האם השכולה שיזמה פרויקט טיפול נפשי ללא עלות לחיילים: "ממשיכה להפיץ את האור של בני"

כשהמודיעים הגיעו, השאלה הראשונה שלי הייתה: 'מי מהם?'", מספרת מיה גזית, אמם של עידו ויהל גזית, שלחמו באותו זמן בעזה. בנה, סרן יהל גזית ז"ל, סגן מפקד פלוגה בגדוד 53 של חטיבת ברק (188), נהרג בקרב בסג'עייה ב־4 בדצמבר 2023. בן 24 היה בנופלו.

על ההיתקלויות מול האויב ואובדן חבריו: הלוחם שכתב ספר על "חרבות ברזל"
הותר לפרסום: הלוחם איתי חן נפל ב-7.10, גופתו מוחזקת בידי חמאס

גזית, פסיכולוגית קלינית במקצועה, מהיישוב רקפת שבגליל התחתון, יזמה להנצחת בנה את המיזם "אור כי יהל" להענקת טיפול נפשי לחיילי חטיבת ברק. היא חברה לעמותת ברק של חטיבה 188, והפרויקט שמשלב בין המומחיות שלה לאופיו של בנה, שהיה קשוב מאוד לחייליו, תמך בהם והתייחס אליהם בגובה העיניים - כבר יצא לדרך.

"יהלי, כשמו כן הוא, היה ילד של אור, עם עיניים מלאות חיים, הרבה תשוקה לחיים, מאוד סקרן, התעניין בהרבה תחומים", מספרת גזית. "בתיכון הוא למד פיזיקה ותיאטרון, היה מאוד יצירתי, כתב שירים בגיל מאוד צעיר, ניגן על פסנתר וגיטרה. בצבא הוא צמח בחטיבת ברק. בערך בספטמבר 2023 הוא יצא מהחטיבה מפני שסבל מדלקת מפרקים שפרצה בצבא וירד לו הפרופיל. הוא הפך למפקד בתוכנית ארז, שמטרתה להכשיר את מפקדי העתיד של צה"ל".

מתי יהל גויס למלחמת חרבות ברזל?
"יהלי היה גר בתל אביב. ב־7 באוקטובר הוא התקשר, ביקש שאביא לו את הציוד הצבאי, יצר קשר עם הגדוד הקודם שלו, גדוד 53, הלך, חתם על ציוד, עלה על טנק ונלחם במחבלים בעוטף. אחר כך נכנס לעזה, נפצע ברגלו, יצא לכמה ימי התאוששות, וחזר שוב לעזה עוד כשהיה צולע. אפילו לא הבנתי איך יעלה על הטנק כשהוא בקושי דורך על הרגל. בהפוגה שהייתה בזמנו בעסקת שחרור החטופים, הוא יצא הביתה. הספקנו להיפגש ואז הוא נכנס שוב לעזה, הפעם כסגן מפקד פלוגה. בכניסה לסג'עייה הייתה פגיעת נ"ט בטנק. יהלי נהרג במקום. שאר הצוות לא נפגע".

"סוג של נחמה"
כאמור גם אחיו של יהל, עידו, 27, מ"פ בגדוד 50 של הנח"ל, נלחם באותו זמן בעזה. "אבא של יהלי ועידו נפטר באוגוסט, הוא היה חולה במחלה קשה", מספרת גזית. "אני הייתי בחרדה מכך ששני הבנים שלי לוחמים בעזה. בתקופה הראשונה של המלחמה הם היו בכלל בלי טלפונים ואי אפשר היה לדעת מה קורה. כשבאו להודיע לי על נפילתו של יהלי, לא ממש מצאו אותי. עבדתי בקליניקה ולא הייתי בבית. לקח הרבה זמן עד שמצאו אותי. יהלי נהרג ב־12:00 בצהריים, ואותי חיפשו מהשעה 13:00 עד חצות. עידו, שהיה אז בעזה, קיבל את ההודעה עוד לפניי".

ניסיונך כפסיכולוגית שמסייעת לאחרים עוזר לך להתמודד עם השכול?
"עד שיהלי נפל, בתקופת המלחמה והחרדה, מה שעזר לי היה העובדה שהתנדבתי בהרבה מאוד מיזמים לטיפול. פגשתי אמהות של חיילים בזום או פנים מול פנים, ההתנדבות קצת ניתקה אותי מהפחד ומהחרדה. העסקתי את עצמי בעבודה ובהתנדבות. לא יודעת לענות על השאלה אם כאשת מקצוע זה מסייע או לא, אבל עצם זה שיש לי עבודה עם משמעות זה עוזר. היה לי ברור שאני חייבת לחזור למטופלים שלי.

בהתחלה תהיתי איך חוזרים לעבודה אחרי כזה דבר. ואז פניתי למיכל גרוסמן, אשתו של הסופר דויד גרוסמן. לא הכרנו קודם. היא בעצמה אשת טיפול ששכלה את בנה, אורי ז"ל, במלחמת לבנון השנייה. הרמתי לה טלפון, כי חשבתי שהיא יכולה להיות כתובת טובה להתייעצות. שאלתי אותה איך היא עשתה את זה. מיכל סיפרה לי שהיא חזרה לעבודה, ואז הבנתי שזה אפשרי ולא הזוי לחזור. בעובדה שאני עושה דברים משמעותיים יש איזה סוג של נחמה".

כמו כן, מוסיפה גזית, "אני גרה ביישוב קהילתי ומאוד עטופה על ידי חברים, שכנים, הורים של חברים של יהלי, חברים שלו. אני גם נמצאת בטיפול, משרד הביטחון נותן מעטפת. העובדה שבטיפול אני יכולה לפרוק מאוד עוזרת".

איך עלה הרעיון למיזם החדש?
"יהלי היה חבר בלהקת 'רעש לבן'. בזמן השבעה עידו, הבן הבכור, החליט לקחת על עצמו לנהל את הלהקה של יהלי, וראיתי מה זה עשה לו. בימים הראשונים היה לו מאוד קשה, היה לו קשה לצאת מהמיטה, ואילו ברגע שהוא החליט להיות פעיל בלהקה זה הכניס לו משמעות ואנרגיות וגם חיבור ליהלי. ואז הבנתי שגם אני צריכה 'להקה'.

ישבתי בקליניקה ותהיתי מה אני יכולה לעשות. כשהגיעו אלינו במהלך השבעה חיילים, ראיתי שחלקם נמצאים במצוקה, חיילים שעברו דברים קשים, וחשבתי שאולי זו הדרך לחבר את הצד המקצועי שלי. כמו כן, בשבעה גם עלה שיהלי היה סוג של פסיכולוג עבור החיילים שלו. הוא היה מדבר איתם ותומך בהם. היה לו מאוד חשוב לעזור לכל חייל, הוא הכיר את הסיפורים האישיים שלהם. ואז שני הדברים, הצד המקצועי שלי והדאגה של יהלי לחיילים, התחברו לי יחד".

אחרי שהגתה את הרעיון, גזית פנתה לעמותת ברק. "הם מדהימים", היא אומרת. "באתי עם רעיון והם ישר עזרו להפוך אותו למעשי. התחלנו לפני כשבועיים וכבר הרעיון הפך לפרויקט שיש בו למעלה מ־250 מטפלים מתנדבים, ו־25 חיילים שפנו לטיפול. בעיקרון כל חייל של החטיבה, בעיקר בסדיר, יוכל לקבל טיפול נפשי לתקופה של שנה ללא עלות. ישנה אפשרות גם לחיילים משוחררים לקבל טיפול עד שנה מהשחרור. הפרויקט הזה הוא בשיתוף מערך בריאות הנפש בצה"ל, שם עושים עבודת קודש, אבל הם מאוד עמוסים".

לשם שנבחר עבור הפרויקט, "אור כי יהל", יש משמעות. "זה לקוח מספר איוב, והמטרה שלנו - איך שאני רואה את זה - היא לתת נקודות אור לחיילים שנמצאים כרגע בתחושות של מצוקה וקושי", מסבירה גזית. "במובן הזה אני מרגישה שאנחנו ממשיכים להפיץ את האור שיהלי הפיץ סביבו ונותנים תקווה לחיילים שנמצאים במצוקה בימים אלה. כמו כן, חודשיים לאחר נפילתו הוציאו חברי להקת 'רעש לבן' את הסינגל 'נפילתי', שיר שאת מילותיו כתב יהלי לפני שנה. השיר מדבר על חורבן, אסון שקרה, אבל אחרי מילים של חורבן השיר ממשיך באמירה של תקווה, שעוד תגיע הקשת בענן, תגיע אהבה, גם אם ייקח קצת זמן. הטיפול הוא גם סוג של אמירה שיש תקווה ושעוד תגיע האהבה. במידה מסוימת אני רואה ככה טיפול פסיכולוגי, שדרך הקשר עם המטפל נוצרות אהבה ותקווה".