בהתחלה הרגשתי שאני נלחם על החיים, היום אני נלחם גם על איכות החיים שלי", אמר סמ"ר דניאל נהרי, 21, שמשרת כלוחם בסיירת גבעתי.
לאחר עזיבת רונן צור, אחיהם של החטופים: "צריך רוח חדשה במטה"
ברשת חששו מהתקפת סייבר ברשת החשמל, ואז התגלתה הסיבה האמיתית
אנחנו פוגשים אותו בבית החולים השיקומי "בשביל"ם" שהוקם לטובת פצועי מלחמת "חרבות ברזל", כחלק מבית החולים השיקומי של המרכז הרפואי תל אביב, עם פרוץ הקרבות. נהרי שנפצע מפגיעת הדף וגם נכווה קשות מסביר לנו שככל שהוא יתמסר לשיקום, כך הוא יוכל להמשיך לחיות את חייו עם כמה שפחות מוגבלויות.
"יש הרבה יותר מודעות לחשיבות של שיקום מאז השבת השחורה והמלחמה הזאת", הוסיף ד"ר אלקסיס מיטלפונקט, סגן מנהלת מערך השיקום ומנהל שיקום יום ושיקום ילדים. "כבר ב־8 באוקטובר, כשהנהלת בית החולים הבינה לפני מה אנחנו עומדים, הבנו שיש צורך לאומי לתת מענה בראש ובראשונה לחיילים, לפצועים ולאזרחים נפגעי פעולות האיבה. בכלל, מצב השיקום בארץ לפני המלחמה היה מהנמוכים ב־OECD. כלומר, נכנסנו למלחמה כשכמות מיטות ועמדות השיקום בארץ הייתה במצב מאוד בעייתי. היה ברור להנהלת בית החולים שצריך להכפיל את גודלו של בית החולים השיקומי".
כיום כולל בית החולים השיקומי כ־100 מיטות אשפוז, 100 עמדות שיקום יום וכן את כל שירותי מקצועות הבריאות לרבות פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת ודיאטה. את הצעדים הראשונים בשיקום, לאחר השהות במחלקות (אורתופדיה, כירורגיה, פלסטיקה וכו'), עושים המטופלים באשפוז השיקומי. לאחר שהם מצליחים להשיג עצמאות מסוימת ומרגישים שהם כבר יכולים לחזור לביתם, הם משתחררים מהאשפוז השיקומי ועוברים לשיקום יום שבמסגרתו הם מגיעים לבית החולים בין שלוש לחמש פעמים בשבוע להמשך טיפולים במקצועות הבריאות.
"חלק מהרצף הטיפולי הוא המעבר מהאשפוז השיקומי לשיקום יום", הסביר ד"ר מיטלפונקט, "מעבר שמהווה גשר בין החממה של השיקום לכל מיני התמודדויות בבית. כשדיברנו עם פצועי עבר, דוגמת זיו שילון ועידן קליימן, הם תיארו את סוף השיקום כאיזשהו מצוק שממנו צריך לצאת חזרה לחיים. אני מאמין שאין יציאה חזרה לחיים, אלא שהשיקום הוא חלק מהחיים. המעטפת השיקומית עוזרת לתווך לפעמים את הפער שקיים. נכון, לפעמים צריך לחשב מסלול מחדש או לעשות לו התאמות, ולכן אנחנו צריכים לעשות את המעבר הזה יותר חלק ורציף. אנחנו גם מתחילים את השיקום בשלב מאוד מוקדם מתוך ההבנה שהדבר הזה משפר את תוצאות השיקום".
“גיליתי את הכוחות שבי”
"נפצעתי ב־3 בנובמבר בצפון הרצועה. הייתי מאושפז בסביבות חודש וחצי, ולאחר מכן עברתי לכאן לשיקום יום", סיפר נהרי. הוא פסנתרן מחונן שהתקבל ללהקה צבאית והתחיל בה את שירותו, אך החליט להילחם על הגשמת החלום שלו להיות לוחם ועבר לסיירת גבעתי. "המחשבה להיות לוחם תמיד ישבה שם", הוא שיתף.
ארבעה חודשים לפני שאנחנו פוגשים את נהרי בשיקום, חייו היו שונים לחלוטין. הוא יצא לרגילה ואפילו עשה תספורת מוהיקן כדי לחגוג את ימי החופש. אבל אז ב־7 באוקטובר הוא והצוות שלו הוקפצו לנחל עוז. "יש לנו חבר מהצוות שהוא חבר קיבוץ נחל עוז", סיפר נהרי, "הצוות קפץ כמו מכונות והיה בין הראשונים להגיע לנחל עוז".
ואתה ביניהם?
"כן. הגעתי קצת יותר מאוחר כי היה בלגן עם הציוד בבסיס, אבל כחובש, מפקד הצוות שלי נתן לי אחריות להיות עם התושבים של נחל עוז. פינינו אותם לבסיס של הסיירת, במשמר הנגב. הייתי שם בעיקר להקשיב. ראיתי דברים נוראיים. גם לראות את המשפחות שמחפשות את האבא או את הדוד, זה היה נורא".
אחרי זה כבר התכוננתם לכניסה?
"ידענו שאנחנו נכנסים מהשנייה הראשונה, וידענו שזה הדבר הכי צודק שיש, שאין ברירה. בפועל היו לנו שלושה שבועות של הכנה. באנו מהמסלול, אז היו לנו גם כל מיני דברים שהיינו צריכים להשלים בשלושת השבועות האלה. אלה היו שלושה שבועות מאוד אינטנסיביים שידעת שמה שלא תלמד, עלול להיות הסיבה שלא תחזור הביתה".
ב־3 בנובמבר קיבל הכוח משימה לטהר מבנה. נהרי נכנס ראשון עם הצמד ברזל שלו, הם סיימו לטהר והוא הלך למעין חדר שירותים לתלות וילון, כדי שהם לא יהיו חשופים, אלא שאז אירע הפיצוץ, כפי שהוא מתאר: "נפצענו שניים מהצוות שלי ועוד שניים מכוח חובר שהיה איתנו. אני ממש זוכר שזה היה פתאומי. רגע אחד הכל בסדר, וברגע השני הרגשתי את כל הגוף שלי רועד מההדף. פשוט נזרקתי על הרצפה. הייתי החובש היחיד בכוח. ואני ממש זוכר שהיה לי רגע שאמרתי לעצמי 'ככה זה נגמר?'. מה שהעיר אותי היה הצעקות 'חובש, חובש'. פתאום היה לי קליק כזה שהבנתי שאני החובש ואני צריך לטפל בפצועים".
ואז קמת?
"כן, קמתי. לא ראיתי כלום, גם היו לי מלא רסיסים בעיניים, והרגשתי שהן מדממות. גם בכלל לא ידעתי אם עין שמאל עדיין שם. הייתי עם מדי ב' והם נעלמו לחלוטין, הם כנראה נשרפו מההדף. ממש הייתי בווסט, בוקסר וקסדה. אני זוכר שמיששתי את הגפיים, כי רציתי לוודא שיש לי את שתי הידיים ושתי הרגליים. ואז ראיתי שכבר גוררים את הצמד ברזל שלי, שהוא אחד החברים הכי יקרים שיש לי. אחרי זה פינו אותנו במסוק של 669 לאיכילוב".
ועכשיו אתה פה.
"כן. אני מגיע לכאן לרוב בבוקר, עובר פיזיותרפיה, טיפולים פסיכולוגיים, בנוסף לריפוי בעיסוק עקב הפגיעה שלי בחוש הכיוון, בראייה ובשמיעה. הדבר העיקרי בשיקום יום הוא השילוב בין השיקום עצמו ובין הבית, כי כשאני בבית אני מבין את ההיקף של המגבלה שלי. אני רואה על מה אני צריך לעבוד, פתאום יש דברים שהם יותר קשים לי ואני לא מצליח לעשות אותם כמו שעשיתי באשפוז. אבל גם גיליתי את הכוחות שיש בי להתמודד, והרי כל דבר נהיה פתאום התמודדות. אני עכשיו כמעט עם אוזן אחת. לשמוע הכל מצד שמאל זה מאוד מאתגר. לכן למדתי בשיקום איך לא ללכת לאיבוד בסיטואציות חברתיות, איך לקרוא שפתיים. אלה דברים שאף פעם לא חשבתי שאני אצטרך לחשוב עליהם".
“מצליחים להיות חיוביים”
בחדר האוכל של המחלקה מחכה לנו סרן במיל' עמרי עוקב, בן 27, שנפצע ב־3 בינואר בעזה. בימים כתיקונם הוא מתגורר בחיפה יחד עם בת הזוג שלו ולומד אדריכלות בטכניון. אך כל זה השתנה ב־7 באוקטובר. "מאז אני גם שריונר", הוא אומר בחיוך, "מפקד מחלקה בחטיבה 4, גדוד 7421. הגדוד יצא מעזה ממש לפני שבוע. זה גדוד המילואים של השריון שנלחם הכי הרבה זמן ברצף בתוך הרצועה". ובאמת, עוד באותה השבת גויס עוקב למילואים, לחם בעזה ונפצע וכעת מאושפז באשפוז השיקומי. בינתיים הוא משתדל לצמצם את הפער בלימודים מחדרי המחלקה, "אני משתדל ללמוד מה שאני יכול", הוא אומר, "הטכניון והפקולטה לאדריכלות מאוד עוטפים, מתגמשים ונותנים לי הרבה כלים בשביל להצליח לעמוד בקצב גם מכאן".
"בבוקר ה־7 באוקטובר חזרתי מחופשה בחו"ל עם יובל, בת הזוג שלי, והמשפחה", משחזר עוקב. "נחתנו ממש ב־2 לפנות בוקר ונסענו להורים של יובל בבית קמה. קמנו בבוקר מהפיצוצים של היירוטים. במוצאי שבת כבר הייתי בבסיס לחיול. קיבלנו פקודה שאנחנו נלחמים עם הצנחנים. התאמנו איתם במשך כמה שבועות בצאלים ועבדנו איתם בשיתוף פעולה כל המלחמה".
שיתוף פעולה מפתיע במיוחד נרשם דווקא כשעמרי ואחיו עידו, קצין בגדוד 890 של הצנחנים, מצאו את עצמם נלחמים זה לצד זה בלב עזה. "לא הייתי אמור להילחם איתו אבל כך יצא", מספר עוקב, "נלחמנו בעצם כל המלחמה יחד, עד לפציעה שלי. הייתי רואה אותו בתוך עזה כמה פעמים בשבוע. זה הרגיש שאנחנו שומרים פיזית אחד על השני וזאת הייתה תחושה מאוד טובה לדעת שיש מישהו מהבית שנמצא איתך, זה הרגיע את ההורים".
ספר לי על הכניסה לעזה.
"יחד עם הלחץ, הייתה תחושה מאוד גדולה של שליחות. גם ממש חיכינו שיכניסו אותנו, והנה זה סוף־סוף קרה. נכנסנו בלילה, אז בכלל זה היה מרגש. כמה ימים לפני הכניסה הצלחתי לארגן איזה סיור למחלקה שלי בתוך בארי. הסתובבנו שם ונטענו בתחושת השליחות בצורה הכי אותנטית שהרגשתי בחיים. זאת הייתה יוזמה של אחד החבר'ה וניצלתי את ההזדמנות, זה היה מאוד משמעותי. לכן, גם בכניסה עצמה, עם כל הלחץ, הוא בסוף היה חיובי".
ב־3 בינואר, בשעות אחר הצהריים, תוך כדי לחימה בח'אן יונס, נתקל הטנק של עמרי מספר פעמים באויב, באחת מהן ירו עליו שני נ"ט. הראשון הצליח לחדור ופצע אותו ועוד שני אנשי צוות. האחד הוגדר קשה, עמרי הוגדר בינוני והשלישי קל: "הטיל גם השבית את המערכות של הצריח, זאת אומרת שאפשר היה רק לנסוע. לא יכולנו לירות, אי אפשר היה להזיז את התותח. הבנו ישר שנפגענו. ממש ברגע הפגיעה שאלתי בקשר פנים 'מי פצוע?', וכל אחד דיווח. הטען שעמד לידי אמר לי 'עמרי אתה פצוע גם', אפילו לא שמתי לב", הוא סיפר.
מה עשיתם?
"הנהג התחיל לנסוע לאחור, כחלק מהתרגולת שלנו. הכוונתי את הטנק למקום בטוח, לחצר שידעתי שהיא מוגנת. תוך כדי הנסיעה ירו עלינו בעצם את הנ"ט השני, שלא חדר. דיווחתי בקשר חוץ שנפגענו והגענו לאיזשהו בניין שהיה בו גדוד שכן, גם של הצנחנים, אבל לא אלה שנלחמנו איתם באותו זמן. הוצאתי את הראש החוצה מהפתח של המפקד וצעקתי 'הצילו, פצועים'. ראיתי שהם הבינו ושהם מתחילים לרוץ למטה עם אלונקות".
הם הוציאו אתכם מהטנק?
"בגלל שהתותח נתקע בזווית, הדרך החוצה לא הייתה כל כך נגישה וצריך היה לפרק כל מיני דברים כדי לאפשר מעבר. אני לא יודע איך עשיתי את זה עם ידיים פצועות, אבל איכשהו שחררתי שם כל מיני דברים בכוח, בשליפה, ופינינו את עצמנו החוצה, כולם יצאו מהטנק על הרגליים. הצנחנים היו כבר מוכנים עם האלונקות, העלו אותנו ופינו אותנו בתוך אכזריות פינוי לאיזשהו מנחת בתוך הרצועה, באזור קצת יותר קרוב לגבול ומשם במסוק לכאן, לאיכילוב".
זה נתפס שחווית אירוע כזה?
"כולנו עדיין מעכלים את האירוע, כי בסוף הוא די מטלטל, אבל לשמחתי תפקדנו מאוד טוב. אנחנו גם מרגישים כצוות, שאומנם הפתיעו אותו, אבל לא היינו עושים משהו אחר בהקשר של הלחימה שלנו. יותר מזה, מהרגע שהאירוע התחיל להתגלגל גם הגדלנו ראש, כל איש צוות בתפקיד שלו, ובסופו של דבר בזכות זה אנחנו בחיים ונמצאים כאן היום".
איך נפצעת?
"קיבלתי רסיסים בכל הגפיים, דיממתי באופן מרשים. שמו לי חוסם עורקים בפינוי. רוב הפגיעות שלי הן בידיים, יש לי רסיסים שיושבים על העצבים של כפות הידיים או קרוב, חלקם עדיין פה, לא יוציאו אותם. היה לי גם רסיס בבית השחי שמנע ממני להרים את היד, ובזכות הטיפול והשיקום אני בתפקוד כמעט מלא עכשיו. זה לקח זמן".
אתה מרגיש בר מזל?
"אני מכיר תודה ליקום או למי שזה לא יהיה שזה נגמר ככה ולא יותר גרוע. אני גם משתדל לצאת מהחוויה הזאת מחוזק. בעצם אני לא משתדל, אלא אני יוצא ממנה מחוזק. אני גאה בתפקוד שלנו כצוות וגם בהתמודדות הנפשית שלנו. זה לא דבר מובן מאליו שאנחנו מצליחים להיות חיוביים. המעטפת פה היא גם פסיכולוגית וזה חד־משמעית תורם. באותה מידה היינו יכולים להתרסק או לדעוך ואנחנו ממש לא שם, להפך".
הפציעות בלתי נראות
"בשיקום בכלל עומדת התפיסה ההוליסטית. כלומר, אנחנו לא מטפלים רק בכווייה או בפגיעה ביד, אלא גם בהיבטים הנפשיים והתפקודיים", מוסיף מיטלפונקט. "יש היום הרבה מודעות לחשיבות של טיפול במרכיב הנפשי והרגשי כבר בשלבים מוקדמים. ובהקשר התפקודי אנחנו בשיקום לא רק חושבים איך אתה מזיז את היד אלא לשם מה. מה אתה רוצה לעשות איתה שהיום קשה לך לעשות".
"השאלה הראשונה שעמרי נשאל כשהוא הגיע לפה היא 'מה אתה לא מצליח לעשות ומה אתה רוצה להצליח לעשות?'", אומרת אביגיל מלכה, מרפאה בעיסוק בשיקום צעירים באיכילוב, "ובהתאם למה שהוא סיפר עבדנו. הדבר הראשון שהוא אמר לי היה שהוא חייב להצליח לצייר".
עוקב: "אני סטודנט לאדריכלות".
מלכה: "הדגש הכי משמעותי מבחינתנו כמרפאות בעיסוק תמיד יהיה בהקשר תפקודי. כלומר, אני אטפל במשך שלוש דקות בכוח השריר ואז אני אגיד לו שהצלחנו להגיע ל-60 מעלות כיפוף כתף ובוא תראה לי איך אתה שותה עם זה מהכוס. אז בטיפול עצמו, אנחנו ניקח כוס מים ואני מראה לו איך עושים תנועה נכונה תוך כדי שתייה".
מלמדים את הגוף איך לפעול שוב?
מלכה: "אנחנו בעצם לוקחים את היכולות המוטוריות ומעבירים אותן לתוך יכולת תפקודית. לדוגמה עם עמרי את חיזוק האצבעות ביד ימין לא עשינו בתוך תרגול מוטורי אלא במסגרת התפקוד. ידענו שהוא רוצה להצליח לנגן, אז ישבנו מול הפסנתר ועשינו יחד תרגילים לחיזוק השרירים הפנימיים של כף היד תוך כדי נגינה בפסנתר".
"מבחינת סוגי פגיעות, הן די דומות", מסבירה מלכה. "כלומר זה לא משנה אם מישהו מגיע עם פצע ירי מקטטה, מפיגוע או מלחימה, המורכבות היא הסיפור מאחורה, וההקשר המדיני והאישי של כל אחד מאיתנו. ההתמודדות שפוגשים כאן היא קצת שקטה, כי זה כביכול מטופלים שנראים על פניו 'סבבה', כמו עמרי. יש עוד הרבה מטופלים שהם לא עם פציעות דרמטיות, אבל מספיק שיש איזושהי פגיעה במערכת הראייה והוא כבר לא יוכל יותר לנהוג, או לעשות פעילויות שהן משמעותיות לו".
זה דורש מאיתנו יותר הבנה?
מלכה: "זה דורש מאיתנו לתת איזשהו מרחב. יש לנו סקרנות טבעית לשאול מטופלים מה קרה להם. אפילו פה במחלקה עד היום היינו שואלים כל מטופל למה הוא פה. אבל מרגע הקבלה של הפצועים הבנו שהם צריכים לבחור מה הם רוצים לשתף. יש מטופלים שעד לרגע זה אני לא יודעת מה היה האירוע שהם נפצעו בו. אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שיכול להיות שהם לא משתפים בקושי התפקודי שלהם כי לא נעים להם לספר שיש להם אי־יכולת, כי הם מרגישים שזה מקטין אותם, שהם פחות גיבורים, ואנחנו מדינה שמגניב להיות בה גיבורים, אבל גם יש זמנים שאנחנו פחות מצליחים".
נהרי: "רוב הצלקות שלי הן בפלג הגוף העליון ואם אני שם חולצה, אז לאו דווקא רואים שיש לי איזו מגבלה מסוימת ושאני פצוע. ממש בשבוע שעבר הלכתי ברחוב ומישהי ירדה לקשור שרוכים, אבל יש לי פגיעה בטווח ראייה וקשה לי לראות שמאל ולמטה, אז לא ידעתי שהיא שם, ופשוט ניגחתי אותה לתוך הרצפה. לא היה לי איך לראות אותה. חזרתי יום אחר כך לשיקום ואמרתי 'זה קרה ואני לא רוצה שזה יקרה לי שוב'".
מיטלפונקט: "אני חושב שדניאל מתאר בצורה מאוד יפה את מה שאנחנו קוראים לו 'הפגיעות הבלתי נראות'. אלה לא פגיעות שמיד מבחינים בהן. זה לא כמו לראות מישהו עם גבס או עם קביים".
אנחנו גם צריכים להיות קשובים לפצועים שלנו לא רק בזמן מלחמה.
עוקב: "אנחנו רואים התגייסות לא נורמלית של החברה שלנו, בטח סביב חיילי צה"ל. הייתי שמח לראות את התמיכה הזאת ממשיכה, ודווקא במקומות שהם פחות נוחים. אני אומר את זה גם בתור מילואימניק שהרבה מהחברים שלו חוזרים עכשיו הביתה והחיים הרי המשיכו בארבעת החודשים האלה, ועל אחת כמה וכמה בתור פצוע. למי שנפצע ייקח עוד יותר זמן לחזור הביתה. ולכן, כשנחזור נצטרך את המעטפת הזאת גם לשנים קדימה".
אתה מפחד שהחיבוק שאתה מקבל כאן ייעלם?
עוקב: "באיזשהו מקום כן. אני מחכה ליציאה לעולם שבחוץ, אבל גם חושש. גם אני, עד שלא נפצעתי בעצמי, זה לא העסיק אותי יותר מדי, ולכן אני אומר את זה לנו כחברה, אנחנו הולכים לחוות גל מאוד גדול של פצועים, בכל מיני רמות תפקוד שונות, שנצטרך להכיל".
ואני בטוחה שגם כצוות יש רגעים מורכבים.
מלכה: "ההתארגנות הייתה מאתגרת. כולנו היינו מוצפים, גם בפן האישי, והיינו צריכים לקבל את החיילים ולהיות העוגן והתמיכה שלהם, כשלפעמים לא בהכרח לנו יש את הכוחות ואת היכולות".
מיטלפונקט: "הייתה המון התגייסות בארבעת החודשים האחרונים והצוות נמצא בעומס מאוד גדול. יש התייחסות לזה. להגיד שיש לנו את כל הזמן לתת את המענה שהיינו רוצים, לא, אבל אנחנו בהחלט מודעים לזה ונותנים לזה יותר זמן וקשב. חלק מהחובה שלי כמנהל הוא לראות את הבריאות והחוסן של הצוותים, זה גם יאפשר טיפול טוב יותר למטופלים שלנו".
מלכה: "יש לנו במחלקה שיח פנימי עם צוותים טיפוליים שעוזרים לנו לעשות קצת ונטילציה לאירוע. בחודש הראשון היו טיפולים שהיינו מטפלות, יוצאות החוצה, מתפרקות למטפלת אחרת, וחוזרות לטפל".
מיטלפונקט: "אני לצערי כבר לא בגיל שאני יכול להיות חלק מהלחימה, אז אני מרגיש שפה זה המקום שאני תורם למאמץ הלאומי הזה ואני שמח שאני יכול לקחת חלק בעזרה הזאת".
מלכה: "הדבר שהחזיק את כולנו בהתחלה וגם עכשיו הוא שאנחנו מרגישות משמעותיות. אנחנו יכולות לתרום במשהו ואין לנו את חוסר האונים שהרבה מהאזרחים מרגישים כשמתנהלת מערכה והם לא חלק ממנה".
מיטלפונקט: "ראינו במהלך החודשים האלה את ההתגייסות של עם ישראל ואת המודעות לצורך בליווי ובתמיכת הפצועים. אני מקווה שכחברה זה יישאר לנו גם אחר כך. אנחנו מטפלים באנשים שצריכים שיקום לא רק בזמן מלחמה, ואם נצליח להזיז קצת את המחט של החברה הישראלית לכיוון ההבנה של תהליכי שיקום והתייחסות לבעלי מוגבלויות, זה יהיה טוב".