"כשנודע לי על האסון הנורא הזה, הרגשתי כמו פקעת. היו כל מיני בקשות שאבוא לטיפולים בטראומה, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות עכשיו את הדברים הכי קיצוניים, אולי כדי לתת קצת מנוח לנפשי ולהרגיש שאני עם כולם", אומרת ד"ר דורית מינץ, אחת מהעובדות הסוציאליות שהתנדבו בשבועיים האחרונים בבסיס שורה של הרבנות הצבאית, שעם פרוץ הלחימה החל לשמש תחנת ריכוז חללים ובו נעשית עבודת איסוף וזיהוי החללים, ואליו מגיעות חלק מהמשפחות על מנת לזהות את יקיריהן.
"השלכות מרות": החשש מחזית נוספת - והאזהרה של איראן לישראל
"חשוב לו שכל המערכת תישא באשמה": התוכנית של נתניהו ליום שאחרי המלחמה
מינץ, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית מזה 15 שנה, שייכת למגזר החרדי והיא אם ל־11 ילדים. בשגרה היא מתמקדת בטיפול נפשי באוכלוסייה הכללית ובנערות בסיכון, ואילו מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" התנדבה להיות במקום שבו המראות והחוויות בלתי נתפסים. "עוד לפני שאנחנו מדברות על זיהוי הנרצחים, אני כל הזמן משחזרת במוח את הפריקה של המשאיות", היא מספרת.
"אני רואה את הבחורים הצעירים שרק עכשיו גמרו טירונות, שמעולם לא נחשפו למוות, פורקים משאיות של גופות. כל רגע נכנסת משאית ופורקים. אי אפשר לקלוט את זה. באיזשהו מקום את חושבת שאולי זה סרט או חלום. איזה חייל בא אליי ואומר לי 'אני חייב לדבר איתך, אני כבר לא יכול'. והריחות, הצחנה, זה משהו שהולך איתי, זה ריח שנכנס לזיכרון. זו החוויה הכי חזקה שנמצאת איתי, אפילו עכשיו בבית אני מריחה את זה".
איך ההתנדבות בשורה השפיעה עלייך?
"זה הביא אותי לאיזשהו משבר של משמעות האדם. את פתאום אומרת מה אנחנו? מה אני שווה כאן בכלל? זה יכול הרי להיות כל אחד מאיתנו. כל הסיטואציה מביאה להמון מחשבות של מה כבר שווה בעולם הזה? את רואה גופות ואומרת 'רוצחים, מה עשיתם לנו?'. הרי לכל אחד מהם היו חיים שבנה, כל אחד שאף למשהו. זה נורא. פתאום הכל כל כך לא שווה. זה בלתי נתפס".
מינץ מספרת כי מבחינת הזיהוי, התפקיד של העובדים הסוציאליים, "היה בהתחלה לראות את מצב הגופה, על מנת לתווך זאת לבני המשפחה. לפי הפרוטוקול, שתי עובדות סוציאליות מלוות משפחה, שתיהן צריכות לראות את הגופה לפני שמראים לבני משפחה, על מנת לעדכן את המשפחה לגבי מצב הגופה ולתת לה את הבחירה".
מה הייתה בעצם הבחירה?
"ברוב הפעמים אנשים רוצים לראות, אבל לפעמים אמרנו לאנשים 'הגופה במצב קשה ועדיף לכם לא לראות'. הבחירה הייתה כמובן בידיהם. היו מקרים מאוד קשים כמו למשל פנים מרוסקים, יריות בכל מיני חלקים. היו הורים שאמרו למשל, 'אנחנו רוצים לראות, לא משנה המצב'. יש שהעדיפו לראות קעקוע, נקודת חן, רק כדי להיות בטוחים. אנחנו גם נכנסנו עם בני המשפחה לזיהוי עצמו. באחד המקרים הראשונים שנכנסתי, היה אבא חסון וגדול, והוא היה כל כך חיוור ולבן. הוא ביקש מאיתנו לקרוא תהילים, וכשהוכנסה הגופה הוא ביקש לראות את הכל, איבר־איבר".
"אין־ספור טרגדיות"
"יש אין־ספור טרגדיות", אומרת מינץ. "למשל אנשים שהיקיר שלהם לא זוהה עדיין והגיעו לפעמים גם כשלא קראו להם. היו כאלה שסיפרו שקראו להם, והיו גם כאלה שהגיעו בכעס כי שמעו על אנשים אחרים שהיו יחד עם בן משפחתם וכן זוהו, ודווקא הקרוב שלהם לא זוהה. היו כמה מקרים שהשוטרים שהיו איתנו שם היו בעד לא להראות את הגופה כי חסו על המשפחות, אבל אנחנו היינו באג'נדה שזו בחירה של המשפחה. שאם הן רוצות לראות - ולא משנה באיזה מצב - עלינו לתמוך ולעזור להן. אלה מראות ששנים לא יעזבו אותנו".
הדבר הכי קשה, מציינת מינץ, "היה כשלאנשים לא היה סיפור. זאת אומרת, בני משפחה שהתחננו לדעת איפה מצאו את הגופה, איך הוא או היא נהרגו. יש כאלה שידעו איך בני המשפחה נרצחו אבל היו כאלה שלא. היו כאלה שהיה להם סיפור גבורה לבוא איתו הביתה, והיו כאלה שלא, שבמקרה שלהם מצאו רק חלקי גופה. ואז אמרנו למשל שהסיפור הוא שהילד נהרג על קדושת השם בגלל היותו יהודי, והוא גיבור".
איך היית חוזרת הביתה מההתנדבויות הללו?
"עם בכי, אחר כך עם נתק. הדבר הכי קשה לי היה לחזור לקליניקה שלי ופתאום לקלוט שהכל מתגמד. אלה שפגשתי בשורה בטח היו שמחים להתחלף עם כל אחד מהמטופלים שלי. אבל מצד שני, גם חלק המטופלים שלי מרגישים סוג של רצח בנשמה ולכן הייתי צריכה מהר להתעשת, כדי לתת מקום גם לכאב שלהם".
"לכידות ואחוות גורל"
"כשהחלה מתקפת החמאס הרצחנית, ראיתי באחת הקבוצות בקשה לעובדים סוציאליים למרכז זיהוי חללים לצורך ליווי משפחות. כתבו שמי שמרגיש שמסוגל לעשות את זה, שיפנה לעובדת הסוציאלית הראשית של משרד הבריאות", מספרת רוני פרלמוטר בן חורין, עובדת סוציאלית קלינית זה 12 שנים, שבשגרה עובדת בקליניקה פרטית וגם מטפלת במקלט לנשים נפגעות אלימות.
"לי באופן אישי היה חשוב שכל משפחה שמגיעה לשם תדע שכל הצוות שנמצא שם - אם זה העובדים הסוציאליים, מתנדבי זק"א, אנשי הרבנות הצבאית, שוטרים, חיילים מפיקוד העורף, רופאים שעבדו בזיהוי - עבדנו מהלב, ולשנייה לא הפסקנו לחשוב גם על החללים וגם על המשפחות".
אילו מקרים זכורים לך?
"זו הייתה סיטואציה שאף אחד, גם מי שעוסק במוות ביומיום, לא היה מוכן לה. הכל היה נורא קשה, אם זה אחים, בני זוג, ילדים שבאו לזהות. אבל הורים שבאו לזהות את הילדים שלהם - זו הפרה של ההסכם שלנו עם הטבע. יש משהו בסיטואציה הזו שהנשימה פשוט נעתקת באותו רגע ואת ממש מרגישה שכל מה שהיה עד עכשיו כבר לא יהיה אותו הדבר. אני לא חושבת שיש משהו שאפשר להגיד למשפחות בזמן כזה. ישבנו איתן, נתנו יד. ביקשנו את ההסכמה להיות יחד ברגעים האלה".
איך עברת את ההתנדבות מבחינה נפשית?
"הלב של כולם שבור, גם שלי, אבל מבחינתי זו העבודה שלי ואותה באתי לעשות עם כל מה שלמדתי, הוכשרתי והתנסיתי בו. המציאות כואבת באופן נורא. גבי, הפסיכולוג הראשי של משרד הבריאות, היה איתנו שם והיה המענה שלנו לשאלות. בדק איתנו מה קורה, כיוון אותנו. כל ערב היה זום עם העובדת הסוציאלית הראשית של משרד הבריאות וגורמים נוספים כדי להקשיב לנו, להכיל ולכוון.
חשוב לי גם להדגיש את החיבורים שנוצרו בין הצוותים השונים שהיו במקום שגם סייעו מול הפירוק והשבר. ברמה האישית אני צמודה לשיר של הג'ירפות, המכיר ברגע נורא ורואה את העתיד: 'האור הזה לא קטן. הוא פשוט רחוק. לא משנה כמה זמן. דמע יחזור לצחוק. פה לא יהיה לי סוף".
עדי סקנדריון עמית, עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה של עיריית בת ים, שעובדת עם ילדים בסיכון, ועוסקת בכך כ־18 שנים, סייעה גם היא למשפחות במחנה שורה. "התגובה הרגשית המיידית שלי למלחמה הזו הייתה צער ויגון אין־סופיים. בכיתי מתוך שינה, בכיתי כשהתעוררתי. הרגשתי שאני צריכה להתעשת, העליתי פוסט שאני מחפשת איזשהו מערך שכרגע זקוק לעיבוי הכי משמעותי. פנו אלי ואמרו שצריכים מתנדבים בשורה", היא מספרת.
לשורה, היא מסבירה, "הגיעו משפחות שעל הגופה של קרוביהם היו סימני זיהוי חיצוניים מאוד בולטים ושאפשר היה לזהות את החלל לפי סימני זיהוי. במקרים רבים אחרים, ברגע שלפי הבדיקה הגנטית הייתה התאמה עם דגימת המשפחה, פשוט העבירו את הנרצח למתקנים של חברה קדישא והמשפחה בכלל לא הגיעה לשורה".
איך הרגשת במהלך השבועיים הללו?
"זה לא משהו שמישהו אי פעם נתקל בו. מבחינת מנגנוני ההתמודדות שלי במצבים כאלה, גיליתי שדווקא כשקיימת אימה שהגבולות שלה כאלה לא משורטטים, כשיש אימה ששוקעים בה באופן אין סופי - אז התמודדות פנים אל פנים עם המקומות הכי מפחידים, כלומר להיכנס בהם ב־200 קמ"ש - זו הדרך שלי ליצור איזשהו סדר בכאוס. זה הדבר שאני מוצאת שעוזר לי הכי הרבה".
לדברי סקנדריון עמית, "ההמתנה של המשפחות הייתה מורטת עצבים, לקח לפעמים הרבה זמן עד שנכנסו פנימה. לפעמים הייתה השתוללות של אבל והיסטריה, התמוטטות, אבל היה זה מצעד של אנשים אצילי נפש שעברו זאת ביחד עם אצילות משפחתית מדהימה, כאשר דבר אחד ניכר על כולם: הרצון להתייחד עם הקורבן.
כמעט בשום מצב אף משפחה לא נמנעה מלראות את הגופה. המון משפחות קיבלו את יקיריהן במצב שהפנים שלמים ושלווים. אבל לא כולן. הייתה למשל גופה שהייתה במצב לא טוב, והמשפחה רצתה לראות את הפנים. באיזשהו שלב הצעתי לראות סימנים מזהים אחרים, כמו למשל קעקועים. אמרתי שנאפשר לראות את הפנים, 'אבל תתחילו את הזיהוי דרך הגפיים'. נתתי יד לאחד מבני המשפחה ונכנסנו פנימה לחדר הזיהוי. בני המשפחה היו מאוד נסערים, צרחו. זו הייתה סצנה קשה. מראה שייחרט אצלי עד סוף ימיי.
לשורה הגיעו בשבועיים האחרונים כל מיני אנשים שלא עוסקים בכך ביומיום. כאלה שנשלפו מהתפקידים שלהם, כולל צוערות מקורס קצינות שלקחו אותן לבנות ארונות. הייתה שם איזו לכידות ואחוות גורל של כל מי שהיה שם, אם זה מתנדבי זק"א, אנשי משרד הבריאות, פיקוד העורף, משטרה, עובדים סוציאליים. הייתה שם קדושת המקום, לא מההיבט הדתי, אלא מהתחושה האנושית, הלכידות, הדאגה של אחד לשני. כמו שיש דולות שמלוות מי שמגיע לחיים, אז יש גם 'דולות' שעוזרות לנשמה לצאת החוצה. ככה דמיינתי לעצמי את מה שראיתי שם".