כשהמודיעים הגיעו, השאלה הראשונה שלי הייתה: 'מי מהם?'", מספרת מיה גזית, אמם של עידו ויהל גזית, שלחמו באותו זמן בעזה. בנה, סרן יהל גזית ז"ל, סגן מפקד פלוגה בגדוד 53 של חטיבת ברק (188), נהרג בקרב בסג'עייה ב־4 בדצמבר 2023. בן 24 היה בנופלו.
על ההיתקלויות מול האויב ואובדן חבריו: הלוחם שכתב ספר על "חרבות ברזל"
הותר לפרסום: הלוחם איתי חן נפל ב-7.10, גופתו מוחזקת בידי חמאס
גזית, פסיכולוגית קלינית במקצועה, מהיישוב רקפת שבגליל התחתון, יזמה להנצחת בנה את המיזם "אור כי יהל" להענקת טיפול נפשי לחיילי חטיבת ברק. היא חברה לעמותת ברק של חטיבה 188, והפרויקט שמשלב בין המומחיות שלה לאופיו של בנה, שהיה קשוב מאוד לחייליו, תמך בהם והתייחס אליהם בגובה העיניים - כבר יצא לדרך.
"יהלי, כשמו כן הוא, היה ילד של אור, עם עיניים מלאות חיים, הרבה תשוקה לחיים, מאוד סקרן, התעניין בהרבה תחומים", מספרת גזית. "בתיכון הוא למד פיזיקה ותיאטרון, היה מאוד יצירתי, כתב שירים בגיל מאוד צעיר, ניגן על פסנתר וגיטרה. בצבא הוא צמח בחטיבת ברק. בערך בספטמבר 2023 הוא יצא מהחטיבה מפני שסבל מדלקת מפרקים שפרצה בצבא וירד לו הפרופיל. הוא הפך למפקד בתוכנית ארז, שמטרתה להכשיר את מפקדי העתיד של צה"ל".
מתי יהל גויס למלחמת חרבות ברזל?
"יהלי היה גר בתל אביב. ב־7 באוקטובר הוא התקשר, ביקש שאביא לו את הציוד הצבאי, יצר קשר עם הגדוד הקודם שלו, גדוד 53, הלך, חתם על ציוד, עלה על טנק ונלחם במחבלים בעוטף. אחר כך נכנס לעזה, נפצע ברגלו, יצא לכמה ימי התאוששות, וחזר שוב לעזה עוד כשהיה צולע. אפילו לא הבנתי איך יעלה על הטנק כשהוא בקושי דורך על הרגל. בהפוגה שהייתה בזמנו בעסקת שחרור החטופים, הוא יצא הביתה. הספקנו להיפגש ואז הוא נכנס שוב לעזה, הפעם כסגן מפקד פלוגה. בכניסה לסג'עייה הייתה פגיעת נ"ט בטנק. יהלי נהרג במקום. שאר הצוות לא נפגע".
"סוג של נחמה"
כאמור גם אחיו של יהל, עידו, 27, מ"פ בגדוד 50 של הנח"ל, נלחם באותו זמן בעזה. "אבא של יהלי ועידו נפטר באוגוסט, הוא היה חולה במחלה קשה", מספרת גזית. "אני הייתי בחרדה מכך ששני הבנים שלי לוחמים בעזה. בתקופה הראשונה של המלחמה הם היו בכלל בלי טלפונים ואי אפשר היה לדעת מה קורה. כשבאו להודיע לי על נפילתו של יהלי, לא ממש מצאו אותי. עבדתי בקליניקה ולא הייתי בבית. לקח הרבה זמן עד שמצאו אותי. יהלי נהרג ב־12:00 בצהריים, ואותי חיפשו מהשעה 13:00 עד חצות. עידו, שהיה אז בעזה, קיבל את ההודעה עוד לפניי".
ניסיונך כפסיכולוגית שמסייעת לאחרים עוזר לך להתמודד עם השכול?
"עד שיהלי נפל, בתקופת המלחמה והחרדה, מה שעזר לי היה העובדה שהתנדבתי בהרבה מאוד מיזמים לטיפול. פגשתי אמהות של חיילים בזום או פנים מול פנים, ההתנדבות קצת ניתקה אותי מהפחד ומהחרדה. העסקתי את עצמי בעבודה ובהתנדבות. לא יודעת לענות על השאלה אם כאשת מקצוע זה מסייע או לא, אבל עצם זה שיש לי עבודה עם משמעות זה עוזר. היה לי ברור שאני חייבת לחזור למטופלים שלי.
בהתחלה תהיתי איך חוזרים לעבודה אחרי כזה דבר. ואז פניתי למיכל גרוסמן, אשתו של הסופר דויד גרוסמן. לא הכרנו קודם. היא בעצמה אשת טיפול ששכלה את בנה, אורי ז"ל, במלחמת לבנון השנייה. הרמתי לה טלפון, כי חשבתי שהיא יכולה להיות כתובת טובה להתייעצות. שאלתי אותה איך היא עשתה את זה. מיכל סיפרה לי שהיא חזרה לעבודה, ואז הבנתי שזה אפשרי ולא הזוי לחזור. בעובדה שאני עושה דברים משמעותיים יש איזה סוג של נחמה".
כמו כן, מוסיפה גזית, "אני גרה ביישוב קהילתי ומאוד עטופה על ידי חברים, שכנים, הורים של חברים של יהלי, חברים שלו. אני גם נמצאת בטיפול, משרד הביטחון נותן מעטפת. העובדה שבטיפול אני יכולה לפרוק מאוד עוזרת".
איך עלה הרעיון למיזם החדש?
"יהלי היה חבר בלהקת 'רעש לבן'. בזמן השבעה עידו, הבן הבכור, החליט לקחת על עצמו לנהל את הלהקה של יהלי, וראיתי מה זה עשה לו. בימים הראשונים היה לו מאוד קשה, היה לו קשה לצאת מהמיטה, ואילו ברגע שהוא החליט להיות פעיל בלהקה זה הכניס לו משמעות ואנרגיות וגם חיבור ליהלי. ואז הבנתי שגם אני צריכה 'להקה'.
ישבתי בקליניקה ותהיתי מה אני יכולה לעשות. כשהגיעו אלינו במהלך השבעה חיילים, ראיתי שחלקם נמצאים במצוקה, חיילים שעברו דברים קשים, וחשבתי שאולי זו הדרך לחבר את הצד המקצועי שלי. כמו כן, בשבעה גם עלה שיהלי היה סוג של פסיכולוג עבור החיילים שלו. הוא היה מדבר איתם ותומך בהם. היה לו מאוד חשוב לעזור לכל חייל, הוא הכיר את הסיפורים האישיים שלהם. ואז שני הדברים, הצד המקצועי שלי והדאגה של יהלי לחיילים, התחברו לי יחד".
אחרי שהגתה את הרעיון, גזית פנתה לעמותת ברק. "הם מדהימים", היא אומרת. "באתי עם רעיון והם ישר עזרו להפוך אותו למעשי. התחלנו לפני כשבועיים וכבר הרעיון הפך לפרויקט שיש בו למעלה מ־250 מטפלים מתנדבים, ו־25 חיילים שפנו לטיפול. בעיקרון כל חייל של החטיבה, בעיקר בסדיר, יוכל לקבל טיפול נפשי לתקופה של שנה ללא עלות. ישנה אפשרות גם לחיילים משוחררים לקבל טיפול עד שנה מהשחרור. הפרויקט הזה הוא בשיתוף מערך בריאות הנפש בצה"ל, שם עושים עבודת קודש, אבל הם מאוד עמוסים".
לשם שנבחר עבור הפרויקט, "אור כי יהל", יש משמעות. "זה לקוח מספר איוב, והמטרה שלנו - איך שאני רואה את זה - היא לתת נקודות אור לחיילים שנמצאים כרגע בתחושות של מצוקה וקושי", מסבירה גזית. "במובן הזה אני מרגישה שאנחנו ממשיכים להפיץ את האור שיהלי הפיץ סביבו ונותנים תקווה לחיילים שנמצאים במצוקה בימים אלה. כמו כן, חודשיים לאחר נפילתו הוציאו חברי להקת 'רעש לבן' את הסינגל 'נפילתי', שיר שאת מילותיו כתב יהלי לפני שנה. השיר מדבר על חורבן, אסון שקרה, אבל אחרי מילים של חורבן השיר ממשיך באמירה של תקווה, שעוד תגיע הקשת בענן, תגיע אהבה, גם אם ייקח קצת זמן. הטיפול הוא גם סוג של אמירה שיש תקווה ושעוד תגיע האהבה. במידה מסוימת אני רואה ככה טיפול פסיכולוגי, שדרך הקשר עם המטפל נוצרות אהבה ותקווה".
ההיענות של מטפלים לפרויקט מאוד מרגשת את גזית. "פניתי לחברים שלי, הם פנו לחברים שלהם וככה זה התגלגל. כל יום אני מקבלת עוד פנייה ועוד פנייה", היא מספרת. "בשנה הראשונה הבקשה שלי מהמטפלים היא לתת שנת טיפול בהתנדבות. המטרה שלי היא שהמיזם הזה ימשיך גם בעתיד ולא רק בעתות מלחמה, ולכן אנחנו מגייסים עכשיו כספים דרך העמותה כדי לתת אפשרות לחיילים להמשיך טיפול מעבר לתקופה של שנה. הייתי רוצה שחיילים יוכלו לקבל טיפול גם בעתיד, גם כשתחלוף השנה, כדי להקל מצוקות שונות".
"זה דור מרגש"
בימים אלה עושה גזית את החיבור בין החיילים למטפלים. "יצרנו טופס לחיילים, הם ממלאים אותו, אני עורכת שיחה קצרה איתם כדי להבין עם מה הם מתמודדים, מה הקושי, ומנסה לשדך להם מטפל באזור מגוריהם. המטרה היא שיהיה אפשר לעשות טיפול פרונטלי, אבל כיוון שחיילים לא יוצאים הביתה באופן תדיר, אז אפשר גם בזום", היא מספרת. "יש כאלה שכבר החלו בטיפול, יש כאלה שקבעו ועוד לא הספיקו. גם אני מתכוונת לטפל באחד החיילים".
אילו קשיים עולים במסגרת שיחות ההיכרות עם החיילים?
"רובם היו בעזה, אז יש כל מיני סימפטומים שחלק מהם מוכרים כסימפטומים פוסט-טראומטיים, אבל אין תמונה מלאה של פוסט-טראומה. חיילים מספרים על רגישות לרעשים, רצון להתרחק ולהתנתק, מחשבות על אנשים שנהרגו. יש כאלה שהשתחררו ולא ברור להם מה הם רוצים לעשות בהמשך, למרות שהיו להם כבר תוכניות לפני המלחמה. יש קושי לחזור לשגרה אחרי מה שעברו. חלק מהחיילים שפנו גם הכירו את יהלי וכואבים את נפילתו. הפידבקים מהחיילים נורא מרגשים, הם מאוד מודים, אומרים כמה שזה משמעותי להם. הם מדברים על הרצון בטיפול. זה כבר לא כמו שהיה בעבר - דבר שמתביישים בו. זה דור אחר, שמבין את החשיבות של עיבוד החוויות, דור שמחובר לרגשות שלו. זה דור מרגש, ומבחינתי המפגש עם החיילים מעורר תקווה שיהיה כאן טוב יותר".
מה המיזם הזה עושה לך מבחינה נפשית?
"זה עושה מאוד טוב. זה נותן תחושה של מלאות, זה נותן משמעות בימים אלה, זה מרגש. המטרה היא להרחיב את זה, ליצור כאמור מנגנון טיפול לאורך שנים ולא רק לזמן מלחמה. ליצור גם קבוצות הדרכה, ימי עיון, קבוצות טיפוליות לחיילים. זו גם ההזדמנות להגיד תודה למטפלים המתנדבים, לצבא ששיתף פעולה, לתורמים, לעמותה, ולכל מי שרואה בכך פרויקט משמעותי ורוצה לעזור".
"העמותה מלווה פרויקטים של הנצחה ורווחה, והמיזם לזכרו של יהל גזית ז"ל הוא בדיוק המהות של העמותה", אומר רועי שפושניק, יו"ר עמותת ברק של חטיבה 188, שכאמור נרתמה לפרויקט. "המלחמה הביאה את הצבא עד קצה גבול היכולת שלו לעזור לפצועים ולמשפחות השכול מבחינה נפשית. העובדה שבעזרת המיזם יש לנו את היכולת לתמוך במערך הקב"ן, לסייע ולתת מענה מיידי לחיילים בסדיר וגם אחרי השחרור שלהם - תעשה שינוי משמעותי בחייהם של מקבלי העזרה מהחטיבה".
למעוניינים לתרום למיזם:
עמותת ברק, בנק אוצר החייל,
סניף 365, חשבון 233838
(יש לציין: עבור "אור כי יהל")