"כל מה שקורה עכשיו ודאי מעניין אותי מאוד מקצועית, וגם מדכא אותי כאזרחית המדינה. הייתי מוותרת על העניין המקצועי, רק שכל זה כבר ייגמר", אומרת פרופ' (אמריטה) זהבה סולומון, מאוניברסיטת תל אביב, שהובילה במשך כ־30 שנה מחקר מעקב ייחודי בתחום פדויי שבי, שביקש להעריך את מצבם הנפשי, הגופני והתפקודי של מי שנפלו בשבי האויב במלחמת יום הכיפורים ושל נשותיהם וילדיהם הבוגרים.
"צריכים לחשוב כאילו משפחותיהם שם": אביחי ברודץ' במסר תקיף לממשלה
שולחן ריק ופרקי "תהילים": תלמידי הישיבות מצטרפים למיזם להשבת החטופים
סולומון, חוקרת בתחום האפידמיולוגיה הפסיכיאטרית, בריאות הנפש והעבודה הסוציאלית, לשעבר ראש ענף מחקר בבריאות הנפש, נמנית עם חברי המועצה הלאומית לפוסט־טראומה, שלפני מספר שבועות הוציאה הנחיות לקליטת החטופים שהוחזרו. "היו שלוש קבוצות של הנחיות המועצה: לגבי ילדים, לגבי חיילים, ולגבי מבוגרים. אחת ההנחיות הברורות היא להניח לחטופים, לא להציץ לחלקים 'האינטימיים', לתת להם את הזמן, בלי ההשתתפות של התקשורת", היא אומרת.
"לרוע המזל, זה הושג רק באופן חלקי. נכון שעיתונאים לא רצו וראיינו את האנשים אחד־אחד כמו שלמשל היה באינתיפאדה, אז האנשים עוד היו עם דם, וכבר היו מיקרופונים סמוך לפה שלהם. הפעם זה לא קרה, ועל זה יש לברך. אבל עדיין כל ערב היה 'הפסטיבל' הזה לחכות מי יצא, מי ישוחרר וכו', עם ליווי מאוד צמוד באולפני טלוויזיה, שלא הוסיף לבריאות הנפש של הציבור. אני מבינה את הצורך, אבל כמו שעושים כתוביות בצד כשמדווחים על אזעקות, אפשר היה לעדכן גם על ההתקדמות באופן כזה".
סולומון, כאמור, הובילה במשך למעלה משלושה עשורים מחקר בנוגע לשבויי מלחמת יום הכיפורים. היא מוצאת דמיון וגם שוני בין מה שקרה לפני 50 שנה למה שקורה עכשיו. "פדויי שבי במלחמה, מה שאני חקרתי, עברו עינויים פיזיים ונפשיים מאוד מורכבים, אם זה מכות חשמל, 'פלקות'. היו מעמידים אותם כאילו להוצאה להורג, ביימו הוצאה להורג. סיפרו להם שמדינת ישראל נחרבה, שהמשפחות שלהם נהרסו. באמת דברים קיצוניים. הסיבה של העינויים האלה לא הייתה רק סדיזם, אלא כי רצו להוציא מהם מידע צבאי. באירועים המאוד קשים עכשיו לא מדובר באנשים שנשבו תוך כדי מלחמה, כלומר לא היו רציונל ו'הצדקה' לעינויים פיזיים כי אין צורך באינפורמציה. זה מאוד שונה".
הגברים עדיין לא חזרו מהשבי. אנחנו לא יודעים מה קורה איתם.
"נכון. לא יודעים עדיין מה קורה עם חיילים, אבל צריך לזכור שארגון גרילה, ארגון טרור, לא דומה לצבא מסודר ולקרבות שיש בהם צורך במידע. לכן יש רצון להניח שהחלקים האלה של העינוי הפיזי לא יהיו".
"טראומה על טראומה"
נקודת דמיון מרכזית בין שבויי יום הכיפורים לשבויי וחטופי ה־7 באוקטובר, אומרת סולומון, היא העובדה שכולם הופכים לחסרי ישע ו"כל הפעילות שלהם נשלטת באופן מלא על ידי השובים שמחליטים מתי הם ישנו, כמה יאכלו, מה יאכלו. הם צריכים לבקש רשות כדי ללכת לשירותים, והכל תחת אווירה של טרור ופחד. הם נתונים באופן מלא לשליטת השובים".
שמעת בטח חלקי עדויות מהשבי שפורסמו. מה אפשר להסיק מהן?
"אי אפשר להסיק הרבה, כי יש שונות גדולה ביניהן. קודם כל, אנחנו לא יודעים על כולם, אלא רק על אלה שחזרו. חלק הוחזקו מעל פני האדמה, חלק מתחת לאדמה. הילדה המתוקה (מיאה ליימברג - א"ש) הצליחה אפילו להחזיק את הכלבה שלה. אלה תנאים שונים, וגם הקבוצה עצמה היא לא הומוגנית. היו כל מיני גילים, מצבים בריאותיים שונים, הם הוחזקו בתנאים שונים. לכן אי אפשר להסיק מסקנה חד־משמעית. מה שכן, כאמור, אצל כולם הדבר המשותף הוא שלילת החירות. אבל אנחנו גם לא יודעים דברים באופן מסודר, אנחנו יודעים מידע שעבר הרבה מאוד פילטרים".
לדברי סולומון, שבויי יום הכיפורים הוחזקו בבידוד. "רק בסוריה אחרי זמן מסוים הם היו עם חברים, אבל רוב הזמן היו בבידוד. במצרים כל הזמן הם היו בתאים נפרדים, וחלקם היו פרק זמן בצינוק", היא אומרת.
חלק מהחטופים שחזרו משבי חמאס גם הם היו תקופה ארוכה לבד, אך היו כאלה שסיפרו ששהו עם אנשים נוספים. "ללא ספק, להיות בקשר עם אנשים אחרים זה מצמצם חרדה", מציינת סולומון. "בדידות היא אחד האויבים הגדולים מאוד של בריאות הנפש. אנשים בודדים הם אנשים הרבה יותר פגיעים גם למצוקה נפשית וגם לתחלואה פיזית. בדידות יכולה להעלות סיכויים לא רק למחלות אלא למוות בכלל. אנו תמיד אומרים שהתחברות מצמצמת חרדה וגם עוזרת בהתמודדות עם מצבים קשים. להיות יחד עם אנשים אחרים ודאי מרכך, משכך, מקטין את ההשפעות המזיקות של שבי. זה עוזר לא רק נפשית, אלא פיזית".
האם קיים הבדל בין יכולת שרידות בשבי של גברים לעומת נשים, ילדים וקשישים?
"יש הבדלים אינדיבידואליים עצומים בין אנשים. גם בחשיפה, גם בדרך התגובה, באישיות, בניסיון החיים, בדרך ההתמודדות שלהם. זו לא גזרה שווה אחת. גם בין השבויים במלחמת יום הכיפורים היו שהתמודדו ביתר הצלחה והיו שבפחות הצלחה. במצב העכשווי יש שונות עצומה בין האנשים. איך תשווי תינוק לקשיש? ההשוואה היא בלתי אפשרית, ולכן גם אי אפשר ללמוד מתוצאות המחקרים שלנו לגבי הנזקים או ההשפעות על החבר'ה שנפלו עכשיו בשבי חמאס. זה מצב אחר, ולחלוטין אין לנו יכולת להקיש ממה שאנחנו יודעים על גברים בשבי ממקור מלחמתי אצל הסורים והמצרים, לגבי מה שקורה עכשיו".
גם מצב החזרה של פדויי שבי יום הכיפורים לבתיהם היה שונה מהסיטואציה העכשווית. "החיילים ממלחמת יום הכיפורים חזרו הביתה למדינה שסועה וכואבת ומדממת, אבל עדיין הבתים האישיים שלהם לא נפגעו", מבהירה סולומון. "הם חזרו למשפחות מסודרות, לבתים מסודרים. הפעם חלקם הגדול של החטופים חוזר למצב שבו הם פליטים, וזו טראומה על טראומה. יתר על כן, המשפחות שלהם בחלקן מותשות מהמאבק לשחרורם, בחלק מהמקרים הם מגלים עם שחרורם שבני משפחה נרצחו, ובחלק מהמקרים יש בני משפחה שעדיין חטופים. גם העניין הזה הוא טראומה על טראומה. זה מאוד קשה ומורכב".
חלק מהחטופות מיד עם שובן הופיעו בסרטונים לטובת שחרור חטופים והיו גם בעצרת. מה דעתך על כך?
"הן עשו את זה כדי לסייע לחזרה של שאר החטופים. צריך לכבד את זה, אנחנו לא צריכים להחליט בשבילן. זה שמגייסים אותן לעזור למי שעדיין בשבי זה מובן מאליו. יכול להיות שזה אפילו יכול לעזור לחטופות ששוחררו במובן הזה שהן מקבלות כוח מכך שהן יכולות לעזור לאחרים. הרי בשבי הן איבדו את הכוח שלהן. מי שעוזר לאחרים, גם מרגיש בדרך כלל שהוא עצמו מאוד נעזר על ידי כך. אבל צריך לעשות זאת מאוד בזהירות, רק מי שרוצה. אני רוצה להאמין שכל מי שהשתתפה בעצרת או בסרטונים נעזרה בעצמה מהעובדה שהיא עוזרת עכשיו לאחרים".
"הזדהות עם הילדים"
לגבי ילדים שנחטפו וחזרו מהשבי, אומרת סולומון, "זו לא הפעם הראשונה בעולם, אבל מבחינתנו זה ממש לא משנה שלפני איקס שנים היה אירוע של חטיפת ילדים במקום מסוים, כי עבורנו זו בהחלט פעם ראשונה. מבחינתנו זאת התנסות מאוד מטלטלת, מאוד קשה לכולנו. למשל התמונות של שירי ביבס ושני ילדיה הקטנטנים מאוד מטלטלות לכולנו. כולנו ישבנו כל ערב וחיכינו לראות אם הם חוזרים. יש איזה תהליך הזדהות מאוד גדול של הציבור עם ילדים. זו חוויה ראשונית שמשפיעה על כולנו. קשה לראות תינוק בן תשעה חודשים נחטף. זו נקודת שבירה אצל הרבה אנשים. זה מגרה את חוסר האונים שלנו בצורה הכי קיצונית".
אילו הנחיות מיוחדות הוציאה המועצה הלאומית לפוסט־טראומה בנוגע לילדים?
"אומנם פסיכולוגים בארץ לא טיפלו בעבר בילדים שחזרו מהשבי, אבל הם טיפלו בילדים שעברו טראומות אחרות. ההנחיות לגבי הילדים נכתבו יחד עם אנשים שעובדים בטיפול בילדים, ואמורות לסייע בקליטתם. יש המון ניסיון בארץ בטיפול בטראומות של ילדים, כולל בעוטף עזה במשך עשרות שנים. יכולת לראות למשל ששמו לילדים עם הגעתם כמה שאפשר חפצים מנחמים, כמו דובי, בובה ועוד. בהרבה מקרים לילדים האלה אין עכשיו בית, החפצים האהובים עליהם אינם, ואז היה צריך לחפש דברים שילדים אוהבים כדי 'לרכך' במירכאות כפולות ומכופלות את הנחיתה שלהם בארץ".
ומה קורה הלאה, אחרי השחרור מבית החולים?
"לגבי ילדים יש פרוטוקול מאוד מסודר, ואני מאוד מקווה שיקרה כמו שהבטיחו: שיהיה ליווי אחיד, שלא יחליפו להם מטפלים באמצע הדרך, כי אחת הבעיות הגדולות של המדינה שלנו היא שהכל נעשה פה באופן מאוד אקראי. אני חושבת שיש היום הבנה מאוד ברורה, ואני גם מקווה שהיא תתורגם למעשה, שצריך, בוודאי לילדים, ליצור דמויות קבועות שאיתן הם יוכלו להמשיך את הליווי".
כמו כן, מוסיפה סולומון, "ילדים משתמשים הרבה מאוד בטכניקות השלכתיות. ילדים משחזרים בפעילות ובמשחק הרבה מהדברים. לכן חלק גדול מהטיפולים בילדים הם לא בטכניקות של דיבור ישיר כמו שעושים עם מבוגרים, אלא בדרכים השלכתיות יותר. יש אנשים מצוינים בארץ שזו המומחיות שלהם והם יודעים מה לעשות".
פני כלל החטופים שחוזרים מוכרים היום בכל מקום בארץ. הם גם מקבלים בחזרתם המון אהבה. האם האהבה הזו יכולה לפעמים להיות חונקת מדי?
"את צודקת, מזה צריך מאוד־מאוד להיזהר. לכן ההמלצה הגורפת שלנו הייתה לתת להם זמן להתרגל ולא לעוט עליהם, בין השאר גם לא התקשורת. צריך לעשות את הדברים באופן מדורג, לפי הקצב של האנשים עצמם, לפי הצרכים והרצונות שלהם. זה נכון לגבי המסיבות, החגיגות, הראיונות. זה סיפור לא פשוט בגלל הצורך המציצני של הציבור והתקשורת יחד איתו".
לגבי סיכויי ההחלמה מהטראומה שחוו החטופים, אומרת סולומון, "לא בהכרח מי שעבר חוויה טראומטית, סובל מאיזושהי פגימות נפשית, תפקודית, גופנית וחברתית כל חייו. יש המון פדויי שבי מיום הכיפורים שעברו חוויות מאוד קשות בשבי, וחיו אחרי זה חיים מספקים וטובים, חיי משפחה, גידלו ילדים, הצליחו לשמר קריירות טובות. כמו שכבר ציינתי, יש שונות בין האנשים, אבל חד־משמעית יש סיכוי להחלים מהטראומה".
