הייתי רשומה כאשת קשר למקרה אסון, אז הקצינים הגיעו לפה. לקח זמן להודיע להורים של שלמה, שגרים בחו"ל. אמא שלו הגיעה ארצה, ובבית שלנו ישבו שבעה, כי זה היה העוגן, הבית שלו. אני נמצאת מאז בהרגשת שכול לכל דבר", אומרת לאה סעד מהיישוב אבני חפץ שבשומרון, שמשפחתה הייתה משפחה מאמצת של סמ"ר שלמה רשטניקוב ז"ל, 20, לוחם בגדוד 51, חטיבת גולני, שנפל בבוקר 7 באוקטובר בקרב מול מחבלי חמאס בעת שהגן על מוצב מו"פ דרום.
הדו״ח הגנוז של 8200 - גילויים חדשים: מכתב המפקד לפני הטבח נחשף | בן כספית
לראשונה מאז פרוץ המלחמה: מכת"זית הופעלה במחאה בקפלן
בין החיילים שנפלו במהלך מלחמת "חרבות ברזל" היו גם 16 חיילים בודדים. על אף שלא מדובר באימוץ רשמי, הרי שעבור המשפחות שחיבקו אותם ונתנו להם בית חם, מדובר באובדן גדול, בכאב ובהתמודדות לא פשוטה. לאה עם בעלה אבידן וחמשת ילדיהם היו במשך שבע שנים העורף של רשטניקוב, שעלה ארצה מרוסיה במסגרת תוכנית נעל"ה.
"בהתחלה, עוד כשהיה בנעל"ה, החבר'ה היו מגיעים לאירוח בשבתות אצל משפחות שונות", היא מספרת. "ואז נוצר חיבור עם המשפחה שלנו, ושלמה ביקש לחזור אלינו. זה היה מדהים, אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. הוא היה מנומס, עדין. הילדים שלנו התחברו אליו, היו ממש כמו אחים.
במהלך שבע שנים נוצר קשר מאוד איתן ואוהב. הוא היה מגיע אלינו בתדירות די גבוהה, היינו מדברים הרבה בטלפון. הוא היה משתף, מתייעץ. כשהיה יוצא מהצבא, הרגשנו ש'הילד בא הביתה'. גם בעלי שירת בגולני, אז היה להם מכנה משותף. היינו גאים בו כל כך. הוא היה ממש כמו אחד מבני הבית".
איך את מתמודדת בימים אלה?
"שאלה קשה, האמונה נותנת לי כוח. זה מאוד כואב. אנחנו נמצאים בקשר על בסיס כמעט יומיומי עם אמא שלו. הייתה לנו היכרות גם לפני האסון, כשהיא הגיעה לביקור לפני שנה וחצי. שלמה כל הזמן היה מספר להורים שלו עלינו.
הוא כל הזמן גם היה מלא בהכרת הטוב, שום דבר לא היה מובן מאליו בשבילו. אמר שהוא הבן אדם הכי מאושר שיש לו שתי אמהות. אמא שלו אישה מדהימה, היא אומרת שמסלול החיים שלו היה אומנם לא ארוך, אבל שברור לה שהגיע לפה בשליחות.
שלמה הלך בעקבות הלב והחלום שלו להיות בארץ ישראל ולשרת את המולדת. היה גאה בכך שהוא לוחם. יש לנו קצין נפגעים שמלווה אותנו, אנחנו מרגישים שממש הפכנו לחלק מהמשפחה של גולני. ביקרנו גם בבסיס שבו הכל קרה. משפחות של החיילים מהבסיס הוזמנו, וגם אנחנו".
"אסור לשבת שבעה"
"אני מרגישה הרבה עצב, הרבה געגוע, תחושת פספוס שהיה לנו את דוד לזמן מאוד קצר. קיווינו שנהיה עוד הרבה שנים ביחד", אומרת יעל רוזיאביץ' מקיבוץ ראש צורים בגוש עציון, שיחד עם בעלה גיל וילדיהם שימשו משפחה מאמצת עבור סמל דוד מיטלמן ז"ל, 20, לוחם בגדוד 51 של גולני, שנפל ב־7 באוקטובר בכיסופים בקרבות מול מחבלי חמאס. הוא גדל כחרדי במודיעין עילית, ובהמשך יצא בשאלה והתגייס לצה"ל.
"דוד ניסה להבין איך הוא יכול להשתלב בחברה, בישראליות, והבין שזה דרך הצבא", מספר גיל. "אצלנו בראש צורים כבר שנים יש 'בית חיילים', פרויקט של אימוץ חיילים בודדים. הוא הגיע לראש צורים כדי לבחון את המקום. אותנו הציגו לו בהתחלה כמשפחה מאמצת אפשרית, כדי לבחון את החיבור הזה".
ונוצר חיבור?
"התאהבנו בו, והוא החליט בסופו של דבר להישאר פה. הוא היה אצלנו שנה וחודשיים. היה גר ב'בית חיילים', שם היה הבית שלו, המיטה שלו, ואנחנו כמשפחה מאמצת נתנו לו גב, אירחנו אותו בשבתות, היינו בטקסים שלו. אנחנו בעצם סיפקנו לו את הידיעה שיש לו גב של משפחה שתומכת, מעודדת, שאצלנו יש לו מקום לפרוק דברים. שלושת הילדים שלנו, בני 18, 15 ו־10, בעצם ראו בו אח גדול. היינו אצלו בטקסים, שלחנו חבילות. עשינו מה שהורים עושים עבור הילדים שלהם".
מתי ראיתם אותו בפעם האחרונה?
יעל: "ראינו אותו ביום חמישי, לפני חג ראשון של סוכות. הוא הגיע אלינו בערב, אחרי שיצא מהצבא. ב־7 באוקטובר ידענו שהוא בכיסופים. התחלנו לכתוב לו הודעות, ראינו שהוא לא מגיב וגם לא מחובר משעה 07:00 בבוקר. די מהר התחלנו לבדוק ולהבין שכנראה לא סתם הוא לא עונה. במהלך יומיים, ממוצאי שבת עד יום שני, דיברנו עם האמא הביולוגית שלו כמה פעמים. גם הם דאגו. בשלישי מוקדם בבוקר אמא שלו התקשרה אלינו מיד כשהקצינים הגיעו אליה".
"אנחנו ראינו בו בן משפחה ממש, כמו אחד הילדים שלנו", מוסיף גיל. "ביציאה שלו מהעולם החרדי הכל היה חדש לו, הכל היה פעם ראשונה, הוא מאוד התלהב מהחיים עצמם. אנחנו משפחה דתית. דוד כבר היה חילוני, ואנחנו קיבלנו אותו כמו שהוא. הוא מאוד נהנה לחיות, לטעום, ואנחנו היינו שם בשבילו, להיות לו גב כמשפחה. הבן הגדול שלי עשה אחרי הטרגדיה קעקוע על היד עם הסמל של גולני ותאריך 7 באוקטובר.
למשפחות מאמצות כמונו אין איזשהו סטטוס רשמי. אסור לנו לשבת שבעה כי הוא לא בן שלנו, אבל אנחנו מרגישים אבלים. קצין נפגעים של גולני כן נמצא בקשר איתנו וכן רואה בנו חלק מכל הסיפור הזה. הזמינו אותנו לאירוע של המשפחות השכולות של חטיבת גולני".
עכשיו משפחת רוזיאביץ' פועלת להנצחה של דוד. "יש לנו פרויקט ענק לזכרו של חלוקת דסקיות לחיילים עם הפסוק 'שמע ישראל'. חילקנו יותר מ־19 אלף דסקיות כאלה", מספר גיל. "כמו כן, יש שיתוף פעולה עם בר 'אימפריאל' בתל אביב, המצאנו קוקטייל חדש על שמו: 'דוד המלך', כי הוא אהב לצאת".
עולה בכם המחשבה לאמץ בעתיד חייל נוסף?
"מתישהו נאמץ חייל, אבל קודם כל אנחנו צריכים לעבד את האירוע. אנחנו עדיין מעבדים את נפילתו של דוד. אלי עלה ארצה לבד מצרפת. הוריו ואחותו נשארו בצרפת. רעייתי, דקלה, אני והילדים אימצנו אותו כמשפחה. אשתי היא יתומת צה"ל. דרך קרן הצנחנים - 'החברים של אבא', היא הכירה את צביקה לוי ז"ל, שהיה אחד הפעילים המובילים והיה עבורה סוג של אב מאמץ. אחרי מותו של צביקה חיפשנו מה לעשות לזכרו והקמנו פרויקט לאימוץ חיילים.
משפחות מהיישוב שלנו מאמצות חיילים בודדים מבא"ח צנחנים. כך בעצם אלי הגיע אלינו", מספר הושע אלכסנדר מהיישוב נטע שבמועצה האזורית לכיש, שמשפחתו אימצה את סמ"ר אלי ולנטין גנסיה, 22, לוחם בגדוד 890 בחטיבת הצנחנים, שנפל בקרב בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר. "אלי הגיע אלינו בפעם הראשונה בשמחת תורה, בדיוק שנה לפני השבת השחורה. התחברנו מיד. התאהבנו בו, והוא התלהב מהרעיון שעכשיו יש לו משפחה. הוא ממש הפך להיות חלק מהמשפחה.
יש לנו תשעה ילדים. אלי גדול יותר מהבן הבכור שלנו. כשהוא היה יוצא לשבתות, אז רוב הפעמים הוא היה מגיע לפה, ישן בחדרים עם הילדים. היינו מדברים איתו באופן שוטף בטלפון במהלך השבוע. נוצרו ממש קשרים חמים. הפכנו למשפחה. פגשנו את אמא שלו ואחותו בפעם הראשונה בטקס של מסע כומתה, הן הגיעו לארץ לטקס".
הפעם האחרונה שהתראו הייתה בערב חג ראשון של סוכות. "אנחנו בכלל לא היינו מודאגים במהלך החג עצמו, כי ידענו שהוא בבסיס שלו בנבי מוסא, בכלל לא באזור העוטף", מספר אלכסנדר. "במוצאי שמחת תורה התקשר אלינו חבר טוב שלו, שלחם איתו כתף אל כתף בבארי, אמר ששניהם נפצעו, שהוא יצא עכשיו מניתוח אבל לא מוצא את אלי בבית החולים. התחלנו לעשות טלפונים לבתי חולים, לברר בכל מיני רשימות.
לא היה שום מידע. במקביל היינו בוואטסאפ עם הוריו ועם דודיו. ביום שלישי בבוקר ההורים שלו הגיעו ארצה כדי לחפש אותו. באנו לפגוש אותם בשדה התעופה. כמה שעות לאחר שההורים הגיעו, הגיעה ההודעה. הם ישבו שבעה בירושלים אצל קרובת משפחה".
איך אתם מרגישים בימים אלה?
"קשה להגיד שזה כמו לשכול בן, אבל אלי היה ממש בן משפחה לכל דבר. הילדים עדיין שואלים עליו. השבוע פתאום באמצע היום תקף את הבת שלי געגוע אליו. מבחינתנו היינו מצד אחד מאוד אבלים על אלי, אבל כל השבעה היינו שם בשביל המשפחה שלו, פחות בשביל עצמנו. הסיטואציה שלהם הייתה מאוד קשה. קשה בכלל לדמיין את זה: להיות במדינה זרה, לא להבין את השפה, את התרבות, ולהתמודד עם כזה דבר.
השתדלנו להיות כל הזמן עבורם, ואנחנו בקשר איתם עד היום. יש כאב גדול, את מדברת איתי עכשיו ועולות בי דמעות. הכי אני מתגעגע לחיוך שלו שלא ירד לו מהפנים. גם לאשתי קשה. האבל הזה מלווה אותנו באופן יומיומי, ואנחנו משתדלים לנווט זאת לעשייה. לפרויקט האימוץ החלטנו לקרוא על שם אלי ולהרחיב אותו עוד יותר".
"נכנס לי ללב"
"הלל היה בחור מבית דתי מגוש עציון. הוא הגיע לקיבוץ ברקאי בתחילת 2023. בקיבוץ יש מזה 20 שנה את 'בית רותם' שמיועד לעשרה חיילים קרביים בודדים. אני אחראית על הבית. כפועל יוצא מכך, אנחנו הופכים למשפחה שלהם", אומרת איילת כץ, שכואבת את נפילתו של סמ"ר הלל שמואל סעדון ז"ל, 21, לוחם בסיירת נח"ל שנפל ב־7 באוקטובר בקרב בדרום, והיה החייל הראשון של "בית רותם" שנפל בקרב.
"הלל היה ילד מאוד מופנם, מאוד שקט, שמח שיש לו חדר פרטי משלו. החיבור איתו נוצר קצת יותר לאט מעם חיילים אחרים, כי אני מניחה שאולי הוא לא כל כך בטח במסגרת או ב'מבוגר האחראי'", מספרת כץ. "הקשר נבנה מאוד לאט והתפתח לקשר טוב, לקשר אישי. היו לנו שיחות, הכרתי את החברה שלו. אנחנו מאוד נקשרים נפשית לחיילים האלה".
כיצד נודע לך על נפילתו?
"יעל אייזנר, שאחראית מטעם התנועה הקיבוצית על כל החיילים הבודדים שמשובצים בקיבוצים, הודיעה לי, אבל אני ידעתי, הרגשתי את זה כבר קודם. ברגע שידעתי איזה מוצב הותקף, ידעתי שהלל איננו. הרגשתי זאת בפנים. כל היום התקשרתי לכל החיילים כל הזמן. הם ענו, והוא לא ענה. כבר הייתי מוכנה, כמה שאפשר להיות מוכנים לדבר הזה. כשיעל התקשרה אליי ביום שני בערב, אמרתי לה: 'זה הלל?', היא ענתה שכן".
החברים בקיבוץ, מספרת כץ, ישבו סוג של שבעה על הלל בביתה. "לא הלכתי לעבוד כמה ימים", היא מספרת. "במקביל גם ניסיתי לשמור על תשעת החיילים האחרים שחלק היו בקרבות, חלק בעורף, לדבר איתם כל הזמן. דיברתי גם עם עובדים סוציאליים ועם קב"נים בשבילם. הייתי מאוד פרקטית, בדאגה מאוד גדולה להם. הלל מאוד נכנס לי ללב, ולכן גם ההתמודדות שלי לא פשוטה. גם עכשיו כשאני מדברת איתך, אני בוכה".