"אך לעת ערב, עם רוח ערב, עלה נושר לו על גג ביתי", שרה זמרת במרכז כיכר החטופים. אט־אט הקהל מתחיל להתגודד סביבה, "אני יודעת, אני שומעת, מישהו הולך תמיד איתי", היא ממשיכה בשירתה. אילו הייתה שרה בכיכר מרכזית אחרת ברחבי העולם, כנראה שכובע הפוך היה מונח לידה. בכיכר אחרת, אולי הקהל היה מתקרב בעדינות כדי להניח מטבע או שטר, אך בכיכר החטופים בלב תל אביב הקהל שמתקרב אליה אוחז דגלים ושלטים. בלב תל אביב, הקהל מתיישב מולה, מוחה דמעה, מצטרף לשירתה.
אחותה של רומי זועקת: "למה דווקא את אחותי חמאס לא שחרר"
"הפצע של רומי לא מטופל": במשפחות החטופים דואגים למצבם הבריאותי
את סטיבן גולדברג, שעלה לישראל מארצות הברית, זה מרגש במיוחד. הוא מתגורר בזכרון יעקב והגיע היום לראשונה לכיכר החטופים, "הגעתי כדי להזדהות", הוא אומר והוא לא היחיד. במשך יום שלם ישבנו בכיכר, ובוודאי חלפו מאות על פנינו, אם לא אלפים. "מאוד מרגש להיות פה", מתאר גולדברג, "לראות את כל עם ישראל כאן, ערבים זה לזה. היה לי חשוב להגיע ולשמוע את הסיפורים לא רק מהחדשות. אלא לשמוע אותם מהאנשים עצמם".
מחצות היום הכיכר הומה. עשרות בני נוער מתאספים מול דני מירן, שבנו עמרי נחטף מביתו בנחל עוז, לעיני אשתו ושתי בנותיו. רבים נוספים מסתובבים בין מיצב למיצג, מצלמים, עוצרים, משוחחים ביניהם, כמו הייתה הכיכר שלוחה של מוזיאון תל אביב שלפניו היא הוקמה. קבוצה אחרת של נערות עומדת סביב שולחן השבת ושואלת בקול מה המיצב הזה מסמל עבורן. רעות גיאת, סגנית ראש המנהל לחינוך ברשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא ואחת ממקימות מאהל התפילה בכיכר, שואלת אותן על מה הן חשבו בערב שבת שקדם לטרגדיה. הנערות, כך נדמה, נעות באי־נוחות ואופן תנועתן מרמז כי אולי הן רגילות לשמוע על מקרים כאלה במסגרת שיעור היסטוריה, אלא שהפעם זה שיעור על ההווה.
"חיבורים מדהימים"
כשהן מסיימות להתבונן בשולחן השבת הארוך, שחלק מכיסאותיו מולאו בשבוע שעבר, אני מתלווה לגיאת למאהל התפילה. בחזיתו, מונחים לבבות צהובים, כשעל כל לב כתובה תפילה. בעברית, באנגלית, בשפות אחרות. כבר אלפיים תפילות נכתבו וגיאת מספרת כי היא מחכה ללבבות נוספים שיגיעו, עליהם יכתבו פוקדי הכיכר תפילות נוספות. כן, ככה זה בכיכר הזאת, כל רגע הוא הסימבול והפעולה הממשית גם יחד. לב פועם כותב תפילה על לב מנייר.
"את המתחם הזה הקמנו לפני כשבועיים, בשיתוף עם תנועת הנוער בני עקיבא ועמותה חרדית שנקראת 'איילת השחר'", היא אומרת, "הרגשנו שלצד כל הפעולות שאנחנו עושים, נכון שנהיה כאן בכיכר".
למה?
"כדי להביע את חלקנו הברור והטבעי בתפילה וברצון שהחטופים יחזרו הביתה. אחד הלקחים הכי חשובים מבחינתנו, במיוחד כגוף חינוכי, אחרי האירוע הנורא שפקד אותנו בשמחת תורה, הוא למצוא את המחבר. הרגשנו שהגיע הזמן למצוא את המכנה המשותף, אנחנו עם אחד עם סיפור היסטורי ארוך ולכן חשוב לנו להיות כאן ולומר בקול רם שאנחנו חלק מפאזל אחד".
ולמה רציתם להקים מאהל?
"כשהגענו לפה שאלנו בהדדיות מה המקום נותן לנו, ומה אנחנו יכולים לתת למקום. הרי לכאורה הישיבות והאולפנות באמת יכלו להגיע לכיכר עוד לפני שהאוהל קם, אבל היה לנו חשוב ליצור מקום שמזמין את כולם, האוהל הזה פתוח פיזית מ־8 בבוקר ועד 12 בלילה, הוא מאפשר מרחב והוא מאפשר תפילה שהיא כוח מאוד גדול ומאוד חזק".
אני רואה שיש פה גם לא מעט קבוצות של בני נוער שאת ממש מדריכה במרחב.
"נכון. בשבועות האחרונים הצלחנו להביא לכאן הרבה מאוד ישיבות ואולפנות שלנו. כשהם מגיעים לכיכר הם מתחילים בלימוד משותף בתוך האוהל, ממשיכים לקריאת תהילים ואחרי זה אנחנו יוצאים לכיכר עצמה, כי בשביל זה הם באו. תמיד כשיש קבוצות שלנו, מצטרפים גם אנשים מבחוץ. ממש היום הצטרפו אלינו שלוש נשים מבוגרות, שהגיעו מכפר סבא, ואחרי כמה דקות הצטרפו גם נערות. זה מרגש מאוד, קורים כאן חיבורים מדהימים".
באיזה אופן?
"אנחנו מדברים, מנסים למצוא את המאחד, להתפלל יחד. הכמיהה להחזרת החטופים משותפת לכולם, והרצון לנצח במערכה משותף לכולם".
גיאת מדריכה את קבוצת הנערות על יד מיצב המראות ומסבירה לי לאחר מכן כי זה המיצב שמרגש אותה יותר מכל. מיצב המראות הוא מיצב שבו חיברו מראות קטנות לעמודי עץ נמוכים. המראות מהוות נקודות אור אשר פונות בתפילה אל השמיים. אולם לא רק מעצם הפנייה לשמיים היא מתרגשת, אלא גם מהיות המראה כלי שמזכיר לנו כי המציאות הזאת היא שלנו. "המיצב הזה מכריח אותנו להסתכל במראה, לראות שכולנו באותו הסיפור. אבל ליד כל מיצב שאני עוברת, אני מוצאת את החיבור של הנפש והרוח. גם הקבוצות שמגיעות לכיכר עוברות בין המיצבים השונים של האמנים, כדי לשאול: איפה אנחנו רואים את עצמנו בתוך המקום הזה", היא אומרת.
“כיכר דינמית ומשתנה”
ברחבי הכיכר יש מאהלים נוספים, של חלק מהקיבוצים, של שבט הנובה. אחד ממאפייניו המובהקים של המקום הוא הדינמיות שלו. המיצבים משתנים כל הזמן בהתאם למציאות. בכל יום ניתן להניח זרקור אחר. בדוכנים שבקצה הכיכר, שבהם מוכרים חולצות, דיסקיות וצמידים כשכל ההכנסות מוקדשות למטה משפחות החטופים, אנחנו פוגשים את דיאנה חודירקר ומיקה אור שמתנדבות במטה. שתי חברות מתל אביב, האחת עובדת בחברת סטארט־אפ והשנייה עובדת בהייטק, שבכל רגע פנוי מבקשות לתת מזמנן למען המאמץ. "אני מתנדבת מהיום הראשון בכל מיני קונסטלציות", מספרת אור, "לכיכר הגעתי לפני שבועיים. אני מגיעה מתי שאני יכולה, במהלך היום או בסוף השבוע".
עכשיו, כשהמשק מתחיל לחזור לעצמו, את מצליחה להתנדב באותה תדירות?
"התמזל מזלי ויש לי מעסיק מאוד מכיל. אני עובדת בחברת וויקס ומתחילת המלחמה כמעט כל ההוויה של החברה היא לסייע. כך שהרבה מההתנדבויות שלי הן דרך מקום העבודה שלי".
חודירקר ואור, אמהות לילדים קטנים, רגילות להגיע לרחבה הזאת בנסיבות אחרות. "בילינו כאן המון עד ל־6 באוקטובר", מספרת אור, "גם במוזיאון, גם בבית אריאלה, גם ברחבה". וחודירקר מוסיפה: "אני גדלתי פה. בבית אריאלה סרקתי ספרים ואנציקלופדיות. אבל אני חושבת שזה מדהים שהמוזיאון ובית אריאלה פתחו את השערים שלהם לטובת המאבק. גם ראיתי את האבולוציה של הכיכר, איך היא השתנתה לאורך המלחמה. בכל פעם שמגיעים יש משהו חדש, יוזמות חדשות. זה גדל להיות משהו שהוא דינמי ומשתנה".
זה מפתיע שהרחבה הזאת הפכה להיות כיכר החטופים, ולא כיכר אחרת?
אור: "הכיכר המרכזית של תל אביב, שהייתה מדורת השבט שלנו בעבר, חסומה כרגע. אני מניחה שאם היא הייתה פנויה זה היה קורה שם. אבל אני חושבת שיש בבחירה הזאת אמירה, גם אם היא מתחת לפני השטח, גם אם היא לא מודעת".
איזו אמירה?
"של תל אביב הליברלית, החופשית, התרבותית, המוסרית והערכית. הציבוריות וההנהגה שלנו התקלקלו מאוד בשנים האחרונות, בטח בחודשים האחרונים, ומשהו בכיכר הזאת, מעצם הקרבה למוזיאון תל אביב ולבית אריאלה, מסמל עבורי תזכורת למי אנחנו ומה הערכים שלנו. אנחנו עם חופשי, הומני, אמנותי ורחב אופקים, שאכפת לו. אני לא אגיד שזה לא היה מתקיים בכיכר אחרת בעיר, אבל יש פה כנראה שילוב של צורך, הכרח ויד המקרה שעושה את המקום הזה מדויק".
חודירקר: "אני חושבת שגם יש כוח בלהיות מול הקריה. יש בקרבה הזאת משהו מאוד משמעותי".
ב־24 באוקטובר שינו משפחות החטופים את שם רחבת מוזיאון תל אביב ל"כיכר החטופים", ומאז היא הפכה לסמל עבור רבים. יש מי שיכנו אותה מדורת השבט, יש מי שיביטו בה ואולי ייזכרו בנוער הנרות שפקד בשעתו את כיכר רבין, אבל כך או כך, היא הפכה לחלק בלתי נפרד מסיפור המלחמה הזאת. "לדעתי, הרחבה הזאת תמיד תהיה מסומנת ככיכר החטופים", אומרת חודירקר, "בע"ה אני מקווה שכולם יחזרו, אבל בהיסטוריה העירונית, זה סימן אותה לעד. כמו שכיכר רבין הפכה להיות כיכר רבין ונשארה כזאת. גם כאן מדובר באירוע שהוא היסטורי".
לצד היות הכיכר סמל, אור מתארת כי מעולם לא פגשה ערב רב של אנשים כפי שהיא פגשה פה. ואכן לאורך היום אנחנו פוגשים בישראלים מרחבי הארץ ומבקרים מן העולם שהגיעו להביע תמיכה. כך למשל, מקסים מרוסיה הגיע לתל אביב לסייר בכיכר, ואמא צעירה מקריית אונו מספרת שהגיעה כדי להביע תמיכה במשפחות ובמי שלא חזר עדיין, "לצעוק שצריך להחזיר את כולם הביתה עכשיו", כפי שהיא מתארת במילותיה. זאת הפעם הראשונה שלה בכיכר, וכשאני שואלת לתחושותיה, היא משיבה: "זה מורכב. אבל זה מדהים לראות שהאמנות מצליחה להביע את הדברים הכי משמעותיים".
זהבה תומר מכפר סבא גם רצתה לתרום את חלקה הקטן. "רציתי לראות במה מדובר ולהיות כאן פיזית. רציתי להגיע, להתעניין, להסתכל, זה מה שאני מסוגלת לתרום", היא אומרת. "התחושות כאן קשות. כל מה שאני רואה בטלוויזיה, אני רואה פה לנגד עיניי, אני רואה את משפחות החטופים, זה עשה לי רע ועצוב בלב. הכיכר הזאת הפכה לסמל, אני רואה פה אנשים שמגיעים מכל העולם במיוחד".
"המקום הזה נהיה מונומנט", קובעת אור.
אין חשש שהכיכר תהפוך לאתר זיכרון?
אור: "אני לא מרגישה את זה בכלל. אני מרגישה שיש פה מלא חיים. כל מי שאני מדברת איתו מלא אופטימיות. אלה אנשים שמגיעים לחזק ולספוג מאווירת החיות. עצוב שהגענו למצב הזה, אבל האווירה פה לא עצובה. אנשים באים לתרום ולתת מילה טובה, כך שהמילים פה טובות והעין פה טובה ויש חיזוק הדדי, אני לא מרגישה שזה מקום של אבל".
חודירקר: "בהתחלה היה לי מאוד עצוב כאן, זה היה מקום קודר, הרגשתי שאני בשבעה, למרות שזאת לא הייתה שבעה. היום אני לא מרגישה את זה. ברור שזה עצוב, אבל יש פה אנרגיות חזקות. את מרגישה פה כוח. גם ברגע שהחזירו חלק מהחטופים, את מבינה שלמקום הזה יש חלק בהנעת השחרור שלהם, דבר כזה יכול לקרות רק מתוך עוצמה".
