבל אוכלוסיית ארץ ישראל - בין אם היא תהיה מורכבת מערבים או מאחרים - תתנגד להתיישבותנו, ועל אחת כמה וכמה להשלטת ממלכתיותנו. והתנגדות זו תגבר בד בבד עם גידול מספרנו שם... אין לרכוש כברת ארץ מסוימת ללא מלחמה ממש, ויחזיק בה מי שיגלה באותה מלחמה יותר יכולת, יותר עקשנות, יותר הקרבה... אינני יכול לתאר לעצמי כיצד נוכל להשיג את ממלכתיותנו מבלי מלחמת דמים... אנו חייבים ליצור בעצמנו את כל האמצעים לכיבושה מחדש של ארץ ישראל שלנו. ואמצעים אלה דורשים לא רק כספים ומושבות, כי אם גם נשק, צבא, אימונים והקרבה עצמית - שבלעדיהם לא תהיה לנו מדינה לעולם...
"וכך עלינו לגשת להקמתו המדורגת של הכוח הצבאי שלנו. עלינו הציונים דווקא, אם רוצים אנו באמת ובתמים בתקומתה של ממלכת יהודה: תחת דגל הגנתן העצמאית של הקהילות המקומיות, יש ליצור יחידות קרביות ממש. יש לחנך את הנוער הציוני שלנו ברוח צבאית, מתוך בינה, לא רק לביטחוננו המקומי, כי אם להגשמתו הסופית של הרעיון הציוני... חלוקתה של האימפריה העות'מנית היא בלתי נמנעת. ואם יעלה בידינו לחדור עם צבא של מאה אלף איש, ברגע החלוקה הזאת, יהיו לנו כל הסיכויים להשיג את ארץ ישראל. עלינו רק להיות מוכנים...
"הגנה עצמית... היא הצעד הראשון שעשוי להיהפך בסיס בשביל השני. לשם כך נחוצה הכשרה רוחנית וגופנית ממושכת. דבר זה אי אפשר להשיג בבת אחת, בשעת תוהו ובוהו. ואני אינני מציע כלל להכריז על הכנה צבאית כזאת כעל ססמתנו בקונגרסים ובוועידות ציוניות. אינני מציע לדון בגלוי על תוכנית זאת. אני מוכן אף להימנע מדיון סודי בה בחוגים ציוניים רשמיים. אני מוכן להסכים שעניין זה צריך להיות קונספירטיבי בהחלט. מעין התעסקות עצמאית מצד נוער ציוני חופשי, הפועל על דעת עצמו, ומתוך סיכון עצמו בלבד".

רעיון "צבא הכיבוש" של מרקו ברוך, שהתגלגל לרעיון של ז'בוטינסקי לבנות גיס המונה מאה אלף יהודים מרוסיה, עבר לידידו יוסף טרומפלדור, כשהשניים הקימו במצרים גדוד יהודי במסגרת הצבא הבריטי שלחם בגליפולי במלחמת העולם הראשונה, שאותה חזה מרקו ברוך 32 שנים לפני כן. ביוני 1917 חזר טרומפלדור לרוסיה כדי לפעול שם למען הציונות וארץ ישראל. שאיפתו הפעם הייתה לגייס כוח יהודי של מאה אלף איש שיישלח לחזית קווקז או פרס ויגיע משם לארץ ישראל. הממשלה הזמנית של רוסיה ראתה בעין יפה את תוכניתו הגרנדיוזית של טרומפלדור, אולם הממסד היהודי והציוני ברוסיה הסתייג מהרעיון, כפי שראשי ההסתדרות הציונית התנגדו להקמת הגדוד במצרים, כפי שהרצל ביטל את יוזמותיו הצבאיות של מרקו ברוך. רעיון "קיר הברזל" הפחיד מאוד את דור הציונים הראשון.

את קונספציית "קיר הברזל" החל ז'בוטינסקי לגבש בין פוגרום קישינב ב־1903 לפוגרום אודסה ב־1905, כשלשיא הגיבוש הוא הגיע כשתרגם לרוסית את הפואמה של ביאליק "בעיר ההרגה", שהיה, באורח יוצא דופן, כמעשה יצירה מקורית משלו. יותר מכל הזדהה ז'בוטינסקי עם שורות אלה של ביאליק:

תַּעֲמֹד הַצָּרָה לְדוֹרוֹת - צָרָה לֹא־נִסְפָּדָה,
וְדִמְעָתְךָ אַתָּה תֵּאָצֵר דִּמְעָה בְלִי־שְׁפוּכָה,
וּבָנִיתָ עָלֶיהָ מִבְצַר בַּרְזֶל וְחוֹמַת נְחוּשָׁה
שֶׁל־חֲמַת מָוֶת, שִׂנְאַת שְׁאוֹל וּמַשְׂטֵמָה כְבוּשָׁה,
וְנֹאחֲזָה בִלְבָבְךָ וְגָדְלָה שָׁם כְּפֶתֶן בִּמְאוּרָתוֹ,
וִינַקְתֶּם זֶה מִזֶּה וְלֹא־תִמְצְאוּ מְנוּחָה;
וְהִרְעַבְתָּ וְהִצְמֵאתָ אוֹתוֹ - וְאַחַר תַּהֲרֹס חוֹמָתוֹ
וּבְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר לַחָפְשִי תְשַׁלְּחֶנּוּ
וְעַל־עַם עֶבְרָתְךָ וְחֶמְלָתְךָ בְּיוֹם רַעַם תְּצַוֶּנּוּ.

"מבצר ברזל וחומת נחושה" של ביאליק הבשיל במשך עשר שנים בתודעתו של ז'בוטינסקי ל"קיר הברזל". הפוגרומים ברוסיה וחוויות ההגנה העצמית היו גורם מרכזי בגיבוש תורת הביטחון של ז'בוטינסקי. ב־22 בינואר 1919, בשלב הראשון של מעורבותו הישירה בסכסוך היהודי־ערבי, ובמשולש היחסים שבין השלטון הבריטי לבין היהודים והערבים, הוא כתב לחברו חיים ויצמן שעשה בוועידת השלום בפריז: "לא לקחתי חלק בארגון ההגנה העצמית בימי־נעוריי, כדי לשבת עכשיו ולהסתכל בשקט איך תוקעים לראשיהם של הערבים שיוכלו להיפטר מאיתנו, אם רק ייתנו לנו בעיטות חזקות למדי". לרעייתו יוענה כתב באותו חודש: "הדבר עוד עלול להיגמר כמו בקישינב. לא באותו אופן טרגי, אבל באותה צורה בזויה".

ב־1908 נשלח ז'בוטינסקי לאיסטנבול שבטורקיה בשליחות העיתון הפטרבורגי "רוס", לרגל מהפכת "הטורקים הצעירים". הוא שהה שם זמן ממושך, למד מקרוב את האופי הטורקי והמוסלמי, והגיע למסקנה שמרקו ברוך, יליד איסטנבול, הגיע 30 שנה לפניו למסקנה שתהיה זאת משימה כמעט בלתי אפשרית להקים מדינה יהודית כל עוד הטורקים ישלטו בארץ ישראל.

ב"סיפור יָמַי" הוא כתב: "נתפתחה אצלי הכרה פנימית מוצקה ואיתנה: במקום ששולט הטורקי לא תאיר השמש ולא יצמח העשב, ובלא התפוררותה של הקיסרות העות'מנית אין תקווה לתחייתה של ארץ ישראל". מרקו ברוך התאמץ לשלב את ההסתדרות הציונית במלחמה בין טורקיה ויוון ונכשל, אחר כך הוא ניסה להקים יחידה צבאית יהודית (קיר ברזל) במצרים ונכשל גם כן. ז'בוטינסקי לעומתו, הצליח, נוכח התנגדות כל מנהיגי התנועה הציונית. זה היה המפעל הגדול ביותר בחייו: הקמת גדוד יהודי (קיר ברזל) במסגרת הצבא האנגלי שישתתף בכיבוש ארץ ישראל מידי הטורקים. אבל לשם כך הוא היה זקוק למלחמה, ובינתיים הוא התעמק יותר ויותר בהוויית הצבא והמלחמה, עד שהיה לאחד המומחים הצבאיים הגדולים בעולם.

הראָיה: ב־1 בינואר 1912, שנתיים וחצי לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה, הוא חזה שהיא תפרוץ וניתח את מהלכיה במאמר בשם "הורוסקופ". לדבריו, "לאירופה צפויה מלחמה גדולה, אותה מלחמה שהעולם כה מפחד ממנה ובו בזמן מחכה לה בסקרנות חולנית. מלחמה במרכז אירופה בין שתים (או יותר) מעצמות תרבותיות, ממדרגה ראשונה, המזויינות בכל הטכניקה השגעונית של זמננו, בהשתתפות חיל היבשה, הים, התת־ים והאוויר, במספר קורבנות אדם שלא ישוער ובהפסדים כספיים ענקים כאלה, שספרות החשבון לא יספיקו להם. מלחמה מוכרחה לפרוץ בין אנגליה וגרמניה. השאלה רק אם תצטמצם בין שתי המדינות הללו בלבד... אין למנוע את המלחמה כשם שאין למנוע ערב אחרי יום. על כך אי אפשר שתהיינה שתי דעות".

ז'בוטינסקי לא רק חזה את פרוץ המלחמה ואת מאפייניה העיקריים, אלא בלא שהיה מודע לכך ניבא שהיא תאפשר לו לממש את חזון "קיר הברזל" ולקדם יותר מכל אדם אחר, עד אז, את החזון הציוני להקים מדינה עברית בארץ ישראל. הוא כתב: "חושב אני, שלי בכלל היה ברור תמיד, מאז ומעולם, שאם תפרוץ פעם מלחמה בין אנגליה וטורקיה, הרי טוב היה אילו היו היהודים מקימים גייס משלהם ומשתתפים בכיבושה של ארץ ישראל". כשהמלחמה פרצה, הוא יצא ביוזמתו לסקר את חזית המערב, בעיקר צרפת, בשליחות העיתון הרוסי הליברלי "רוסקיא וידומוסטי", אחרי ששכנע את עורכיו להטיל עליו את המשימה. תשומת הלב הראשונה במסעותיו בחזית המערב הייתה לרשלנות אנשי הצבא, לחוסר מקצועיות המפקדים לכל אורך שרשרת הפיקוד, ולחוסר השליטה שלהם בפעולות ובמבצעים. מכאן הגיע למסקנה, שאותה הוא פיתח ברומן שלו "שמשון", שקיר הברזל איננו צבא רגיל אלא צבא מקצועי באיכות גבוהה כמו הצבא הפלישתי בימי שמשון הגיבור וכמו הצבא הבריטי בפיקוד הגנרל אדמונד אלנבי, שבמסגרתו ז'בוטינסקי היה קצין זוטר. צבא זה הוא שכבש את ארץ ישראל מידי הטורקים בשלבי הסיום של אותה מלחמה.

אחרי שלושה ימים ראשונים שבילה בשדה הקרב, כתב ז'בוטינסקי במאמר ששלח לעיתון, שצבא קטן, מאומן ומצויד היטב - מקצועי לכל דבר ועניין, יכול להתמודד בהצלחה מול צבא גדול ממנו בהרבה, ולהשיג מטרות מערכתיות. בכתבה נוספת הוא התפעל מן המקצועיות של הצבא האנגלי: "אנגלים במחפורות תחת אש, עושים התעמלות שבדית. כשיש להם מחסור במים, מעדיפים להשתמש בהם לא לשתייה, אלא לרחיצת פנים. הקצינים האנגליים מוליכים לפעמים את החיילים להתקפה, ומשאירים את המונוקל על העין. כל האנגלים יורים היטב. האנגלים מתחרים זה בזה בקליעה למטרה, והפרס - סיגריה".

תובנות והתרשמויות אלה, שקיבלו ביסוסים רבים במהלך המלחמה, חיזקו את ז'בוטינסקי במאבקו להקמת גדודים עבריים בצבא הבריטי, במהלך המלחמה, ובמאבקיו להקמת גדודים עבריים בארץ ישראל, בתקופת המנדט הבריטי שאמורים היו לשמש קיר ברזל.

שלושה חודשים אחרי שפרצה, הצטרפה טורקיה למלחמה לצדן של גרמניה ואוסטריה. למרות היותו מנהיג ציוני בולט בשלב זה, התייחס ז'בוטינסקי למלחמה, בשלושת החודשים שקדמו להצטרפותה של טורקיה, כאל מאורע שאינו נוגע לו. ב"סיפור יָמַי" הוא כתב שמשנודע לו כי טורקיה נגררה למלחמה, "המצב הזה השתנה פתאום בן־לילה... בן־לילה אחד שיניתי את דעתי ואת עמדתי הקודמת, תכלית שינוי. מאל"ף עד ת"ו... גורלנו תלוי בשחרור ארץ ישראל מתחת השלטון הטורקי, ובשחרור הזה צריכים אנו להשתתף בתור יחידה צבאית עברית". הוודאות הזאת לא הייתה נחלתו של איש מן המנהיגים הציונים הבכירים באותה תקופה. מנובמבר 1914, במשך כשלוש שנים, פעל ז'בוטינסקי, במימון צנוע (שלא במתכוון) של עיתון רוסי, להקמת גדודים צבאיים יהודיים סדירים, שיילחמו במסגרת צבא מעצמתי מארח, לכיבוש ארץ ישראל מידי הטורקים.

האופציות שבחן היו: במסגרת הצבא האיטלקי, או הצבא הצרפתי או הצבא הבריטי. באוגוסט 1917 התפרסמה בלונדון הודעה רשמית על ייסודו של "הגדוד העברי" שהוא פעל להקמתו. הוא התגייס לגדוד, עבר קורס קצינים ופיקד על פלוגה בקרב גשר אום אל־שרט בחזית נהר הירדן.
מיד לאחר תום המלחמה החל ז'בוטינסקי לגבש את תורת קיר הברזל ברומן "שמשון", שאותו חיבר בין השנים 1919־1926 ומבוסס על סיפורו של שמשון המקראי. שמשון, לפי ז'בוטינסקי, הוא המנהיג האידיאלי של עם ישראל, המפוצל מבפנים ומאויָם מבחוץ על ידי הפלישתים שיש להם צבא מקצועי. כדי להשתחרר מעול הפלשתים היה צורך ללמוד מהם את סודות המקצוענות הצבאית. כך על הציונים ללמוד את סודות הצבא המקצועי מהבריטים. הוא לא השלים את המלאכה ולכן הוא מורה לאחד מפקודיו: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל... הדבר השני הוא: מלך, אמור נא זאת לדן, לבנימין, ליהודה ולאפרים: מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלישתים, ולכן הפלישתים הם אדוניה של כנען".

 במהלך הקמת הגדוד, הגיעו לאלכסנדריה דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי, מנהיגי מפלגת פועלי ציון. בניגוד לז'בוטינסקי ולטרומפלדור, הם דווקא האמינו בעתידה של האימפריה הטורקית, והאמינו שניתן לפתח תחת שלטונה יישוב יהודי, בשיטת הציונות המעשית, שמנהיגיה עמדו אז בראש ההסתדרות הציונית. השניים התאמצו לשכנע את טרומפלדור לחזור בו מיוזמתו להקמת הגדוד, בטענה שהגדוד מסַכן את היישוב היהודי בארץ ישראל. "בארץ יש רבבות יהודים, ודבר זה עלול להביא לידי חורבן היישוב. טרומפלדור לא קיבל את דעתנו", כתב בן־גוריון. לא רק את טרומפלדור ניסה בן־גוריון לייאש, אלא בהגיעו זמן קצר אחרי זה לארה"ב, הוא פגש שם את חברו של ז'בוטינסקי, פנחס רוטנברג, שהגיע לארה"ב בתיאום עם ז'בוטינסקי, כדי לגייס יהודים לגדוד עברי. אותו הצליח בן־גוריון להכשיל. יחד עם בן־צבי פעל בן־גוריון להקים בארה"ב את תנועת "החלוץ", שחבריה יעלו אחרי המלחמה לארץ ישראל. הוא הסביר שהמולדת לא תיבנה במלחמה ולא בדיפלומטיה, גם לא בוועידות, כי אם ביגיע כפיו של העם. "זכויות מדיניות וערובות משפטיות הן תוצאה מן הכיבוש המעשי האמיתי", כתב אז.

אחרי שלוש שנים הבין בן־גוריון כי ז'בוטינסקי צדק, אף כי ספק אם הודה בכך אפילו בפני עצמו. הוא התאמץ להקים גדוד יהודי בצבא האמריקאי ונכשל. אז הוא הפנה את מלוא מרצו להקמת גדוד יהודי אמריקאי בקנדה, שישתייך למסגרת שכונן ז'בוטינסקי בלונדון והוא עצמו התגייס אליו ונשלח לשמור על שבויים טורקים וגרמנים במצרים.

לא רק ז'בוטינסקי הלאומי, אלא גם חברי הארגונים בר גיורא והשומר הסוציאליסטים ביקשו לפתח מקצוענות צבאית. אך בעוד ז'בוטינסקי ביקש להקים גדודים קבועים וגלויים במתכונת בריטית, ביקשו הסוציאליסטים להקים צבא מקצועי מחתרתי. בן־גוריון, שלא היה מעוניין בארגון מקצועי מחתרתי שלא יהיה נתון לשליטתו, דאג לפירוק ארגון השומר ב־1920 והקים את מיליציית ההגנה. חלק מוותיקי השומר הקימו ב־1921 מחתרת עמוקה יותר, "הקיבוץ החשאי", שאמורה הייתה להיות "קיר ברזל" סוציאליסטי. הם יסדו אקדמיה צבאית בקיבוץ תל יוסף שבעמק יזרעאל; כמה חברים השתלמו באירופה בטַיִס ובימאות, ומחסני הנשק שלהם היו גדולים ממחסני הנשק של ארגון ההגנה של בן־גוריון ועושה דברו אליהו גולומב. אך כמו ז'בוטינסקי, גם הם לא יכלו להתמודד עם גאונותו הפוליטית של בן־גוריון, שפירק אותם ב־1927. התוצאה: טבח יהודים בחברון ובצפת במאורעות 1929, פילוג בארגון ההגנה, והפיכת הארגון הפורש לארגון צבאי לאומי (אצ"ל) שמנהיגו הפורש היה זאב ז'בוטינסקי.

25 שנים אחרי שבן־גוריון ניסה למנוע גיוס יהודים מגורשים מארץ ישראל לצבא הבריטי על ידי טרומפלדור וז'בוטינסקי במצרים ורוטנברג בארה"ב, הוא עצמו פעל להקמת חטיבה יהודית במסגרת הצבא הבריטי, כדי להילחם בגרמניה הנאצית ובבעלות בריתה במלחמת העולם השנייה, וכדי ללמוד מהבריטים, שבעיני ז'בוטינסקי היו פלישתים מודרניים, כיצד פועל צבא מקצועי. תוך כדי המלחמה הוא ביקש לפרק את הפלמ"ח ולשלב את לוחמיו בצבא הבריטי. מכאן, שבן־גוריון עבר תהליך של ז'בוטינסקיזציה, אומנם מעט מדי ומאוחר מדי, כי לא בן־גוריון ולא איש ממנהיגי היישוב הבינו את תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי (וגם היום ראשי המדינה מימין ומשמאל אינם מבינים), שעיקרה: חזרה מן היהדות הבלתי ריבונית והאנטי־צבאית, לעבריוּת, המפתחת יכולות צבאיות מעולות, המהוות קיר ברזל, כפי שנהגו אברהם אבינו, שהכריע את מלכי הצפון; משה רבנו, שהכריע את צבא האימפריה המצרית, ודוד המלך, שכונן את המעצמה הישראלית בימי קדם, כדי להבטיח את הריבונות העברית, במחיר שהעם מסוגל לשלם.

שישה חודשים לפני שפרצה מלחמת העצמאות, הודה בן־גוריון בישיבת מזכירות מפא"י שהיהודים אינם מוכנים למלחמה: "דעתי היא דעה הנשענת על חוות־דעתם של מומחים, שאם אנו חושבים שיש לנו כוח הגנה על הישוב אנו חיים בטעות... מה שהוכשר, הוכשר לדברים שזמנם כמעט עבר... אבל לא לדברים שעלולים להיות מחר־מחרתיים. אף חטיבה אחת בארגון לא הוכנה לכך. בפלמ"ח יש הישגים גדולים, אך גם הם לא יעמדו בשום ניסיון... לא הם קיבלו את האימון הדרוש ולא מפקדיהם, וברגע הראשון יהיה כישלון איום ונורא, טראגי ומזעזע... יש עולם ערבי מאורגן, מדינות, צבא. כמובן, לעומת הצבא באירופה אין לו ערך, אבל לעומת לא־צבא יש לו ערך, ואנחנו במצב של לא־צבא. נצטרך לעשות מלאכה לא קלה, לעקור מלב האנשים הקרובים לעניין את האמונה שיש להם משהו. אין להם כלום. יש להם רצון טוב, יש להם יכולת גנוזה, אבל להיות חיילים זאת מלאכה שצריך לדעת אותה. איננו יודעים, אבל מסוגלים לדעת... יושבים כאן חברים אחדים שהם קרובים לעניין, ובוודאי משתוממים למשפט הקשה. הוא איננו כל־כך קשה. מה שאני חושב בליבי אינני רוצה להביע".

ב־9 באוגוסט 1947, שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת העצמאות, אמר בן־גוריון בוועידת מפא"י שהציונות עומדת בחזית הביטחון, ודוברים אחרים אמרו שחזית הביטחון "הוזנחה קצת בזמן האחרון ויש צורך בהתגייסות מחודשת לצרכיה. שאננות בחזית מזיקה ומסוכנת". בן־גוריון היה אז לא רק יו"ר הנהלת הסוכנות אלא גם המחזיק בתיק הביטחון, כלומר, פורמלית הוא היה האחראי הישיר והיחיד להזנחה. לא רק הזנחת חזית הביטחון הייתה מחדל שלו, אלא גם אווירת השאננות, שאכן הייתה מזיקה ומסוכנת, הייתה תוצאה של תפקודו הלקוי.

בסוף אותו חודש השמיע בן־גוריון עוד נאומים חסרי כיסוי בנושא המצב הביטחוני. אחד מהם היה בישיבת הוועד הפועל הציוני בציריך שבשווייץ. בישיבה זאת אמר בן־גוריון שלא הבריטים הם אויביה האמִיתיים של הציונות "אלא תלמידיו ואף מוריו של היטלר, היודעים דרך אחת - ודרך אחת בלבד - בפתרון הבעיה היהודית: השמדה טוטאלית... מטרת ההתנפלות הערבית עכשיו אינה שוד, טרור, הפסקת גידולו של המפעל הציוני, אלא החרבת המפעל הציוני כולו... התנועה עסקה בעניינים אחרים לגמרי, כגון ועדת החקירה של האו"ם, ורואה בהם מרכז הכובד. לשאלות ממין זה קוראים אצלנו שאלות מדיניות ובהן מטפלים בלי הרף. אני מצטער לחלוק על דעת הקהל שלנו ולראות במרכז שאלה אחרת לגמרי, שאלת ביטחונו של הישוב. בשעה זו פירושה שאלת הגשמת הציונות או חדלונה". השתתפותו של בן־גוריון בוועידת עסקנים בציריך על סף מלחמת השמדה טוטאלית של "תלמידיו ואף מוריו של היטלר" נגד הישוב העברי בארץ ישראל מאששת את טענתי, שהוא לא הבין את הוויית הצבא והמלחמה, שהרי היה עליו להיות בארץ ישראל ולהנהיג את ההכנות החפוזות למלחמה. אני גם טוען שאי־הבנה זאת הייתה אחת הסיבות לכך שהיישוב העברי לא התכונן כראוי למלחמה.

ב־20 ביוני 1950 הסביר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון בכנסת במילים אלה את ליקויי התפקוד של ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות ואת כישלונו להקים צבא במהלכה: "היה צורך בשבירת כלים (דהיינו 'הפיכה משטרית'), כי משטר הביטחון שהיה קיים שנים רבות, והייתה בו ברכה רבה, לא התאים עוד לצרכים ולתנאים החדשים. ולא קל אצלנו לשבור כלים גם אם אבד עליהם כלח; כי גם 'המהפכנים' שבתוכנו הם ביסודם שמרנים אדוקים, ואצלנו מקדשים הקליפה גם כשתוכנה התרוקן, ולא קל היה לשבור כלים, אבל לא פחות קשה היה הדבר השני, להקים כלים חדשים".

בנאום זה לא הזכיר בן־גוריון שהוא היה האחראי למערכת הביטחון של היישוב, שלא הפכה את הלא־צבא לצבא, ושהוא טיפל בבעיות מדיניות ומפלגתיות, שהעסיקו אותו בלי הרף, ולא נשאר לו זמן לטפל ביסודיות בבעיות הביטחון. לכן לא היה ליישוב העברי צבא ברמה מינימלית כשפרצה המלחמה, ולכן הצבא נבנה תוך כדי המלחמה. כבר באמצע 1939 כתב בן־גוריון ביומנו, לאחר שבדק את המצב בהגנה: "אין אימון, החלטות חיוניות אינן מתקבלות מחוסר קוורום או מחוסר התאמה פנימית, והעניינים מוזנחים או מוחמצים". ד"ר זהבה אוסטפלד, שניהלה את ארכיון צה"ל, שאינה חשודה בקיצוניות ובלהיטות לשבור מיתוסים ושאפשר להגדירה כ"בן־גוריוניסטית", כתבה במחקרה: "לא מוצו השנים הקריטיות 1946־1945, שהיו חיוניות להכנות מאסיביות למלחמה הטוטאלית הצפויה". גם בשנת 1947 לא נעשו הכנות כאלה.

האחראי על הליקויים והמחדלים בגיבוש הכוח הצבאי העברי בתקופת היישוב ובהכנות למלחמה היה דוד בן־גוריון, יושב־ראש הנהלת הסוכנות היהודית. ב־1947 הצליח בן־גוריון לשכנע את יהודי ארץ ישראל ואת התנועה הציונית לאמץ מטרה לאומית מוגבלת - הקמת מדינה יהודית עצמאית בחלק מארץ ישראל (אף כי הוא ובעלי בריתו הפוליטיים שאפו למדינה יהודית בכל הארץ, מה שקוראים היום ארץ ישראל השלמה) - אבל לא הצליח לשכנע אותם לבנות צבא סדיר מקצועי שיבטיח את הגשמת המטרה הזאת, ולא ידע מה לעשות כדי שצבא כזה יקום. הוא האמין - כמו רוב הפוליטיקאים לאורך ההיסטוריה ובימינו, בעולם ובישראל - שרצונותיו ודיבוריו של מנהיג מתממשים אוטומטית במעשיו של הציבור. חצי שנה לפני שפרצה מלחמת העצמאות נתגלה לו שארגון ההגנה וחטיבתו המגויסת, הפלמ"ח, אינם צבא, ותוך כדי המלחמה ואחריה התפתחה מערכת הביטחון העברית בכיוון שונה מזה שרצה בו, ולא פעם בכיוון הפוך. כמו רוב המנהיגים לא הודה בן־גוריון באחריותו לליקויים ולמחדלים הביטחוניים, והפעיל את כישוריו הפוליטיים לבניית תדמיתו כאב־מייסד ביטחוני מצליח. כך זוכרים אותו רוב הישראלים, והזיכרון הזה אינו מתיישב עם המציאות ההיסטורית.

תולדות מדינת ישראל ב־75 שנותיה מלמדות שאף כי הביטוי שטבע זאב ז'בוטינסקי, "קיר ברזל", השתלט על השיח הביטחוני הישראלי, קיר ברזל כפי שהבין ז'בוטינסקי לא נבנה, וזאת באשמתם של תלמידו, בן־גוריון, ושל מפקדי מיליציית הפלמ"ח שבנו את צה"ל שהוא מיליציה חמושה היטב ולא צבא מקצועי כפי שהטיף ז'בוטינסקי. לקראת מלחמת העצמאות בן־גוריון הבין מהו קיר הברזל אך נכשל להקימו. תלמידי ז'בוטינסקי, ראשי הממשלות מנחם בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו, אף הם לא הבינו. ההוכחה: הפלסטינים עדיין לא מוכנים להגיע איתנו להסדר שלום ומקווים שבעזרת לוחמת טרור ועזרת בעלי ברית כמו איראן הם ישיגו את מטרתם ויחסלו את מדינת ישראל, בדיוק כפי שניסו לעשות השבוע, באירוע הטרור הרצחני שפתח את מבצע חרבות ברזל.

את המצב היום סיכם השנה האלוף במיל' גרשון הכהן במאמר "התעצמות הטרור מתוך סדקים בקיר הברזל": "אובדן האחדות הלאומית והמחלוקת המתרחבת על המטרה הלאומית המשותפת מסמנים סדק מתרחב בתשתית קיר הברזל. גם קולות המחאה של אזרחים יהודים שמאיימים כי בתנאֵי השינוי הפוליטי הם ימצאו את דרכם חזרה לגולה, מחוללים סדקים משמעותיים".