בעלי עסק, בני משפחות מהצפון והדרום שנפגעו מהמלחמה מספרים על האתגר הכלכלי

רשת מלונות "מטיילים"

עובדים בעסק: בני הזוג, המייסדים והבעלים, בת חן (53) וטל ישועה (66). היא: מנכ"לית, הוא: מנהל פיתוח עסקי; עינב ישועה (הבן, 35, מנהל את אחד המלונות); נעם אבירם (הבת, 22, מנהלת אופרציה); טל פינקלשטיין (כלתם של המייסדים, 31, מנהלת תוכן ודיגיטל).

חיבור משפחתי: "רשת 'מטיילים', בעלת שמונה מלונות, הוקמה על ידי ועל ידי בעלי ב־2007. כיום חמישה בני משפחה עובדים ברשת", מספרת בת חן ישועה. "היתרון בעסק משפחתי הוא רמת נאמנות מאוד גבוהה. זה גם יוצר חיבור גדול בתוך המשפחה. יש הרבה יצירה משותפת, וכולם מאוד נהנים מהמשפחתיות הזאת. הסוד שלנו הוא שלכל אחד יש תפקיד מוגדר. גם מערכת הקשרים היא ברורה. אני למשל לא מנהלת ישירות את הילדים שלי. הם כפופים למנהל אחר. זה מכניס הרבה סדר ומקצועיות למערכת. המורכבות העיקרית היא איך לא להכניס את העבודה לארוחות שישי, איך לעשות את ההפרדה. בדרך כלל אנחנו מצליחים בכך".

קשיי מלחמה: "ב־8 באוקטובר סגרו לנו שבעה מתוך שמונת המלונות שנמצאים בגליל המערבי ובגליל העליון - בגשר הזיו, במטולה, ובקיבוצים שדה נחמיה, אילון, מלכיה ודפנה - מפני שהיישובים פונו. רק מלון לוטן בערבה עדיין עובד. הוצאנו את רוב העובדים לחל"ת, נשארו רק שני עובדי אחזקה וגם כמה עובדי מטה. אנחנו מבינים שחלק מהעובדים שלנו, שכרגע מפונים, לא יחזרו ליישובים שלהם בעתיד. זה אומר שבאיזשהו שלב, כשהמלונות ייפתחו, נצטרך במעט מאוד זמן לקלוט ולהדריך אנשים חדשים שייכנסו מיד לעבודה. לכן בימים אלה אנחנו משקיעים מחשבה על תחום הגיוס וההדרכה. מנצלים את הזמן גם לטובת הכנסת כל מיני טכנולוגיות שכבר חשבנו עליהן בעבר. התחלנו לבנות את היום שאחרי. כמו כן, צריך גם לראות איך שומרים כל הזמן על קשר עם האורחים, כי הרי מתישהו הם יצטרכו לחזור לרשת. החודש למשל אנחנו מוציאים טיולים במחיר סמלי ביותר לקהל שלנו, כדי לשמור איתו על קשר".

"המצב כרגע לא פשוט ברמה הכלכלית. בינואר קיבלנו מקדמות על חשבון חודש אוקטובר. כלכלית זה מאוד מטריד, במיוחד שהעסק מפרנס הרבה אנשים. גם התחושה של לעבור פתאום מ־100% פעילות למצב שבו רק מלון אחד עובד - זה לא פשוט. האנרגיות של כולם מאוד נמוכות, קשה לכולנו מנטלית. גם בימים אלה אנחנו נהנים להיות כולנו יחד, אבל דווקא עכשיו כעסק משפחתי החשש שלנו הוא יותר גדול מפני שהמצב משפיע מבחינה כלכלית על יותר אנשים בתוך המשפחה. אבל אני מאוד אופטימית, מאמינה שאנשים ירצו לחזור לצפון כשכל זה ייגמר. אנשים אוהבים לטייל, להתחבר לטבע. אנחנו מאמינים שעוד יבואו ימים טובים יותר".

"טרקטורוני הצפון"

עובדים בעסק: בני הזוג מיכל (35) ואופיר (36) קרופרו. היא: מנהלת, הוא: הבעלים; אריה קרופרו, (70, אבא של אופיר, שגם מנהל את העסק); רועי קרופרו, (39, אח של אופיר, מדריך טיולים). 

חיבור משפחתי: "רכשנו את 'טרקטורוני הצפון' בשנת 2016", מספרת מיכל קרופרו. "זהו עסק תיירותי שמוציא טיולי שטח. אנחנו עובדים הרבה עם קבוצות, משפחות, זוגות, סוכנים, מפיקים, עם קהל מהארץ וגם מחו"ל. אנחנו עסק גדול, יש לנו 25 רייזרים, העסקנו עובדים. זה היה כיף ונחמד. כולנו במשפחה נתנו את המקסימום, כולם נרתמו ועשו מעל ומעבר. כל אחד הבין את התפקיד שלו, כל אחד נתן מעצמו כדי שהעסק יצליח, ואכן הצלחנו להביא אותו למקום גבוה. הייתה אחווה משפחתית, פיתחנו את העסק, נכנסנו להרבה שיתופי פעולה עם גופים שונים". 

קשיי מלחמה: "כל המשפחה שלנו גרה במושב יערה, חמש דקות משלומי, בקרבה לגבול לבנון. זה כארבעה חודשים אנחנו מפונים מהבית שלנו, נמצאים באילת. האזור שלנו אזור מלחמה, המושב שטח צבאי סגור. העסק עצמו היה ממוקם באכזיב, בשמורת טבע מהממת, באזור מדהים, בין נהריה לראש הנקרה. האזור שבו היינו מוציאים טיולים גם נמצא בקרבה לגבול, באזור שמאוים ביטחונית, ומטיילים לא באים עכשיו". 

"ב־7 באוקטובר קמנו ליום שחור, ליום מלחמה. היומן היה מפוצץ. מ־08:00 בבוקר קיבלנו טלפון אחר טלפון של ביטולים. מאז העסק שלנו סגור. כולנו מרגישים חרדה קיומית מאוד גדולה. מה יהיה? האם העסק ימשיך להתקיים? האם אנשים יבואו לאזור שלנו ביום שאחרי? האם נצליח לשקם את העסק, את הרייזרים? כיום הרייזרים מאוחסנים במחסן, מה שאומר בין היתר צמיגים שהתיישנו, מצברים שאינם תקינים, חלודה ועוד". 

"עסק משפחתי זה עסק שבא מהלב, השקעה 24/7, ופתאום ביום אחד הכל התנפץ לנו בפרצוף. ממקום מאוד גבוה ירדנו לאפס. יש הרבה תסכול. בימים אלה אני מתעסקת בעיקר בעניינים בירוקרטיים שקשורים לפיצויים. הלוואי שהייתה לנו תמונה ברורה של מה הולך לקרות. לצערי הרב, במשך ארבעה חודשים אין לנו תמונה ברורה לגבי שום דבר. שלושה תאים משפחתיים לא מתפרנסים עכשיו. אני רוצה לחשוב שביום שנחזור המדינה תיתן לנו מענה גם כלכלי וגם תעזור לפתח יותר שטחים לתיירות. אני מקווה מאוד שייתנו לנו יד, שתהיה הבנה, שיתמכו ושבאמת יעזרו לנו". 

"אחים דובקין" ו"משק דובקין"

עובדים בעסק: האחים דביר (34) וחיים דובקין (40). 

חיבור משפחתי: "'אחים דובקין' זהו עסק משפחתי מעל 30 שנה שעוסק בגידול דגים. יש לנו מפעל לעיבוד דגים וקצביית בשרים פרימיום במושב תקומה", מספר דביר דובקין. "אחי ואני דור שני לעסק, שהוקם על ידי אבא שלנו, מאיר, ודוד שלנו, בצלאל. לפני כ־15 שנה העסק עבר לידיים שלנו. יש לנו חנות מפעל במושב, ואנחנו גם עושים משלוחים בכל הארץ. לפני כשנתיים פתחנו גם את 'משק דובקין', עסק לקייטרינג ואירועים. אנחנו משתמשים באירועים בדגים ובבשר של המשק שלנו, וגם משתפים פעולה עם חקלאים נוספים מהמושב ומהעוטף בכל הנוגע לירקות ופירות. אנחנו עורכים חתונות, בר מצוות, אירועים עסקיים ועוד". 

"אחי ואני גדלנו יחד כל החיים. הדבר הכי חשוב בעסק זה שיש על מי לסמוך. אבא שלנו חינך אותנו לעשייה, לעבודה. לקוחות מכירים אותנו מגיל קטן, אומרים: 'איזה יופי, בניתם פה אימפריה'. כשפתחנו את העסק של האירועים, פיצלנו בינינו את הניהול. אחי מנהל את 'אחים דובקין' ואני את 'משק דובקין'. דבר מאוד חשוב בעסקים זה לסמוך אחד על השני. אין כמו המשפחה. לפעמים יש גם קשיים, לא הכל ורוד, אבל בסוף זה כמו זוגיות. בסוף יודעים להסתדר ולהצליח". 

קשיי מלחמה: "מאז המלחמה שני העסקים מתים. אנחנו נמצאים בעוטף, המלחמה השפיעה ישירות על כל העסקים. קודם כל, הפכנו להיות עסק ללא יכולת תפעול. זה אזור מלחמה, סוללות תותחים באזור, רעש, ירי, בלגנים. כמו כן, גם באירועים וגם במכירת הדגים והבשר אנחנו נשענים על תושבי האזור, שעכשיו מפונים. אנחנו לא יודעים מה יהיה, אם יחזרו ומתי. לא היה דבר כזה מעולם אצלנו, העסק מעולם לא היה סגור. עכשיו גם סגרנו את העסק, גם גויסנו למילואים וגם התפנינו מהמושב. אנחנו נמצאים במלון בכנרת כבר ארבעה חודשים". 

"מבחינה כלכלית זה הפך את כל העולם שלנו, אבל אנחנו לא מוותרים בקלות. אנחנו אנשים פעילים, דומיננטיים, עם מוטיבציה. אבל גם כשהכל יסתיים ונחזור למושב וננסה להניע הכל מחדש - אף אחד לא מבטיח שלקוחות יחזרו, שתהיה עבודה. אף אחד לא מבטיח שום דבר. זה לא פשוט, אין פרנסה. אנחנו מחכים לפיצויים אבל לא מסתמכים על זה, חושבים איך ממשיכים הלאה ואיך מצילים את המצב. אופטימיות תמיד קיימת. אנחנו מתכננים לחזור, להמשיך בעשייה, הילדים שלנו הם דור רביעי במשק. סבא וסבתא שלנו הקימו את המושב. אנחנו מצד אחד מאוד שבורים ועצובים מהמצב, מצד שני רוצים שצה"ל ימשיך כדי שזה יסתיים בהכרעה". 

משתלת בלבן

עובדים בעסק: רונית בלבן (67, הבעלים) ובנה אבי בלבן (40) - אחראים על הגידול; איילת פישהיימר (43, הבת של רונית) ואיילת בלבן (39, רעייתו של אבי) - אחראיות על המכירות.

חיבור משפחתי: "משתלת בלבן היא משתלת גידול ושיווק של צמחי גינון ונוי. תחילתה בגוש קטיף, ומשנת 2005 אנחנו נמצאים באזור התעשייה הדרומי אשקלון", מספרת רונית בלבן. "אנחנו הרבה מעבר לעסק משפחתי. אנחנו חיים ביחד במושב גני טל, אוכלים ביחד, יוצאים לחופשות ביחד ואוהבים להיות ביחד. אנחנו חיים בקומונה, וזה מתבטא גם בעבודה. אנחנו אחד בשביל השני, נותנים גיבוי. אם מישהו לא יכול, אז השני לוקח את מקומו. אם מישהו צריך עזרה, אז עוזרים. הבעל שלי, יעקב, אגרונום במקצוע, עוסק בנטיעת תמר מג'הול בבקעת הירדן. הוא מגדל אוכל, ואילו אני מגדלת ליופי, לנשמה, יחד עם הילדים". 

קשיי מלחמה: "אנחנו משווקים למשתלות בארץ, בעיקר לאזור הדרום. היות שהעסק נמצא שבעה קילומטרים מעזה, רוב הלקוחות שלנו מהאזור. כיום הם מפונים, ולכן המכירות ירדו בצורה דרסטית".

"הבן שלי כרגע במילואים, כך גם עובדים נוספים שלנו. אין לי עכשיו 'יד ימין', וכל יום אני מנסה להתמודד עם המצב הזה לבד. זה לא פשוט בגילי, זה עסק גדול. אנחנו מגדלים 40 דונם צמחייה. היו לנו עשרה תאילנדים שעזרו בגידול, היום נשארתי עם שלושה. השטח שלנו היה שטח צבאי סגור בהתחלה. בערך חודש ומשהו לא עבדנו בשטח. נשארתי כרגע בלי עובדים, בלי לקוחות. אנחנו שלוש משפחות שמתפרנסות מהעסק. זה לא פשוט מבחינה כלכלית. הולכים ולוקחים עוד הלוואה ועוד הלוואה. לא ישנים בלילה וכל הזמן חושבים מה עושים. הוצאתי כל מיני פנסיות, כל מיני כספים שלא הייתי צריכה להוציא אותם, אבל אין ברירה. במקביל אני גם נלחמת בשלטונות. שני קסאמים נכנסו לחממה, עיקמו את עמודי החממה, המרזבים שלי מחוררים, הפנלים מחוררים, נחתכו גגות. הבאנו שמאי של המדינה, ואני עדיין נלחמת כדי לקבל את הכסף שמגיע לי. 
"אנחנו כמשפחה כמובן תומכים אחד בשני. אין מצב שלא נצא מזה בשלום. צריך לנצח ולחזור לחקלאות איתנה, שהיא חלק מהציונות בארץ הזאת. אנחנו צריכים לגדל מה שאנחנו צריכים, לא לייבא. צריך לעודד את החקלאים, חייבים לרומם את העסקים המשפחתיים האלה, צריך שהמדינה תבין שזו ציונות. יש בי אופטימיות, אנחנו משפחה ערכית, ציונית, מאוד אוהבי אדם ואוהבי הארץ. עליתי ארצה משוודיה. עבורי לעבוד בחקלאות היה חלום, לא ראיתי משהו נשגב יותר מלעבוד את אדמת ארץ ישראל. צריך לתת לחקלאים את הכבוד שמגיע להם. אנחנו מפריחים את השממה שהייתה פה".