מכורח הנסיבות של המלחמה הנוכחית, בשנה זו חג הפורים, שנחשב לחג השמח והססגוני ביותר - נחגג במתכונת שונה מהרגיל. ישנם ישראלים שבחרו לא לחגוג השנה את החג, אחרים מציינים אותו באופן חלקי - ואף מתאימים אותו אל רוח התקופה בה אנו נמצאים. אחד מהם הוא אריאל סויסה בן ה-10, במקור מקריית שמונה - שנאלץ לחגוג את החג השנה רחוק מביתו, והוא עקור מסביבתו כבר כמעט חצי שנה.
הכיתוב ״אני לא צב - אבל הבית שלי על הגב כבר חצי שנה - מפונה מקריית שמונה״, מתנוסס על תחפושתו של אריאל - ובגבו בולט שריון הצב שממנו מבצבצים גרביים, בגדים ומברשת שיניים. באמצעות תחפושתו, אריאל הצליח להביע את תחושותיו המעורבות מאז תחילת המלחמה: ״מאז ה-7 באוקטובר, התפנינו מהבית שלנו - ומאז אנחנו סוחבים את כל החיים שלנו בתיק״, אמר.
״כשהחלה המלחמה, הסתתרנו בממ״ד שלנו בבית, אמא שלי ארגנה חפצים לשהייה ממושכת בו - אך בהמשך ההורים שלי החליטו להתפנות מהעיר״, אמר. ״בשבת בבוקר, היינו בטוחים שמחבלי חיזבאללה ינסו לחדור מלבנון לישראל, לכן החלטנו לארוז תיקים ולנסוע. יצאנו מהבית עם מעט בגדים, פיג׳מות בודדות - ולא חשבנו שנצטרך לשהות מחוץ לבית זמן רב כל כך״, סיפרה טל, אימו של אריאל.
״בעלי התייצב למילואים בצפון, ואני, ההורים והאחים שלי חיפשנו מקום אחר לשהות בו לעת עתה. בהתחלה, קיבוץ געש אירח אותנו בצורה מדהימה, וכשהתרחש הפינוי של תושבי קריית שמונה - התפנינו יחד עם כולם למלון באילת. שם קניתי מלתחה חדשה עבור כל המשפחה, מאחר שכל הבגדים נותרו בבית - ואפילו לא היה אפשר להגיע לשם ולקחת אותם מרוב שקריית שמונה הייתה ועדיין מופגזת״, תיארה את הקשיים.
״בהמשך, רצינו להיות קרובים יותר לבעלי ששירת במילואים בצפון אז עברנו לנתניה - ואחר כך ליישוב אליפלט ליד ראש פינה - שבו אנו נמצאים עד היום. אנחנו מחכים שהמצב הזה ייגמר, ונוכל לחזור כבר לביתנו. בקרית שמונה יש לכל ילד חדר משלו, ארון משלו, מחשב משלו - וכאן הם נאלצים לישון יחד, לא בסביבה הטבעית שלהם. קשה לתפוס בראשך שהמצב הזה זמני, מרגישים שהוא כבר הופך לקבוע - ולא רואים את האופק והפתרון״, תיארה.
״כשיצאתי מקריית שמונה, לקחתי איתי דברים בודדים - מעט בגדים, כדור למשחק כדורגל - וחטיפים. לא חשבתי שנהיה עד עכשיו מחוץ לבית - ונעבור ממקום למקום. מאחר שאנחנו מפונים, חשבתי יחד עם אמא שלי להתחפש לצב עם הכיתוב הזה - כי אנחנו באמת סוחבים את הבית שלנו על הגב, אין מקום קבוע. אנחנו עוברים בין מלא מקומות - וזה לא תמיד כיף כי עוזבים חברים, עוזבים את הבית ואת הסביבה שהיית רגיל אליה לתקופה מסוימת. החברים שלי מקריית שמונה באותו המצב כמוני, ובאמצעות התחפושת - רציתי להביא לידי ביטוי את התחושות הלא קלות של הילדים המפונים״, מסביר אריאל את המשמעות מאחורי התחפושת.
״אנו נושאים את הדברים שלנו על הגב - ומסתובבים עם חוסר ודאות. יכול להיות שמחר אאלץ לארוז את עצמי ואת המשפחה למקום אחר, אין צפי מתי תיפתח שנת הלימודים - ופשוט שום דבר לא נודע. מעבר לכך, התחפושת היא גם סוג של אקט מחאתי ודרישה לפתרון למצב שלנו. ״, מוסיפה אימו. אריאל עוד מתאר את הקשיים שבני גילו מגבול הצפון חווים - תוך ההתמודדות עם סיטואציות מורכבות שקשורות למוות ואובדן: ״אני והחברים שלי מחזקים זה את זה, אנחנו לומדים בכיתה של תלמידים מפונים מקריית שמונה ומכפר יובל. באחת הכיתות שבה למדתי במהלך התקופה, נהרגו 2 אזרחים מכפר יובל מפגיעת טיל בביתם - ואנו תלמידי קרית שמונה ניסינו לעודד את תלמידי כפר יובל שהכירו את ההרוגים, לכן היו עצובים ולא רצו ללמוד או לשחק״.
על אף המצב הביטחוני המתוח בקריית שמונה, שבו כמעט מדי יום טילים משוגרים מלבנון לעיר - משפחת סויסה רק מחכה ומשוועת לרגע שבו תוכל לחזור לעירם: ״מאז תחילת המלחמה, אני סוחב איתי לכל מקום את משחק הסוני, המחשב שלי וכדור הכדורגל - שמזכירים לי את הבית. אני מתגעגע לחדר שלי בעיר, לנוף היפה שיש לנו בבית גם לחרמון - וגם לנחל שיש ליד הבית ובו היינו שוחים. לא משנה מה - תמיד ארצה לחזור לקרית שמונה וארצה לגור בה. זה הבית שלי״, הוא אומר. אימו מוסיפה כי ״אף אחד לא יכול להבטיח שלא ינסו לחדור לשטח ישראל שוב עוד שנה-שנתיים ושנהיה מוגנים. זה אכן מפחיד, אבל אני לא אוותר על הבית שלי. נולדתי בקריית שמונה, טיל פגע בבית של ההורים שלי ב-2006, איבדתי חברים במלחמות - אבל אם אנחנו לא נגור שם, מי כן? אני מקווה שהמדינה תעזור להשתקם מבחינה ביטחונית - ולהפריח את הגליל לאחר המלחמה״.