ככל שהימים עוברים, חברי מחזור ל"ד מבית הספר מעלה הבשור במועצה האזורית אשכול מודאגים יותר. אחרי ששרדו את הזוועות וקברו חברים ובני משפחה, הם מפנים את תשומת הלב שלהם לאיתי סבירסקי, טל שוהם ותמיר אדר, שלושה מבני השכבה שלהם שחטופים בעזה. “אין לנו ברירה, אלא שתהיה לנו תקווה", הם אומרים.
“קבענו בפיצרייה ברחוב דוד המלך", מעדכנת נופר גילור, בת קיבוץ חולית. לכאורה עוד מפגש חברים בשבת גשומה של חורף, אך המפגש עם בני ובנות מחזור ל"ד מתיכון מעלה הבשור (כיום נופי הבשור) במועצה האזורית אשכול רחוק מלהיות עוד מפגש רגיל. הם לא מתעדכנים בחיים אלא במתים, בפליטים, במצב החטופים.
הם בני 38, סיימו את לימודיהם לפני 20 שנה, גדלו בקיבוצים שונים אך חלקו את חייהם יחד והקשר ביניהם חזק עד היום. 112 תלמידים היו במחזור שלמד ביחד שנה אחרי שנה, מכיתה א' ועד סיום התיכון. “הקיבוצים לא גדולים, וכשיש בית ספר אחד שמרכז את כל הילדים בשכבה אחת, אז אתה מכיר את כולם", אומר עופר שמש, בן קיבוץ אורים. “היינו בבתים של כולם, בקיבוצים של כולם". “אין חדר אוכל במועצה שלא אכלתי בו", מוסיפה גילור.
אנחנו יושבים במעגל צפוף, השיחה נעה בעדינות מצחוק לבכי, מזיכרון מרגש לסיפור אימה לתחושת דחיפות איומה. מכאן הם ימשיכו לעצרת בכיכר החטופים, כפי שהם עושים מדי שבוע בשבועות האחרונים, מרגישים חובה להציל את מי שאפשר. “אני לא אגזים כשאומר שעדיין לא התאבלנו כמו שצריך על אף אחד, אנחנו כרגע מתמקדים במי שחי", אומרת גילור.
“הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהממ"ד בבארי, היה לכתוב את השמות של כל חברי הכיתה מבארי", משתף עמרי שפרוני, בן קיבוץ בארי. “רשימה של 22 חבר'ה מכיתת תפוח שנתון 85'. ידעתי שהם עברו את התופת. עוד לא ידעתי מה קרה עם כל מחזור ל"ד, או מה קרה בניר עוז, אפילו לא שאלתי את השאלות האלה".
למה רצית לבדוק מה קרה דווקא לחברי הכיתה?
“כיתה בקיבוץ זה משהו אחר. אלה אנשים שאני מגיל אפס איתם. אני פוגש אותם כמעט בכל שישי, אני מכיר את ההורים שלהם, את הילדים שלהם, הכל מאוד מעורבב ומשולב".
שמש: “כולנו קשורים אחד בשני. בקיבוצים המשפחה משחקת תפקיד קצת פחות חשוב מהחברים. חלק מזה הוא לאור הלינה המשותפת. יש לזה קונטקסט היסטורי".
גילור: “כל אחד מאיתנו מרגיש באיזשהו אופן שאנשים שונים בקיבוץ הם כמו ההורים שלו. השמות והפרצופים שמופיעים עכשיו בטלוויזיה הם חלק מנוף הילדות שלנו, אנחנו מכירים את כולם. ויש לנו גם לא מעט חברים מהשכבה שההורים או האחים שלהם נרצחו או נחטפו. הסיפור שלנו מ־7 באוקטובר הוא סיפור של המועצה, לא רק של כל קיבוץ או משפחה בנפרד".
הישרדות ופליטות
כל אחד מהם נושא גם סיפור אישי כואב משלו. אחיו של אדם רפופורט, בן קיבוץ בארי, נרצח. ההורים של עופר שמש נפצעו. עמרי שפרוני איבד שני דודים וקרובי משפחה נוספים. נופר גילור מארחת את אמה, שלא יכולה לשוב לביתה. מיכל בן יהודה ונעם יצחקי איבדו חברים טובים. על כן אין זה מפתיע לשמוע אותם מסבירים שלקח להם זמן להגיע לכיכר החטופים יחד על מנת להילחם על חייהם של חבריהם לשכבה: טל שוהם, איתי סבירסקי ותמיר אדר שנחטפו לעזה.
“המשפחות שלנו וחברי הקהילה שלנו היו במצוקה, והיינו צריכים לתמוך בהם פיזית", מסביר שמש. “אם זה בים המלח, באילת, בהרצליה, בכל חלקי הארץ. לא היה לנו זמן ופנאי, אפילו נפשי, כדי לבוא לכיכר ולדרוש את החזרה שלהם. היינו עסוקים בהישרדות ופליטות".
“נראה לי שכל אחד מתאר את הרגעים האלה שהיינו מכוונים לבן אדם אחד במהלך אותו היום", אומרת מיכל בן יהודה, בת קיבוץ אורים. “רק לאחר מכן הבנו שהמעגלים מתרחבים".
אל מי את היית מכוונת?
“לחברה, להורים שהיו באורים ובמזל החוליה המיועדת לא הגיעה לשם. איבדתי שני חברים מדהימים, שכנים שלנו מחולון, שנרצחו בדרך למסיבה. אדיר ושירז תמם ז"ל, הם השאירו שתי ילדות יתומות".
שמש: “ההורים שלי גרים היום במפלסים והגיעו מחבלים לבית שלהם. כיתת הכוננות הצליחה איכשהו לחסל אותם, אבל אבא שלי לא הבין את הסיטואציה. לחצתי עליהם שייצאו וכשהם יצאו הם נפצעו, ירו עליהם. פינו אותם לבית חולים ואחר כך הם באו לגור אצלי, עד שהתאוששו".
שפרוני: “החוויה בשבת הייתה של הישרדות. וכשאני בהישרדות, אני קודם כל דואג למי שצמוד אליי, לילדים שלי, לבת הזוג שלי, למשפחה הקרובה".
שמש: “שפרוני פרסם בשבועות הראשונים רשימת נוכחות, מי בחיים, מי לא, מי נחטף".
איך הרכבת את הרשימה?
שפרוני: “כתבתי לחברים שאולי זה לא נוח ועוד מוקדם, אבל מי שבסדר שיכתוב שהוא בסדר. כלומר שמי שלא מת שיכתוב שהוא בחיים. פחדתי, לא ידעתי מה קרה לאנשים, לא ידעתי איפה הם".
והם ענו?
שפרוני: “הרוב כתבו, ואז אני מגלה שאיתי סבירסקי ועדי שוהם חסרים. באיזשהו שלב אומרים לי שהם נחטפו".
שמש: “ישבתי בבית ואמרתי שאני חייב לעשות משהו. לא ייתכן שהם נמקים שם. הגעתי לכיכר וחיפשתי אנשים שאני מכיר. אמרתי לנופר שצריך לפתוח קבוצה כדי לראות מה קורה עם כולם, כי אנחנו לא יודעים את הסיפורים של כל אחד ואחד".
גילור: “לא היה לי פשוט לפתוח קבוצה שכבתית, למרות שכבר חשבתי על זה כשעופר דיבר איתי. אבל עוד לא העזתי. הרי כל כך הרבה עוד באבל אישי. תהיתי אם זה בכלל מתאים להם להיות בקבוצה כזאת. אבל ההיענות הייתה מטורפת, יש כרגע 92 חברים בקבוצה".
עם הצטרפות החברים לקבוצת הוואטסאפ, היה ברור כי כמספר החברים כך מספר הסיפורים, ולבני המחזור היה חשוב לתת מקום לכל סיפור וסיפור. “הבנו שאנחנו לא מצליחים להחזיק את כל המידע, לכן פתחנו קובץ אקסל בו כולנו כתבנו מה קרה לנו באותו היום, איפה היינו, מה קרה לבני המשפחה שלנו", אומרת גילור. “זה היה רגע של שיתוף, של מפגש אנושי דרך טקסט".
איבדנו מספיק
“החוויה שלנו היא שאיבדנו מספיק. לכן אנחנו שמים דגש עכשיו על מי שעוד אפשר להציל, זאת החובה המוסרית שלנו", מסבירה נעם יצחקי, בת קיבוץ בארי. רשימת הנוכחות ששפרוני ערך אינה רק שמות על דף, כי אם אנשים וחיים שלמים שהוא נושא בלבו בכל רגע. הוא מציין רשימה ארוכה־ארוכה מבני המחזור שאיבדו את קרוביהם, ובסופה משתף את הטרגדיה האישית: “איילה, אחות של אמא שלי ואביה, אח של אמא שלי, נרצחו. וגם ינאי וליאל, הנכדים של אביה. הם היו בני 12 וחצי כשנרצחו. ואלו רק המתים מקרבה ראשונה".
הקבוצה מפנה את מבטה אל עבר אדם רפופורט. עמרי ניגש לשבת על ידו ומניח יד, מנסה לחזק אותו כמו שרק חבר קרוב יכול. “אח שלי, יונתן רפופורט ז"ל, נרצח", אומר אדם, כמסביר את המבטים. “הוא היה בקיבוץ בארי עם שני הילדים שלו, יוסף בן ה־9 ואלונה בת ה־6. אשתו לשעבר הייתה במקום אחר, והילדים היו אצלו בסוף השבוע. אחי אמר לילדים להיכנס מתחת למיטה ולא לצאת. הם נשארו שם במשך 11 שעות, עד שהצבא חילץ אותם. דן, אחי הצעיר, התקשר ליוסף, והוא אמר לו שאבא הלך להביא כסף למחבלים. אחר כך נגמרה ליוסף הסוללה והייתה הפסקת חשמל, כך שלא יכולנו להיות בקשר איתו. רק אחרי כמה ימים נודע לנו שזוהתה גופתו של יונתן".
בני ובנות מחזור ל"ד איבדו גם מורים אהובים מבית הספר. המורה לכימיה מרסל פרייליך נרצחה, וגם רותם קלדרון, מי שחינכה רבים מהם בתיכון. י"ב 3 ממחזור ל"ד היה המחזור האחרון של רותם.
את ההלוויות בקיבוץ בארי נהוג להתחיל בהקראת קורות חייו של הנפטר, להתמקד במי שהיה ובמה עשה בחייו. נעם יצחקי הייתה זו שהקריאה את קורות חייה של המחנכת האהובה בהלוייתה, וכך אמרה: “לאחר סיום לימודיה, עבדה כמורה ומחנכת אהובה בתיכון מעלה הבשור, שם גם קלדי בן זוגה עבד. ועם לידת בתה, מיקה, טיפחה את משפחתה הקטנה, המלוכדת. בשנת 2005 פקד את המשפחה אסון: קלדי נהרג בתאונת אופנוע, והוא בן 49 בלבד. חברי הקיבוץ עטפו את רותם באבלה העמוק, ואט־אט אגרה כוחות לחיווט מחדש של החיים ולהגשמה של עוד חלום: לגור תקופה בעיר הגדולה תל אביב, בעצמה. כששבה לקיבוץ, הפכה רותם למנהלת הגיל הרך, ולאחר מכן עבדה במזכירות הקיבוץ. כשפרשה לגמלאות, נשאבה לעשייה התנדבותית במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב, ובקהילה שיקומית טיפולית למתמודדים עם פוסט־טראומה צבאית בעוטף עזה. שני מוקדי עשייה שהלמו בשלמות את כוח־העל שלה: תקשורת בין־אישית".
בכיכר החטופים אנחנו פוגשים את מיקה קלדרון, בתה של המחנכת רותם. “אני באה לפה כל שבת", היא משתפת, “אני יודעת שהתלמידים שלה עומדים במקום קבוע, אז אני באה להתחבק, לבכות ולשמוע דברים טובים על אמא. אני מכירה אותם שנים, מאז שאמא חינכה אותם. הם היו אצלנו מלא, הם היו חלק מאמא והיו מגיעים גם לאזכרה של אבא. חבל לי שהיא לא פה איתם במפגש".
מיקה לא הייתה עם אמא שלה באותה שבת ארורה. “אם הייתי בבית, כנראה שלא הייתי פה", היא אומרת בהשלמה ומספרת על השיחות עם אמה מהממ"ד.
הספקת להיפרד?
“הייתי בטוחה שהיא תצא מזה, לא האמנתי שזאת באמת ההתכתבות האחרונה שלי איתה. אבל הספקתי לכתוב לה שהיא הכי טובה בעולם ושאני אוהבת אותה".
"רותם הייתה מאוד משמעותית עבור כל אחד מאיתנו", אומרת גילור. “הייתה לה יכולת לגעת ולהתבונן בכל אחד ואחת מאיתנו במבט שהיינו זקוקים לו. אם היא הייתה בחיים, היא הייתה מצטרפת אלינו כל שבוע בכיכר, אני יודעת את זה".
יש לי סיכוי להינצל
לצד הדמעות על אלה שאינם, בני המחזור מבקשים להסיט את תשומת הלב למי שעוד ניתן להציל. טל שוהם, איתי סבירסקי ותמיר אדר, שנחטפו ועדיין שבויים בעזה. יחד איתם נחטפה גם עדי שוהם, אשתו של טל ובת השכבה. היא וילדיה שוחררו. סבתו של תמיר, יפה אדר, שוחררה גם היא. כך גם המורה לצילום יוכבד ליפשיץ ועדה שגיא, המורה ללשון. “אני רוצה שעדה שגיא תדע שאני מורה ללשון היום", אומרת גילור בחיוך.
השבוע נודע כי ג'ודי חגי, המורה לאנגלית ואמה של איריס בת השכבה, נרצחה, וגופתה מוחזקת בעזה. כך גם בעלה גדי חגי, שנחטף גם הוא באותה שבת. “מחזור ל"ד פשוט לא שלם בלעדי החטופים", הם אומרים כעת. “אנחנו הולכים לעשות כל מה שיידרש עד שיתקיים מפגש מחזור אמיתי, מרגש ומפדח, בהרכב מלא".
הם הביאו עמם לפגישה אלבומי תמונות ואת ספר המחזור, שבו הם בחרו להצטלם כאסירים. בחירה תמימה של גיל הנעורים, שהופכת כעת לכואבת, קשה. גילור נזכרת במסע לפולין, שם עדי שוהם שרה את שירו של אביתר בנאי “יש לי סיכוי להינצל". והנה, היא ניצלה מהשבי. הכל מקבל משמעות אחרת.
“טל, תמיר ואיתי הם בני המחזור שלנו, אנחנו מגיעים לכאן, לכיכר החטופים, למענם", אומרת גילור. “אבל אנחנו גם מגיעים למען חמזה אלזיאדנה, שנחטף מחולית, יחד עם אבא שלו יוסף, והם עדיין שם. אנחנו מגיעים לכאן למען כולם, אנחנו רוצים שכולם יחזרו".
“כל אחד מהם הוא עולם ומלואו", אומרת יצחקי. “גם גבר בן 38 שאין לו ילדים, כמו איתי סבירסקי. הוא בן של הורים שנרצחו, הוא אח, הוא דוד, הוא יקר למשפחה שלו, לחברים. הוא אזרח שנחטף, ולמדינת ישראל יש חובה להחזיר אותו. עכשיו".
איתי היה באותה שבת בקיבוץ בארי, בביקור אצל אמו אורית. בבוקר חדרו המחבלים לביתה. לא ברור מה קרה שם באותן שעות כששהו בממ"ד. גופתה של אורית נמצאה בבית. ההערכה היא שהיא נרצחה אל מול עיני בנה. באותן שעות גם אביו של איתי, רפי, נרצח במקום אחר בקיבוץ. סבתו ניצלה, אך גרייסי, המטפלת שלה, נרצחה.
אחת החטופות ששוחררה העבירה לאחותו מרב מסר שהוא בחיים, ושהוא מבקש שתעשה כל מה שהיא יכולה כדי להצילו. “הוא ממש ביקש את זה", אומרת יצחקי. “הוא ביקש מאנשים שהיו שם איתו בשבי ושוחררו ליצור איתה קשר". החברים יודעים שהוא פצוע בזרועו, והם חוששים למצבו הבריאותי וגם למצבו הנפשי, אחרי שהיה עד לרצח של אמו.
“איתי היה מגיע לקיבוץ כמעט כל שבוע כדי להיות עם המשפחה", אומר אדם רפופורט. “היינו יושבים אצלי בכל ערב שישי כשהוא היה בא, מדברים שעות. הוא דיבר המון על שיטת סאטיה, שהשפיעה עליו מאוד. הוא אפילו עשה קורס מאמנים כדי להיות מאמן בשיטה הזו".
רפופורט, סבירסקי, שפרוני ויצחקי הם כולם מבארי. חברות עמוקה שהתחילה עוד מהפעוטון. “כשגדלים ככה ביחד מגיל מאוד צעיר, זאת היכרות אחרת", אומרת יצחקי. “אני יכולה לספר הרבה סיפורים על איתי, על היותו אדם רגיש, איש שיחה. זה קשר עמוק, שגם אם לא נדבר במשך תקופה, נדע שאנחנו כאן אחד בשביל השנייה. איתי הוא האדם שיהיה שם כשצריך אותו. הוא לא מסמר הערב, אבל הוא נקודת חיבור".
רפופורט: “הוא רגיש ואמפתי בצורה בלתי רגילה".
שפרוני: “הוא בחור נורא עמוק, אין לו ציניות, הוא ישר מדבר ברצינות. כל שיחה איתו היא נורא אישית, והוא גם צנוע ברמות".
רפופורט: “ויש לו חוש הומור ממש טוב".
גם לחוזק יש גבול
טל שוהם, אשתו עדי וילדיהם יהל ונווה, שמתגוררים בצפון הארץ, באו לארוחת חג אצל משפחתם בבארי. במשפחתם המורחבת נחטפו כעשרה אנשים ונרצחו שניים, בהם אביה של עדי, אבשלום הרן. בפעימה השנייה שוחררו עדי, יהל ונווה יחד עם אמה של עדי, שושן הרן. טל, יליד קיבוץ חולית, נותר מאחור. עדיין שבוי. “הוא ועדי הוצאו מהממ"ד בנפרד", מספרים החברים. “טל לא ידע מה קרה עם המשפחה שלו. וכשהמשפחה שלו הייתה חטופה בעזה, גם היא לא ידעה מה איתו. רק כשהם חזרו, אמרו להם שטל חטוף".
טל ועדי הכירו בתיכון, בסוף כיתה י"ב. “אחרי 7 באוקטובר כתבתי לטל מכתב", אומרת גילור. “כתבתי לו שאני רוצה שנחזור להיות בני 17, אני רוצה לחזור לספר לך שעדי שמה עליך עין ואתה עליה. אני רוצה שתחזרו".
החברים מספרים בעיניים נוצצות על טל. “הוא החבר הכי טוב שלי, הוא החזיק אותי ברגעים הכי קשים שלי", אומר עופר שמש. “טל הוא בן אדם כזה שאתה יכול לדבר איתו על הכל, הוא מתעניין בהכל". “והוא אוהב לאתגר את המחשבה", מוסיף שפרוני.
שמש: “הוא לעולם לא מסתפק בהסברים הקונפורמיסטיים. הוא תמיד בודק, קורא. הוא היה לפני סיום תואר במדעי המחשב בסוף י"ב. הוא למד איך לאלף כלבים, היה לו עסק לאריזת ירקות, הוא טיפל בגמילה מעישון וסוכרים, הוא השקיע בביטקוין, הוא איש אשכולות, עולם ומלואו. הוא כל כך חסר לי, ואני רוצה שהוא יחזור כמה שיותר מהר. וכל יום מקטין את הסיכויים שהוא ושאר בני המחזור והקהילות שלנו ייצאו בחיים".
“בימים הראשונים התנחמתי בנקודות אופי מאוד חזקות שלו", אומרת גילור. “יש לו מנוע של כוחות פנימיים והוא יודע להזין את עצמו. במשך לילות שלמים דמיינתי מנטרות שהוא אומר לעצמו, אבל אני כבר לא מדמיינת את זה אחרי 80 יום. גם לחוזק כזה יש גבול".
שמש: “טל וגם תמיר אדר הם הורים לילדים קטנים. לא ייאמן שהילדים שלהם מפספסים אותם כאבות. הם יושבים עכשיו בשבי, וכנראה אפילו לא יודעים אם המשפחות שלהם בחיים".
תמיר אדר היה בביתו בניר עוז עם אשתו הדס ושני ילדיהם כשהחלה המתקפה על הקיבוץ. הוא לקח את נשקו ויצא להילחם. הדס והילדים נשארו בממ"ד, שרדו ניסיונות פריצה, ירי ואת שריפת ביתם, עד שחולצו בשלום. תמיר נחטף. סבתו יפה אדר נחטפה אף היא ושוחררה.
החברים מתארים חקלאי שטותניק, שבשנים האחרונות השתלב בעשייה חינוכית משמעותית, כחלק ממערך החינוך הבלתי פורמלי בבית הילדים בניר עוז. “הוא פעל מתוך אמונה במקום, באדם, בחקלאות, בדברים הפשוטים של החיים", אומר שפרוני.
“הייתי חבר מאוד טוב של תמיר בבית הספר", אומר רפופורט. “אדם מלא חיים, עם הומור מדהים, אני מתגעגע לשטויות שלו".
גיא נותב יסעור מקיבוץ רביבים למד בכיתה של תמיר במעלה הבשור: “כשהיינו בבית הספר, הבית שלו היה הבית השני שלי. היום אנחנו גם מתראים כמעט על בסיס יומי, אבל בדרך. הוא עובד בגידולי השדה של אורים, ואני בגידולי השדה של רעים, חולית ורביבים. איתי עבד גם יותם חיים ז"ל".
אחרי מה שקרה ליותם, שהצליח לברוח מהשבי עם שני חטופים נוספים ונורה בשוגג על ידי חיילי צה"ל, אתה חושש עוד יותר לגורלו של תמיר?
“אני מקווה שהלקחים נלמדו, אבל המצב בכלל מפחיד ולא ברור. לא קל".
“בהתחלה פרסמו שני שמות של החטופים שנהרגו", אומרת יצחקי. “הייתי באימה, עד שהבנו שזה לא הוא. זאת סיטואציה בלתי אפשרית: את באימה על מישהו אחד, בזמן שמישהו אחר מקבל את ההודעה הכי קשה שיש. כל הרגעים האלה מנכיחים בצורה ברורה את הסכנה האיומה, ואת ההבנה שגם אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהם בחיים, זה יכול להשתנות ברגע".
כל דקה קובעת
הגשם לא מפסיק לרדת, אבל הכיכר מלאה. “חשבתי שאולי יהיו אנשים שלא יבואו הערב לאור הגשם", אומר שפרוני. “אבל אז חשבתי שדווקא בגשם אני צריך לבוא, כי אם עליהם יורד גשם, אז שגם עליי יירד גשם".
“צריך לעשות הכל כדי להחזיר את האנשים", אומרת בן יהודה. “עכשיו. עכשיו. אנחנו פה בשביל שלושת בני המחזור שלנו, אבל לכל אחד מאיתנו יש חיבורים לחטופים נוספים שנמצאים שם. לואיס הר מהקיבוץ שלנו חטוף, וגם כרמל גת מבארי, שהייתה שנה מעלינו".
שפרוני: “כל יום קובע וכל דקה קובעת. כי כשיש הפצצות, יכול להיות שהבית שהם נמצאים בו קורס, או שהמנהרה שהם נמצאים בה נחרבת".
בן יהודה: “ויש גם חשש מטורף מהלחימה שנמשכת. מי שחזרו משם מתארים שהפחד הכי גדול שלהם היה ההפצצות של צה"ל. הם מתארים סיטואציות שהם כמעט מתו בהן. אני מאוד מקווה שהאנשים שאנחנו נלחמים עליהם על מנת שיחזרו בחיים לא נפגעים מכך שהלחימה ממשיכה שם בכזאת עוצמה".
שמש: “כל יום מפחית את הסיכויים שלהם לחזור. זהו".
ובכל זאת, עדי חזרה.
יצחקי: “זאת הייתה החוויה הכי קרובה שאחווה בחיים לתחיית המתים. זאת הייתה התחושה".
שפרוני: “לא האמנתי שהם בחיים. כשעדי חזרה, זאת הייתה מתנה משמיים. התרגשתי ברמות. שאלת קודם מתי התעוררנו והגענו לפה, אז בחודש וחצי הראשונים לא עסקתי בכלל בחטופים, קברתי את המשפחה שלי, לא הייתה לי שום פניות לחשוב, ואז גם לא הייתה לי תקווה. אבל החזרה שלה גרמה לי להבין שזה אפשרי, ומה שיעשה את השינוי זה לחץ מצד המשפחות, החברים והאנשים במדינה הנפלאה הזאת. יש פה עם נהדר, וממשלה נעדרת".
אז יש תקווה?
רפופורט: “אני אצטט את ג'ון לנון: ‘כל עוד יש חיים, יש תקווה', אין לנו ברירה אלא שתהיה לנו תקווה, זה מה שמחזיק אותנו, אחרת לא היינו קמים בבוקר".
שפרוני: “יש תחושת דחיפות מטורפת, ואני נע בין תקווה - כי אני יודע שהם נלקחו בחיים, ואני יודע שעוד אפשר להחזיר אותם, כי הנה זה קרה - לבין תסכול מאוד עמוק שאני מבין שלא עושים הכל".
גילור: “החזרה של עדי מאוד מנחמת, אבל לדעתי מבחינת ההורים של טל החזרה שלה גם הנכיחה את החוסר שלו. הם קיבלו את כלתם ואת הנכדים שלהם בחזרה אבל עוד לא את הבן שלהם".
עדי יודעת שהתאחדתם?
גילור: “היא יודעת. אבל היא עוד לא נכנסה לקבוצת הוואטסאפ. לאט־לאט, בקצב שלה".
שמש: “עדי חטופה ששוחררה וצריכה לטפל בעצמה, והיא גם אמא לילדים שהיו בשבי, וזה לא פשוט. הילדים האלה עברו דברים איומים. לוקח זמן להתגבר על הדברים האלה, אם בכלל, וצריך להיות רגישים בעניין הזה, ולהניח לה, ואני אומר את זה גם לתקשורת".
עשרות מבני המחזור מגיעים לכיכר החטופים מדי שבוע, מים המלח, מאילת, מהמרכז ומהצפון. אחד מהם אף הגיע היישר משירות מילואים בעזה. רובם המוחלט פליטים, רובם המוחלט ידע אובדן אישי, לרובם יש משפחות משלהם, וכפי שהם עצמם אומרים, כולם חלק מהטראומה. אולי גם בגלל זה, בגלל אותה שותפות הגורל, הפכו המפגשים האלה לכואבים ומנחמים גם יחד, למאבק למען החברים ולרגע מנוחה בין אחרים.
“זה תפס את כולנו באופן כזה, שבין אם היינו רחוקים או קרובים, בין אם היינו שם או לא, יש בינינו חיבור שקשה להבין ולהסביר אותו", אומרת בן יהודה. “האנשים כאן מבינים אותך אחרת, הם מבינים את הטלטלה והחורבן".
גילור: “השפה היא אותה שפה ולא צריך להוסיף דבר. יש כאן תחושה של שותפות גורל. אני מרגישה שרק במוצאי שבת יש לי טיפה אוויר, כי אני נמצאת עם האנשים שאני צריכה להיות לידם עכשיו".
84 ימים חלפו מאז פרצה המלחמה, ו־129 חטופים עוד שם, וההמתנה לשובם קשה מנשוא.
“אנחנו פה כדי לעזור למשפחות", אומר שמש, “אנחנו רואים שהן לאט־לאט נגמרות לנו מול העיניים. כבר רואים את הייאוש, זה נורא קשה, ואני לא יכול להישאר אדיש לזה. לכן אני מגיע לכיכר כל שבוע בשבת, אני מרגיש שאני חייב את זה למשפחות שלהם. זה המינימום".
גילור: “אנחנו פה בזכות ועבור המשפחות שלהם שנחלשות. אנחנו בקשר עם המשפחות של כולם. אנחנו חוברים לפעולות שלהן ומשתפים אותן ביוזמות שלנו".
אתם מצליחים לדמיין מפגש מחזור אמיתי?
בן יהודה: “ברור".
גילור: “אנחנו לא רק מפנטזים, אנחנו נקיים מפגש כזה, כשטל ותמיר ואיתי יהיו איתנו, וכשלעדי יהיו הכוחות להיות איתנו. רותם תחסר לנו שם כל כך. אבל אנחנו נשמח במי שיש, ונבכה על מי שלא, ונתנחם זה בזרועות זה".