בחודשיים שחלפו מאז הטבח, הפך חיים ילין לאחד מסמלי המלחמה. האיש הצנוע, ממנהיגי יישובי הנגב המערבי ובעצמו ניצול בארי, שימש בעל כורחו פנים וקול לנרצחי העוטף. שיברון לבו, כמו בוקס בבטן, בידל אותו משלל יושבי האולפנים. מדם לבו דיבר, ללא יומרה או אגו.
לאחר שהסתתרו בבית החולים: כניעה נוספת של מחבלי החמאס לצה"ל | צפו
גנץ יילך, סער יישאר - אבל לא בטוח שאלו חדשות טובות לנתניהו | אנה ברסקי
ראש מועצת אשכול לשעבר, ש־10% מכלל אוכלוסיית הקיבוץ שלו הושמדו בתוך שבת אחת ורבים מתוכו נחטפו, נשרפו, עונו ונאנסו, פשוט הניח את הזעקה על השולחן וסירב לנתח את המחדל או להצביע על אשמים. "אין לי דף מסרים, ואני לא מתיימר להיות פרשן", הוא מודה בביישנות, "אני מדבר את מה שאני מרגיש, מתחת ללב, מעל הבטן, זו נקודה של מועקה, חור שכל הזמן צריך להרגיע אותו".
איך מרגיעים חור?
"כשלא מדברים פוליטיקה. פוליטיקה מייצרת אנרגיה שלילית, ולאנשים נמאס. הם רוצים משהו אחר שאני מנסה להיות חלק ממנו. הטלטלה הזאת, שעלתה לנו בכל כך הרבה נשמות שנרצחו, קילפה אותנו כמו תפוז. כולם נורא פגיעים, חשופים כמו חילזון שיוצא מהקונכייה שלו, ובמצב הזה, כשאנחנו שומעים דיבורים על ימין, שמאל, משתמטים או כספים קואליציוניים, אנחנו נחלשים ונכנסים חזרה לקונכייה. זה יוצר נתק מאוד גדול בין הכנסת לבין העם".
ואתה מדבר בשם העם?
"לא יודע. אני די נבוך מהמצב הזה. לפעמים זה גם מבלבל אותי, כי אני לא רגיל להיות בסיטואציות כאלה. עד 7 באוקטובר הייתי בנתק טוטאלי מכל התקשורת, הפוליטיקה והשיח הציבורי. הייתי חצי שנה באוסטרליה עם הילדים שלי, והרעיון היה לחוות את החיים חצי פה וחצי שם. ואז הגיעו המחבלים, ואני והבן שלי והחברה שלו נכנסנו לממ"ד ולא יצאנו ממנו במשך 12 שעות.
"הממ"ד הזה היה צבוע בגוון אפור מדכא, ובגללו גם ביום היה שם סוג של חושך. כשיצאתי החוצה, למרות שכבר הייתה שעת דמדומים, האור סנוור אותי. אני זוכר שפתאום היה המון אוויר. פתאום יכולתי לנשום, ומאותו רגע משהו בי השתנה לחלוטין.
"כשעוד היינו בממ"ד, המון אנשים כתבו לי. הם היו במצוקה נוראה, וכשיצאתי ממנו חלק גדול מהם כבר לא היה בחיים. אולי בגלל זה כשיצאתי החוצה והתחילו לפנות אותנו, הרגשתי כאילו מישהו חיבר אותי לאדמה. וכבר לא עניין אותי אוסטרליה והבית והעבודה. החומר לא היה מעניין יותר. רק הרוח. ומאז אני אומר לכולם, יצאתם מהטבח בחיים? עזבו כסף, עזבו בית, העיקר שאתם נושמים".
הדיבור הזה מחבר אותך לאנשים?
"בדנ"א שלי נשארתי ראש מועצה, ולכן המלחמה שלי הייתה לצאת ולספר מה עובר עלינו. אין לי מושג איך זה הגיע למצב שבו אני לא יכול להסתובב בשום מקום, כי אנשים מתחברים. כולם רוצים לחבק אותי, לתת לי יד. ואין לי בעיה עם זה, כי אני ארגנטינאי, ארגנטינאים מחבקים כל הזמן. אני גם זקוק לחיבוק, כי הוא ממלא אותי. וברשתות כל הזמן כותבים לי ואני עונה לכולם. אני מקבל המון טלפונים, מכל מיני אנשים שאני לא מכיר, שעשו מאמץ להשיג את הטלפון שלי.
"זה נותן לי המון כוח וגם מכוון אותי קדימה. יש לי תמונה של קדימה, משהו רגשי כזה, שהמלחמה מסתיימת ואנחנו חוזרים הביתה ומובילים את הנרצחים של כל הקיבוצים שנקברו בקבורה זמנית הביתה, דרך כבישי מדינת ישראל, ועם ישראל עומד בצדדים עם דגלי ישראל ומלווה אותם בדרכם האחרונה. זו מבחינתי תמונה של תיקון. לא של ניצחון מול חמאס אלא של אחדות".
איזה ניצחון יש בכל כך הרבה נרצחים, יש בכלל תמונת ניצחון באסון הזה שניחת עלינו?
"אין ניצחון במושגים של מלחמה. יש ניצחון של עם שלמרות שאיבד כל כך הרבה אנשים, הוא עדיין שולח את הילדים שלו להגן על המדינה. אני חושב שאם נמשיך להיות מאוחדים אחרי המלחמה כמו שאנחנו מאוחדים עכשיו, אז כל מי שיש לו נשק בצד השני לא יוכל לנו".
חוסר אונים מוחלט
בלילות, הבת של חיים ילין הייתה מתעוררת מפחד ממחבלים שפרצו אל הקיבוץ. היא הייתה קטנה, בקושי בת 9, כשהסיוטים שהפריעו את שנתה קיבלו פנים ושם: דמבות. הדמבות הגיעו מעזה היישר אל המיטה שלה, חטפו אותה מהחדר החמים, ביקשו להרוג ולפצוע ולשרוף את הבית. "הבת שלי הייתה חלק מדור הקסאמים שגידלנו", אומר ילין ביובש. "כשהפוליטיקאים אמרו שקסאמים זה צינורות מעופפים, הילדים שלנו שילמו את המחיר".
כשהילדה שלו גדלה ונישאה, החליטה שלא תגדל את ילדיה בארץ כדי שלא ייאלצו להתמודד עם הפחדים והסיוטים שכיכבו בילדותה. "היא עברה עם בעלה לאוסטרליה, ואז גם הבן שלי, שהיה מאוד קשור לאחותו, עבר לשם עם בת הזוג שלו. כשפרצה המלחמה, הוא חזר לתמוך בבני השכבה שלו, שרבים מהוריהם נרצחו, והבת שלי מגיעה לכאן עוד שבוע". הקול של ילין נשבר. "היא אמרה לי, אבא, אני רוצה לנסוע איתך לבארי כדי לראות מה עוללו הדמבות לבתי הקיבוץ ואם זה קרה בדיוק כמו בסיוטים שלי".
יש לו ארבעה ילדים, שניים פה ושניים שם. ב־5 באוקטובר חזר בעצמו מביקור בן חודשיים באוסטרליה. בילה עם הנכדים בארץ הנופים הצהובים הפסטורלית, ולא שיער שהשוחט כבר משחיז ומחדד את הגרזן. "נחַתי בארץ ביום חמישי, והבן שלי אמר שבגלל שלא התראינו חודשיים הוא יגיע עם בת הזוג שלו לארוחת שישי. מאוד שמחתי. אני אוהב לבשל, זה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות, אז הכנתי ארוחה טובה. והם באו עם הכלב, ונשארו לישון, ובבוקר רציתי לצאת לריצה ופתאום הבית רעד".
מרקטה?
"צריך להבין שכשהטילים יוצאים לכיוון המרכז, מראשון לציון צפונה, אנחנו בבארי מרגישים כמו רעידת אדמה קטנה. בשבת בבוקר היו עשרות כאלה, ואני הבנתי לאן זה הולך. השאלה הייתה רק אם מתחיל פה סבב של כמה ימים או שבוע. הילדים ישנו, התחיל 'צבע אדום' בבארי, ואני יצאתי החוצה ואמרתי לשכנים שלי, חבר'ה, זה לא נראה טוב. ופתאום שמעתי יריות. הכנתי מהר קפה לכולם והכנסתי אותם לממ"ד. אמרתי להם, זה לא יריות של צה"ל.
"ברבע לשבע, כשכבר כולנו היינו מאחורי הדלת, הייתה הודעה שיש מחבלים. וחצי שעה אחר כך הם כבר כבשו את בארי. 250 מחבלים פרצו את הגדר ההיקפית של הקיבוץ ונכנסו פנימה, זו הייתה כמות לא נתפסת, הגדולה ביותר שהגיעה ליישובי העוטף, שום כיתת כוננות לא הייתה מסוגלת לעמוד מולם. שכנה שלי, אישה מדהימה שעבדה איתי ברפת, יצאה לסיבוב והתקשרה לבן שלה ואמרה לו, מחבלים יורים עליי. זה היה כבר בשש בבוקר. מאז היא לא חזרה. ירי הטילים והפצמ"רים היה האיתות שלהם להתחיל להסתער על היישובים בקו הקדמי".
לכל אורך הבוקר שמעה המשפחה של ילין אנשים מדברים בערבית. "הם הגיעו בכמה נגלות, ולא ידענו אם זה מחבלים עם נשק חם, קר או הבוזזים. בסופו של דבר היו בבארי קרוב ל־600 איש, כולל הבוזזים שנכנסו לבתים ולקחו כל מה שהיה שם וגם עשרות חטופים".
הם נכנסו גם אליך?
"אני נעלתי את הכל. מתוך הסרטונים שהשכנים שלנו העלו, הבנתי שהם נכנסו מאחור, דרך הכניסות האחוריות. אבל אצלי הם לא פרצו את הדלת, כי הכל היה נעול. מיד כשהתחילו היריות, הורדתי את כל התריסים, לא הפעלנו מזגן או טלוויזיה, לא דיברנו. היה שקט מוחלט ותחושה שהבית נטוש, שאף אחד לא נמצא בחדרים.
הם היו בשכונה שלנו, שמענו אותם, אבל השכונה שלנו ניצלה מהמון סיבות, אחת מהן הייתה שחייל תושב בארי שהיה במסיבה רץ עם עוד בחור שהיה לו אקדח, וביחד הם הרגו שמונה מחבלים שנכנסו לשכונה שלנו. בחור אחר סגר יחד עם לוחם שב"כ את השכונה מהצד השני. בשלב מסוים הם התחילו לנהל קרב בתוך השכונה. שמענו את הקרבות ואת הפיצוצים.
"איפה שהם גילו דלת פלדלת, הם לא התעסקו איתה. רק במקומות שהייתה בהם דלת רגילה הם בעטו בה ופרצו לתוכה. והם הלכו לבתים הגבוהים יותר בשכונת הכרם והזיתים, כי הם הבינו שמשם תהיה להם שליטה על הכניסה של צה"ל. הם לא ידעו שייקח לצה"ל כל כך הרבה שעות להגיע לקיבוץ. אבל בשעות הבוקר הראשונות הם השקיעו בשכונות הראשונות, המערביות יותר. הגיעו עם ציוד פריצה וניסרו גם את הפלדלת. ירו על דלתות הממ"ד.
"הממ"ד לא נועד להגנה מירי אלא להגנה מרסיסים נגד טילים. הכדורים חודרים לדלת שלו בלי שום בעיה, כי הדלת חלולה, פח על פח. אבל בחלק מהבתים בבארי לא ירו על הממ"ד אלא ניסו לפתוח אותו בכוח. ולכן אנשים החזיקו את הדלת מבפנים".
וכל הזמן הזה הנצורים מתקשרים בוואטסאפ, מאחורי הדלתות הנעולות?
"כן. זה היה חוסר אונים מוחלט. אנחנו קוראים את ההודעות של השכנים שלנו, אנשים שהבתים שלהם מתחילים להישרף ואף אחד לא מגיע לעזור. אנשים נפצעים ואין פרמדיקים שיכולים להיכנס ולתת להם עזרה. כל כך הרבה אנשים פה הלכו לעולמם בגלל שאיבדו דם ולא היו חוסמי עורקים שיצילו אותם".
ומה קרה בזמן הזה עם הבן שלך וחברתו?
"הם היו בשקט וכל הזמן בשליטה. באיזשהו שלב החלטנו לצאת ולעשות פיפי, ואז דילגנו במהירות החוצה ופנימה, והבן שלי הביא סכינים מהמטבח. הוא מאוד כעס עליי שאין לי נשק. אמרתי לו, אם היה לי נשק, יכול להיות שהייתי מת, כי הייתי יוצא להציל איתו את השכנים".
פינוי תחת אש
רק בחמש אחר הצהריים צה"ל הצליח להיכנס אל הקיבוץ. לפני כן הגיעו בודדים והצילו כמה שיכלו. הקרב עוד היה בעיצומו. שלושה ימים יחלפו עד שהקיבוץ יהיה נקי ממחבלים. "היה לנו קשה להאמין שהחיילים דופקים לנו בדלת, כי ידענו שהם משתמשים באנשים דוברי עברית ומכריחים אותם לקרוא לנצורים לפתוח את הממ"ד. אבל שמענו 'צה"ל', 'צה"ל', 'צה"ל' ממש חזק. ואז אמרתי לבן שלי, אני הולך להציץ מהתריסים. והילדים פחדו, אבל אני הייתי חייב לראות, כי הערבית התחלפה בעברית, ואולי זו באמת ההזדמנות שלנו.
"יצאתי בזהירות וראיתי עיגול של חיילים ופתחתי את הדלת, צעקתי, אל תירו, אנחנו פה. ולילדים אמרתי, עכשיו אנחנו בטוחים. החיילים אמרו, אנחנו מפנים אתכם לרכב ממוגן שנמצא במרחק של רחוב או שניים מאיתנו, אבל כשרק התחלנו לצאת מהבית, התחדש הקרב מול המחבלים. אז נכנסנו בחזרה לממ"ד. ויצאנו, ושוב התקדמנו קצת. ויריות ושוב נכנסנו, אבל הפעם לממ"ד של הבית הסמוך.
"כל הזמן היו קרבות לידנו, והפינוי היה תחת אש. בשלב מסוים זרקו עלינו מטען או רימון. זה היה מחריש אוזניים. כמה שעות אחר כך עוד היו לנו צפצופים, אבל מיד אחרי הרימון החיילים פינו אותנו עם שני כלבים של יחידת עוקץ ועם עוד כמה שכנים לרכב הראשון".
התחילו לנסוע, הסתכלו מבעד לחלון ולא האמינו למראה עיניהם. "הכל היה שחור. מלחמה. פצועים, הרוגים. החיילים צעקו לנו לא להסתכל, כי המראות לא היו פשוטים. המשפחות עם הילדים הסתירו להם את העיניים, אבל אני הסתכלתי וראיתי הכל. רכבים שטוחים, כאילו טנק עבר עליהם, וכל כך הרבה גופות, גם של מחבלים, ופצועים שפינו באלונקות.
ראיתי פרמדיקים וחובשים מנסים לעבור מבית לבית. מי שמצאו מת בתוך הממ"ד השאירו אותו שם והמשיכו מהר לאנשים שעוד אפשר היה להציל. ולכן לא ראינו את הגופות של השכנים שלנו, שחלק מהם נשרפו בחיים, וחלק נחטפו וחלק נרצחו בצורה כזו שאי אפשר היה לזהות אותם".
כשיצאו כבר ירדו דמדומי הערב. "החיילים היו מיחידות עילית שונות, אבל לא היה חיבור ביניהם, אז הם צעקו האחד לשני כדי למנוע ירי דו־צדדי, אבל מצד שני הם גילו למחבלים איפה אנחנו נמצאים. היה קשה להוביל את מי שהצליחו להציל. ובכל זאת הגענו אל האוטובוסים הממוגנים.
היו כאלה שברחו מהבתים שלהם כשהבינו את האירוע, מעטים הצליחו להתניע את האוטו ולצאת, בודדים ממש, כי כשהכל התחיל המחבלים כבר היו בכניסה.
"היו אצלנו אנשים שהתחבאו בממ"ד 24 וגם 36 שעות. והצבא לא בא. הייתה אישה שנשארה בממ"ד קרוב לשלושה ימים. בחוכמתה, שמה בו שירותים והתקינה נעילה בדלת, ועד שהיא יצאה, חשבו שהיא מתה. אבל בזמן הזה המשיכו הקרבות בכל הקיבוץ עד שניקו את כל הרחובות והבתים מהמחבלים".
איך מחזיקים מעמד בממ"ד במשך כל כך הרבה זמן עם ילדים קטנים?
"הרוב היו עד 24 שעות. ואמרו לי ששיחקו עם הילדים, או שהילדים ישנו. היה קטע כזה שהילדים הקטנים הבינו את הסיטואציה ושתקו ושיתפו פעולה. הילדים האלה התבגרו בכמה שנים בתוך יממה אחת. אלוהים יודע מה הם יסחבו כל החיים שלהם מאז".
השמדה, שלום ולהתראות
את ילין ומשפחתו הסיעו ישירות לתל אביב. ומאז הוא שם. בארי הוכרז כשטח צבאי סגור, וכשילין מגיע לבקר בביתו, עליו לאסוף את המפתחות מהחמ"ל שהוקם בכניסה לקיבוץ.
"אנחנו משאירים את הבתים שלנו בידיים טובות", הוא מתאמץ לחייך, אבל העיניים שלו, בכל פעם שהוא מגיע אל השכונות והשלדים והשדות שעלו באש, מספרות משהו לגמרי אחר. "קשה לי להתעסק עם מה שהיה", הוא מודה. "זה להתחיל לחשוב בכל פעם, אילו היה קורה ככה וככה.
זו בדיוק הנוסחה של טראומה שהופכת לפוסט־טראומה ולסיוטים שלא מניחים לך בלילה. אז אני משתדל לא להתעסק עם מה שקרה אלא רק להסתכל קדימה".
וזה אפשרי?
"בחיים שלי לא לקחתי כדורי הרגעה, אבל מאז המלחמה אני לוקח חצי כדור שינה וישן טוב. אין לי סיוטים. פעם אחת, ראשונה בחיים, היה לי התקף חרדה. זה קרה לפני חודש, הרגשתי שאני לא שולט בזה.
הייתי בבית בבארי, חלמתי שהם נכנסים אליי הביתה והורגים לי את המשפחה, ואני מנסה להגן עליה ולוקח קרש ודוקר את המחבלים. כל מיני הזיות שאין לתאר אותן. ואז הבנתי שאני צריך לעשות עם זה משהו. והמשהו הזה זה ללכת לישון עייף. אז אני נופל על המיטה עם חצי הכדור שלי, ובבוקר אני קם בלי סיוטים, אבל לא כמו חדש, כי המועקה נשארת".
פעמיים בשבוע הוא חוזר לבארי. פוגש את החתולה ומניח לה מים ומזון. הוא לא יוציא אותה מסביבתה המפויחת, כי חתולים נקשרים למקומות גם אם הפכו לזירות אסון. אבל החיים חזקים יותר מכל דבר, וילין מסתגל. מפעיל מכונת כביסה, מטאטא את העלים ומסיר את הפיח.
"בשלב מסוים מגיעים לנקודה שבה מקבלים פרופורציות אחרות. אני מבין שאם יצאתי חי מהסיטואציה הזאת, אז חייב להיות יעד, איזו משמעות לחיים. אי אפשר להישאר אותו בן אדם ב־6 ואחרי 7 באוקטובר".
באיזה מובן השתנית?
"אכפת לי הרבה יותר מאנשים, ואני לא מפחד מהמוות. אם שרדתי את זה, כנראה שנותרו לי עוד כמה משימות. אני מאוד מאמין בזה, למרות שאני אדם חילוני. אני מבין מה הכי חשוב בחיים. לא תמיד אנחנו מבינים את זה, כי אנחנו עסוקים יותר מדי בלרוץ אחרי האוטו הכי גדול, הבית הכי נוח, המשכורת הכי גדולה ושוכחים לחבק את המשפחה. אני אומר לכולם, תחבקו את המשפחה שלכם הכי חזק שיש. כל יום מחדש".
משהו השתנה גם בתפיסה הפוליטית שלך?
"כן. אין שום מילה בעברית שיכולה לתאר את השטניות של הרוע. ואם זו דרך הפעולה והאידיאולוגיה של הרוע המוחלט, אז אי אפשר לחיות איתו או לידו. זה או אנחנו או הם. את זה ממשלת ישראל חייבת להבין. כי אנחנו יודעים יותר מכל אחד אחר מה עוללו לנו פה. בכל פעם אמרו שחיסלנו את האיום. כשפוצצו כמה מנהרות, אמרו שעכשיו המוטיבציה של חמאס לירות על מדינת ישראל תרד פלאים. אבל זה היה רק ססמאות ריקות מתוכן.
"בצוק איתן אמרתי, אנחנו לא חוזרים לדרום כל עוד המנהרות פתוחות והמחבלים יכולים לירות על התושבים שלי. הייתי אז ראש מועצת אשכול. הפעם אמרתי, חבר'ה, אם לא תחסלו את חמאס לא תהיה התיישבות בנגב. ואם לא יהיה הנגב, אפשר יהיה להעביר את הלפיד ליחיאל זוהר בנתיבות ואחרי זה לדנינו באופקים ואחרי זה לדנילוביץ בבאר שבע, עד שלא תהיה מדינה".
אתה מאמין שהנגב ישוב לפרוח?
"המלחמה הזו היא מצד אחד נגד הטרור ועל הבית, ומצד שני גם על הצביון של מדינת ישראל. בתוך הממ"ד כתבתי לחברים שלי, בארי לא יחזור להיות בארי. הוא יהיה אחר. גדול יותר, פורח יותר, והמון אנשים ירצו לבוא ולהיות שותפים לעשייה הציונית ולחקלאות בו. הוא לא יהיה אותו הדבר, כי לא יכול להיות ש־90 נשמות לא נמצאות בקיבוץ ושכל צומת וכל בית בו יזכירו את הנרצחים. וגם מדינת ישראל לא תהיה אותו הדבר, כי היא לא יכולה להמשיך להתנהל עם אנשים שאין לי מושג מאיפה יש להם כל כך הרבה אנרגיה לשנאה".
בארי היה קיבוץ שוחר שלום.
"הייתי בעתניאל לניחום אבלים אצל משפחת קלמנזון, ששכלה את בנם הבכור אלחנן שבא להציל נפשות בקיבוץ בארי ונהרג כדי שאנחנו נוכל להינצל. האבא אמר לי, תשמע, אני מהימין. שאלתי אותו, מה זה ימין, והוא התחיל לנסות להסביר לי, אז אמרתי לו, אני לא יודע איך אתם קוראים לי, אבל אני קיבוצניק שמאלן שגדל על ברכי הדוקטרינה של יגאל אלון ואחדות העבודה, אבל לפני 20 שנה, כשירו את הפצמ"ר הראשון מרצועת עזה, הלכתי לפואד בן אליעזר שהיה אז שר הביטחון והנחתי את הרסיס של הפצמ"ר על השולחן שלו ואמרתי לו, אם אתה לא מוריד את הבניין שממנו נשלחה הפצצה, זה ייגמר לא טוב.
"מה זה שמאל וימין עכשיו? כשאמרתי דין העפיפון כדין הקסאם, התכוונתי לזה שהשפילו את תושבי הדרום, ואז הגענו ל־7 באוקטובר והשפילו את כל המדינה. התפיסה הביטחונית בדרום היא תצוגת חולשה. זה היה ברור לי מהיום הראשון. רק חולשה. כל הזמן סוג של מבצעים, הרתעה צבאית, ואני אומר לך, המילה הזו, הרתעה, עושה לי פריחה בגוף. אסור לדבר על חמאס במונחים של הרתעה אלא במונחים של השמדה".
בצפון זה לא מוכיח את עצמו? שם נשמרת הרתעה מאז מלחמת לבנון השנייה.
"אני לא מאמין בזה בכלל. זו לא הרתעה אלא הבנה שמרחיקים את הסבב. הדברים צריכים להיות הרבה יותר פשוטים, השמדה, שלום ולהתראות. הפוליטיקה מסבכת את המשימה הפשוטה הזאת. הכל מתקדם תחת מילים מפוצצות בלי אסטרטגיה ברורה".
איך אפשר להשמיד אידיאולוגיה, רעיון שמתחפש לארגון?
"את זה צריך לשאול את מערכת הביטחון. אני אזרח שרוצה לחיות ליד גבול מדינת ישראל, לעשות חקלאות, לחיות בביטחון. זה מה שבחרתי כנער כשעליתי לארץ כחייל בודד. התפקיד של השמירה עליי ועל המשפחה שלי מוטל על ממשלת ישראל. צה"ל צריך להבין איך משמידים את המחבלים ואת הטרור. החלוקה מאוד ברורה, וכל מי שמנסה לברוח מאחריות חוטא לעצמו".
זה בית, לא מוזיאון
עד פרוץ מלחמת חרבות ברזל עבד חיים ילין כיועץ כלכלי בחברת אורל. מיד לאחר שהתבררו ממדי הטבח עזב הכל והצטרף כמתנדב למנהלת תקומה. ביחד עם הצוות של רוני נומה הוא מנסה לתת מענה מניסיונו לראשי המועצות. "לא כולם יודעים מה זו קהילה ומה הרגישויות שלה, איזה בעיות ייחודיות יש לעוטף עזה ואיך מתנהלת שם הפסיכולוגיה החברתית", הוא מחדד.
"אז אני מתווך את הצרכים, ובין לבין גם עורך סיורים לגורמי מקצוע בעוטף. יש דיבורים על להפוך אותו למוזיאון, ואני לא מוכן לקבל את זה. אני מבין את הצורך של היסטוריונים והרבה מאוד אנשים שאומרים שהקיבוץ צריך להישאר כמו שהוא נראה היום לדורות הבאים. אבל אני לא מסכים. אסור שזה יקרה. זה הבית שלנו, זה לא מוזיאון.
"אם אנחנו רוצים בסוף לחזור הביתה, אנחנו חייבים פינוי־בינוי. זו הייתה שואה, שחטו אותנו במקום הכי בטוח, אבל זה לא פולין ולא אושוויץ, זה בארי, כפר עזה, נחל עוז. זה המקומות הכי רוחניים שקיימים היום, הכי פגיעים, ולא צריך לשקם אותם, אלא לבנות הכל מחדש כדי שהילדים והמשפחות יוכלו לחזור ושהתמונות שם לא יזכירו להם את מה שהם ראו ב־7 באוקטובר".
כולם רוצים לחזור לבארי או שיש כאלו שאומרים שהם לא יחזרו לשם?
"אנשים מבוגרים שהילדים שלהם כבר יצאו מהבית יחזרו בצורה כזו או אחרת. הצעירים כבר חזרו בחלקם, אבל המשפחות והילדים שמילאו את חדרי האוכל והפכו את מגרשי המשחקים ואת בתי הספר למקומות הומים ותוססים, להם ייקח קצת יותר זמן. זה תלוי גם בצד השני ואם הם ירגישו תחושת ביטחון. ויש כאלה שלא יחזרו בכלל, ואוי ואבוי אם מישהו ישפוט אותם".
הצעירים חזרו לבארי אף שהמקום היום הוא שטח צבאי?
"כן, כי אנחנו מתגעגעים לבית. והאוגדה ששומרת על בארי יודעת במדויק כמה אנשים יש בכל יישוב".
הוא עצמו יושב היום בתל אביב, בדירת אירוח שהבת של יצחק תשובה נתנה לו. "בתוך שלוש שעות היא התקשרה אליי ואמרה, יש לך דירה לכמה זמן שאתה רוצה. ובגלל שאני עובד עם תקומה, שנמצאים ליד המרכז, אז מאוד נוח לי לגור שם".
רוב קהילת בארי המפונה מרוכזת במלונות בים המלח. ילין פוגש אותה ומנסה לסייע. "אני יושב עם ההנהלה ועם גורמי צה"ל ומתווך את הפרוצדורות, הנהלים והמסמכים שאני מכיר בעל פה. יש גם מפונים שנמצאים בתל אביב ובהרצליה, ויש בבתי החולים. ביקרתי אותם שם וביקרתי אותם בבתים.
אני יושב איתם ולא אומר להם כלום. לא רוצה לשמוע כלום. אני בא לחבק. לא לשאול שאלות. אני גם חושב שאסור לשאול. ואם הם מספרים, אז אני מקשיב, אבל לרוב הם לא מספרים אלא שמחים ברגע עצמו. ויש ילדים שמדברים, כמו שיש ילדים שלא מדברים. את רובם אני מכיר אישית, כי ראש המועצה הוא לא רק של אשכול אלא של כל ההתיישבות".
פגשת גם את החטופים שחזרו מהשבי?
"פגשתי את חלקם. הם סיפרו שהיה פער מאוד גדול בין מי שהיה חטוף בתוך בית לבין מי שהיה חטוף בתוך מנהרה".
פער באיזה מובן?
"מי שהיו במנהרות חוו אלימות ורעב, ומי שנחטף לבית פרטי קיבל קצת יותר אוכל, וההתייחסות אליו הייתה אחרת לגמרי. אבל העובדה שהמשפחות בעזה עזרו לחמאס להחביא את החטופים צריכה להדליק נורה אדומה על התפיסה של מיליון וחצי פלסטינים, שכל הזמן מספרים לנו שהם רק רוצים לחיות טוב בעזה, וחמאס בעצם מכריח אותם להיגרר למעגל האלימות.
אז שלא יעבדו עלינו בעיניים. אין אף אחד שם שרוצה עתיד טוב יותר, כשכל כך הרבה בתים הפכו למקום אכסון של חטופים וכשכל ההורים מגדלים את הילדים שלהם להיות שהידים".
המלחמה עלולה להימשך לאורך זמן, מה יהיה עם המפונים?
"צריך לאפשר לאנשים לבחור איך להתחבר לקהילה בקצב שלהם. יכול להיות שזה ייקח שנה, וייתכן שגם שלוש שנים. הקו האחורי יחזור יותר מוקדם, לקו הקדמי ייקח יותר זמן. אני מעריך שרבים ירצו לחזור, אבל אסור ללחוץ עליהם, כי כרגע אלו החלטות של דיני נפשות. בינתיים כל קיבוץ קיבל יישוב שאימץ אותו ומארח את רוב הקהילה. לרעים יש את תל אביב, לבארי את חצרים, לכפר עזה את שפיים. הקהילה תשתלב בתוך ההרחבות של היישובים ותישאר שם עד שנוכל לחזור. כולנו מבינים שאם רוצים לחסל את הטרור, זה ייקח זמן".
תחקירים? אחרי המלחמה
אתם מדברים ביניכם על המחדל הנורא?
"אני לא מתעסק עם זה אפילו לשנייה אחת. אפילו לא במחשבה. בכל פעם שמישהו אומר משהו על המחדל, אני לא שם. זו אנרגיה שלא מובילה אותי לעתיד טוב יותר. את כל התחקירים צריך לעשות אחרי המלחמה ולהסיק את המסקנות. אני רק יכול להגיד שצה"ל בודק את עצמו תוך כדי תנועה. המקום היחידי שלא בודק את עצמו זה ממשלת ישראל ונציגי הציבור. נקווה שזה יקרה בהמשך, אבל אני לא מחכה לזה, זה לא מעניין אותי. כרגע זו מחשבה מיותרת. אנחנו מוגבלים באנרגיה, ולכן כולה מתמקדת בחברה הישראלית ובהחזרת החטופים".
ועדיין, איך אתה מרגיש כשראש הממשלה שלך, שהמחדל התרחש במשמרת שלו, לא מוכן לקחת אחריות?
"מה אני יכול להגיד, במהות, בן אדם שלא לוקח אחריות ולא יודע לבקש סליחה על טעויות שהוא עשה, זה בן אדם לא שלם. הוא עדיין לא למד בחיים מה זה כוח של לקחת אחריות ולהגיד סליחה. כשלוחמי יחידת שלדג הגיעו לשורדי קהילת בארי בים המלח, ומפקד שלדג קם ואמר, אני מבקש מכם סליחה שלא הגענו מוקדם יותר להציל יותר אנשים, אז הקיבוץ סלח. באותו רגע היה אפשר להבין מה זה כוח הסליחה. אז יש כנראה אנשים רבים בממשלה שלא מבינים את כוח האחריות והסליחה ומחמיצים את ההזדמנות להשתמש בו".
אתם הקו הראשון שנזקק למשרדי הממשלה, איך התרשמת מהתפקוד שלהם בעת הזו?
"אני יכול לציין שלושה משרדים שיחסית לכל השאר תקתקו עבודה: משרד הרווחה עבד יפה, כשהשר יעקב מרגי ירד מיד בעצמו לים המלח כדי לבדוק את צורכי המפונים ממקור ראשון ולתרגם אותם למעשים. הוא פתח מרכזי חוסן והביא פסיכולוגים למלונות, והכל עבד יפה, למרות שזה לא קרה על השבוע הראשון.
המשרד השני הוא משרד הבריאות, שכבר היה מאומן בגלל הקורונה והשתלט מיד על המצב, והדרגים המקצועיים עבדו נכון. והמשרד השלישי שנתן עבודה מצוינת הוא משרד הפנים, שעשה מעל ומעבר. הייתי בהלם מהתפקוד שלהם. הם הורידו שמונה עמדות לים המלח רק כדי להוציא למפונים תעודות זהות ודרכונים במקום אלו שנשרפו או אבדו.
"הסתכלתי על זה ושאלתי את עצמי, למה צריך בכלל תעודות זהות או דרכונים כשכולנו אבודים והלומים, אבל כבר בימים הראשונים כשהגעתי לקריה כדי לזרז את הסיוע והייתי צריך תעודות, ולא היו לי כי הוציאו אותנו מהבתים בתחתונים ובפיג'מות, הבנתי את הצורך.
שלושת המשרדים של ש"ס השתלטו על העסק אחרי השבוע הראשון, אבל מי שמיד התגייסו ועשו עבודה מדהימה הם החברה האזרחית, העמותות, אחים לנשק, שהגיעו אלינו למלון עם בגדים חדשים ועם מוצרי צריכה בסיסיים וחשבו על הכל כי לא היה לנו כלום. זה היה מרחיב את הלב. זה היה דבר שאין לו מילים והגדרה".
אולי, ברשותך, יש לנו יותר עם ופחות מדינה?
"אנחנו לא עם בלי מדינה, אנחנו המדינה. אנחנו צריכים ללמוד לקחת אחריות על עצמנו, לא כל הזמן להאשים את הממשלה. אני מנסה להסביר לאנשים שהם יכולים לקחת אחריות על המדינה בבחירת הנציגים הראויים בקלפי לכנסת. אנחנו צריכים ללמד את הפוליטיקאים שאנחנו לא רק פתק אלא שהם נבחרו כדי באמת באמת לשרת אותנו. יש לנו את המנהלים הטובים ביותר בעולם, אבל הם בורחים מהפוליטיקה כי הזירה הזו הסתאבה.
"כחבר כנסת לשעבר אני יכול לספר לך שהכנסת היא מקום שאין בו עמוד שדרה. אנשים שם אומרים את מה שאת רוצה לשמוע או שהם אומרים את מה שיושב ראש המפלגה שלהם רוצה להשמיע, ובדרך הם מאבדים את עצמם. מה שקרה ב־7 באוקטובר זה אפילו לא מלחמת יום כיפור. זה אירוע היסטורי בקנה מידה אחר. פה נשחטו אזרחים במדינה שלנו, בבית שלנו, במיטות שלנו. ביום כיפור נהרגו בחזית, פה העורף שילם, וההלם והטלטלה הפכו אותו לחשופית.
"הרגישות הזו, יש לה פלוס אחד גדול והוא ההזדמנות להתחבר לאנשים שרוצים אחדות ולא לאנשים שרוצים שסע ופלגנות. אני חושב שהסכנה היא לא חמאס ולא חיזבאללה אלא אנחנו. אני מתנגד בתוקף לימין הקיצוני ולשמאל הקיצוני. אנחנו במלחמה. צריך דיבור מאחד. תשעים אחוז מהעם רוצה דיבור מאחד. ובשם הדיבור המאחד, חייבים שינוי שהפעם לא יבוא מהכנסת או מדקלום של דפי מסרים אלא מלמטה. מהעם".