ימים אחדים לאחר מלחמת יום כיפור, ו־50 שנה לפני הזוועה ששחזרה את עצמה באותה היהירות ובאותו המחדל, נכנס רב צעיר חמוש בכיפה ובציצית בשערי בית החולים איכילוב. הוא כבר היה אב לארבעה ילדים ובשירות מילואים פעיל, אבל בניגוד לחבריו בני אותה שכבת הגיל, לא נקרא אל החזית ולא התגייס בפועל.
עדיין נמוך מב-1939: זהו מספרם של היהודים בעולם
כך ייראה טקס הדלקת המשואות; רגב: "חשוב שיהיה סרטון של ראש הממשלה"
הסיבות לא היו אלו שבעטיין ציבור חרדי הולך וגדל מחרים היום את השירות הצבאי. להפך. חרדים ודתיים רבים השתתפו במלחמת יום כיפור, נפצעו, נשבו ונפלו חלל. אבל דווקא הרב ישראל מאיר לאו, מי שלימים יהפוך לאב בית הדין הרבני ויכהן כרב הראשי לישראל וכאחד הנציגים המרשימים ביותר של היהדות החרדית, לא נקרא אל החזית. "רציתי לתרום את חלקי כמו כולם", הוא מספר היום. "התפקיד שלי במילואים היה מרצה בכל מיני יחידות צה"ל, אבל כשהמלחמה משתוללת והתותחים רועמים, אף אחד לא זקוק למרצה".
באותם ימים היה הרב לאו בין בני המזל המעטים שהחזיקו רכב פרטי וגם מכשיר טלפון. לכן נשא בתפקיד צבאי נוסף: גיוס מילואים בזמן חירום. אבל כשפרצה מלחמת יום כיפור, המילואימניקים גויסו בלעדיו. "הייתי משוחרר משירות בעיצומה של מלחמת קיום, וזה בכלל לא מצא חן בעיניי", הוא נזכר. "אז חציתי את הכביש מהבית שבו גרנו בתל אביב אל המרכז הרפואי איכילוב ואמרתי למנהל הרפואי שם, תעשה לי טובה, אני מרגיש מאוד לא טוב כשאני מובטל וכל בני גילי נלחמים, תן לי איזה תפקיד בבית החולים כדי שארגיש שגם אני נושא בנטל".
המשפט הזה מפי אדם חרדי נשמע היום כמעט דמיוני, על אחת כמה וכמה כשהוא מגיע מפיו של רב. אבל ביחידת ר"מ 2 באותם ימים קשים לא ממש התעכבו על זהויות. בעוד בבית החולים רמב"ם היו עסוקים בקליטת הפצועים מהחזית הסורית, באיכילוב היו עסוקים בטיפול בפצועים באורח קשה שהוטסו אליהם מהחזית המצרית. "נתנו לי חלוק לבן, רשמו עליו ‘רב בית החולים' ואמרו לי, התפקיד שלך הוא להיות הרב של החולים", משחזר לאו. "וכך היה. כשמשפחות הפצועים נזקקו לעזרה, וכשהחיילים היו צריכים מילה טובה, הם פנו אליי, ואני הייתי שם בשבילם".
לאו נשא בתפקיד הזה שלושה חודשים, יומם ולילה, כמעט ללא הפסקה, וחרף הזמן שחלף הוא זוכר עד היום את הפציעות הקשות, זעקות הכאב ומצוקת המשפחות.
50 שנה לאחר מכן מלחמת חרבות ברזל פוגשת אותו במקום לגמרי אחר. הוא כבר בן 86, סב לנכדים ולנינים, רחוק משירות המילואים, ורק ההפתעה הנוראה, המוחלטת, מזכירה לו את המלחמה ההיא. "האזעקות בחג שמחת תורה הזכירו לי את האזעקות של יום כיפור", הוא אומר בצער. "ההתקפה המתואמת של הכוחות המצריים והסוריים עלינו הייתה בעיצומו של החג הקדוש, ובשעה עשרה לשתיים כבר נשמעו אזעקות בכל הארץ, מדן ועד אילת, ובעקבותיהן פרצה מלחמת יום כיפור בהפתעה מוחלטת. לא היינו מוכנים לה ובתחילה גם לא ידענו איך להתמודד איתה. בכל שדרת הפיקוד והניהול שררו כאוס ומבוכה. וגם הפעם, בחג שמחת תורה, האזעקות כיסו את כל הארץ והתקבלו בתדהמה מוחלטת. וגם הפעם לא היינו מוכנים והגבנו באוזלת יד".
איזה הבדל משמעותי אתה מוצא בין שתי המלחמות?
"הדבר שמבדיל בין יום כיפור לחרבות ברזל הוא האכזריות. מטרת המלחמה של המצרים והסורים ביום כיפור הייתה לנסות להחזיר את השטחים שכבשנו במלחמת ששת הימים, אבל בחרבות ברזל המטרה הייתה אכזריות לשמה. למתקפה של 7 באוקטובר לא הייתה מטרה מוצהרת חוץ מהרג, התעללות וברבריות. ולמרות שהתוצאות שלה נמשכות כבר יותר משישה חודשים, אני אופטימי".
אופטימי?
"כן, כי מאז מלחמת יום כיפור ועד חרבות ברזל ניצלנו מכל המלחמות. את מלחמת השחרור פתחנו בלי שהיה לנו חיל אוויר או צבא מאורגן. היינו רק ארבע כיתות לוחמים מול שבע מדינות ערב, לא חמאס אחד, ועדיין, בסופו של דבר ניצחנו פעמיים, עם שתי הפסקות אש וכיבוש שטחים נוספים כמו הנגב וירושלים המערבית שמלכתחילה בכלל לא נועדו להיות שלנו על פי תוכנית החלוקה. אחר כך הייתה מלחמת ששת הימים, שבמהלכה פתחנו את שערי תעלת סואץ ושחררנו אותה ואנחנו הקטנים, זכינו בחצי האי סיני במלחמה קצרה על מקום שהוא פי שניים וחצי משטחה של כל מדינת ישראל. יום לפני כן נאצר הודיע שלמחרת כבר לא תהיה מדינת ישראל וכל הישראלים יושלכו לים, ובתוך חצי יממה צה"ל הפציץ את כל שדות התעופה של ירדן, עיראק וסוריה וניצחנו במערכה. בתוך ימים אחדים שחררנו את יהודה ושומרון, ירושלים וחברון.
"אחר כך הייתה מלחמת יום כיפור, שבמהלכה הפתיעו אותנו, התקיפו אותנו, אבל אחרי 18 יום ניצחנו גם בקרב העקוב ההוא והגענו סמוך לדמשק ולקהיר. אני מפרט את כל המלחמות הללו כדי להראות שגם בתנאי לחימה קשים וגם כשיחסי הכוחות הם ממש לא לטובתנו, ידנו תמיד הייתה על העליונה. ולכן אני חושב שאלוקים רוצה שנחיה במדינת ישראל, ושננצח בכל המלחמות, גם הנוכחית, ושנשתחרר מחמאס, האויב הרע והאכזר הזה, ונמוטט אותו כפי שמבטיחים לנו צה"ל וראשי המדינה".
טבח 7 באוקטובר תפס את הרב לאו בעיצומה של תפילת שחרית, שעות אחדות לפני ההקפות השניות שהיו אמורות להתקיים כמדי שנה בכיכר רבין. רצה הגורל, ובגלל עבודות החפירה של הרכבת הקלה, החליטו המארגנים להעביר את האירוע לרחבת מוזיאון תל אביב, המקום שהפך היום למזוהה עם כיכר החטופים. "האירוע בוטל כמובן, ובמקום הקפות שמחות יש לנו שם היום משפחות אומללות", אומר הרב לאו בצער.
מתי הבנת את גודל השבר?
"היינו בבית הכנסת כשהתחילו האזעקות, ובאמצע התפילה היינו צריכים לרדת למקלט ולהמשיך בתוכו את תפילת מוסף. את הברכה המיוחדת לגשם שנוהגים להתפלל בשמחת תורה כבר אמרנו במרתף. ולאט־לאט התחילו לנשור מבית הכנסת כמה צעירים בגיל גיוס, חלקם בדרגות קצונה בכירות, וככה הבנו שמשהו קורה, אבל לא ידענו מה ובוודאי שלא הבנו באיזו עוצמה. רק במוצאי שבת, כשהתבטלו ההקפות השניות בכיכר רבין וגם ברמת אביב ויכולנו להיצמד לכלי התקשורת התחלנו לשמוע איך קרה ומה קרה והוכינו בתדהמה. בכאב. בקושי גדול. גם בגלל התוצאות האיומות וגם בגלל שזה קרה ביום החג".
מה דעתך על המחדל שחזר על עצמו מיום כיפור לשמחת תורה?
"גם במלחמת יום כיפור וגם הפעם, האזרח ברחוב לא ידע ולא הבין מי אחראי למחדל ולמה הוא התגלגל כפי שהתגלגל. מי שאמור לדעת בוודאי יברר את העניין, וכשיגיע הרגע, תקום ועדה והדברים יתבהרו. כל אלו שמנסים להסביר את המחדל ולא שייכים בפועל למעגלים הביטחוניים והמדיניים הבכירים, לא יכולים לדעת מה גרם לו. זה כמו שאי אפשר לשאול אותם על סוגיה בתלמוד".
נדמה שהוועדה לא ממהרת להתכנס. מדברים על בדיקת המחדל אחרי המלחמה, אבל המלחמה כבר נמשכת למעלה מחצי שנה.
"אני מרגיש צורך ללמד זכות על צה"ל. לא הייתה לנו מלחמה כמו המלחמה הנוכחית. הפעם הצבא מתמודד עם עיר מנהרות מסועפת מתחת לאדמה ועם מחבלים שמסתתרים בתוכן ועולים כדי לפגוע ולהרוג. זה לא היה במלחמות הקודמות. זו מלחמה מסוג אחר, קשה ומסוכנת פי כמה, ולכן צריך סבלנות רבה עד שנצליח למגר את חמאס ולשבת בשקט ובנחת בבית. רק לפני שבוע פוצצנו מנהרה באורך של קילומטר וחצי ומצאנו שם כלי נשק מסוג מתקדם שאת רובו לא הכרנו במלחמות הקודמות. במלחמה משונה כזאת צריך חסד מיוחד כדי לנצח, ובטח אורך רוח לתחקירים ולוועדות".
החטופים נמקים במנהרות הללו, להם אין זמן או אורך רוח.
"אני מתפלל על החטופים יום־יום. בבית הכנסת שלנו יש תפילה מיוחדת עבורם. אנחנו סומכים על המשא ומתן שבסופו של דבר יביא אותם הביתה מהר ככל האפשר. לצערי, חלק גדול מהם כבר לא בין החיים, אבל גם להחזיר מתים בכבוד הראוי להם כדי לנוח בקבר ישראל זה חלק מהמוטיבציה והמטרות של המשא ומתן. אני מחזק את ידי אלו שמנהלים אותו ומאמין בהם שהם לא מחמיצים שום הזדמנות להשיב את החטופים הביתה".
יש לא מעטים בקרב משפחות החטופים שטוענים שלא נעשה מספיק להשבת החטופים, גם חלק משרי הממשלה אומרים בפה מלא שהשבת החטופים היא לא המטרה הראשונה ולא בכל מחיר.
"אני לא רוצה להיכנס לדיון הכואב הזה. בכל יום שקרוב משפחה איננו, והדמיון עובד שעות נוספות מה עושים לו ואיך מתנהגים אליו, הסבל הולך וגדל, וטבעי שיש טענות. צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לחלץ את החטופים במהירות האפשרית. באיזו דרך ובאיזה מחיר, את זה אני משאיר לעוסקים במלאכה. בשביל זה הם שם".
כרב ומנהיג רוחני מצד אחד, וכמי ששומע את הקולות על הסיוע ההומניטרי שמגיע לחמאס ומעכב עסקה מצד שני, מה עמדתך בנושא?
"אני מאוד בעד העברת סיוע הומניטרי לעזה, אבל בהקפדה מלאה שלא יכניסו נשק או חומרים אחרים שמסייעים למחבלים, ושהמזון והציוד ההומניטרי יגיעו לידיים הנכונות, לעם הרעב בעזה ולא למחבלים שגוזלים את עמם ולוקחים לעצמם חלק גדול מהסיוע שהעולם שולח ביד מלאה ובלב רחב".
מה דעתך על ההתקפה האיראנית נגד ישראל ותוצאותיה?
"אנחנו חוזרים כל הזמן להגדה של פסח, שבה כתוב שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והפעם היו אלה איראן ועיראק שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידן. העובדה שרוב הטילים וכלי המשחית שכוונו לארץ ישראל יורטו על ידי הצבא והידידות שלנו בעולם היא נס, פשוט נס. קואליציה בינלאומית שמורכבת מארה"ב, אנגליה, צרפת ואפילו ירדן נלחמה איתנו ועזרה לנו להביס את אחת המתקפות המורכבות והקשות ביותר שמדינה בעולם התמודדה מולן אי־פעם. ברור שכל מדינות העולם מבינות שהאויב שלנו משותף. הסכנה האיראנית לא מתמקדת רק בישראל. אם לא יבלמו אותה, היא תזלוג לכל המדינות החופשיות. ועדיין מאז מחזק להיווכח שאנחנו לא מבודדים ולא עומדים לבדנו מול הסכנה הגדולה".
שבוע בלבד לפני ההתקפה האיראנית נגד ישראל, אותה קואליציה כמעט החרימה אותנו. ארה"ב, הגדולה בידידותינו, שקלה להטיל עלינו סנקציות. סנאטורים אוהבי ישראל קראו בגנות הפעולה בעזה.
"אנחנו לא יכולים לשלוט על האמריקאים, אנחנו לא מצליחים לשלוט אפילו על מה שבידנו. אבל ארה"ב צריכה להבין שאי אפשר לפרנס ולזון את הרוצחים ולחזק אותם כדי שימשיכו להילחם בנו. זה לא מתקבל על הדעת. אני סומך על הקבינט המדיני־ביטחוני ועל כל אלו שעוסקים במלאכה יומם ולילה שהם מודעים למורכבות ולצורך לשמור על האינטרסים מול ארה"ב ומול החובה להגן על עצמנו בצורה הטובה ביותר".
איך אתה מסביר את גל האנטישמיות שהתפרץ במלוא כיעורו במלחמה הזאת? גם בארה"ב, גם במדינות ידידותיות, מתקדמות, כאלו שאמורות לגנות את טבח 7 באוקטובר ולא לתמוך בפלסטינים המהללים אותו.
"אני חוזר וטוען לאורך כל השנים, גם בלי קשר למלחמת חרבות ברזל, שאנטישמיות היא מחלת נפש שהרבה אנשים ולאומים חוטאים בה, וכמו מחלת נפש, אי אפשר להבין אותה, להסביר או להתווכח עם המניעים שלה. ראיתי את האנטישמיות בכל צורותיה לא רק כילד ניצול שואה בפולין ובמחנות הריכוז אלא גם במדינות מערביות ונאורות בגיל מאוחר יותר. לפני 35 שנה הייתי באוסטרליה. עמדתי בליל שבת על המדרכה במלבורן, עיר יהודית גדולה, יחד עם יהודי מקומי, עו"ד. שנינו היינו לבושים כיהודים. אני כרב, עם מגבעת שחורה, והוא עם חליפה וציצית. חיכינו שהאור האדום ברמזור יתחלף לירוק, ואז עצרה מכונית מהודרת ויפה לידנו. ישבו בה שני צעירים בשנות ה־40 לחייהם, ואחד מהם צעק לעברנו באנגלית, ‘יהודים, האם כבר שילמתם על הגז שבזבזו עליכם בתנורים באושוויץ?'.
לרגע חשבתי שלא הבנתי את האנגלית שלו. הסתכלתי על היהודי שלידי, עו"ד מכובד וידוע, שנולד בכלל אחרי המלחמה והוא אוסטרלי מבטן ומלידה, ומה לו ולכל העסק הזה של שואת יהודי אירופה. ושאלתי אותו בחוסר אמון מוחלט, ‘שמעת את מה שאני שמעתי כרגע?', והוא אמר, ‘הם אמרו שגז עולה כסף ולכן אנחנו חייבים כסף לגרמנים'. לעולם לא אשכח את המילים האלה. אבל זו אנטישמיות. מחלת נפש שמתפשטת בכל מקום ואין בה היגיון או סיבה.
"בפולין אמרנו, שונאים אותנו כי אנחנו שונים, השפה שלנו שונה, הלבוש, ההתנהגות, האופי, אם נהיה כמו כולם, נתלבש כמו המקומיים, נדבר בשפה שלהם, יכבדו אותנו. אבל בגרמניה השכנה היהודים דיברו גרמנית, ויצאו מתוכנו רוטשילדים ואיינשטיינים ועוד גדולי אומה שתרמו והתנהגו ודיברו כמו הגרמנים. האם זה עזר להם? לא. בכל החנויות באירופה הייתי מוצא שלטים, ‘ג'וז, לכו לפלשתינה'. לא אהבו אותנו בגלל שהיינו דיירי משנה, כי לא היה לנו בית משלנו. ואז חשבתי שאם יהיה לנו בית לאומי, סוף־סוף יקבלו אותנו ויעריכו אותנו ולא ישנאו וירדפו אותנו להשמידנו. וב־1948 קיבלנו את הבית הלאומי, סוף־סוף היה לנו מקום משלנו על פני האדמה, ועדיין שונאים אותנו. שמה רדפו אותנו כי לא היה לנו בית, ופה רודפים אותנו כי יש לנו בית. זו אנטישמיות".
לאורך השנים התבלט הרב לאו כנואם וכמשמיע דברה של היהדות האורתודוקסית בנועם גם באוזני ציבורים הרחוקים ממנה. בציבוריות הישראלית הוא נחשב כגשר מאיר פנים בין חרדים לחילונים אבל ובעיקר כניצול השואה היהודי המפורסם ביותר בישראל.
לאו היה הילד הצעיר ביותר ששרד את מחנה הריכוז בוכנוואלד. הוא נולד בפולין כבן זקונים למשפחת רבנים מיוחסת. את שנות המלחמה הראשונות עבר בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי, הגטו הראשון בפולין הכבושה. באוקטובר 1942 ביצעו הגרמנים אקציה בגטו, ולאו נשלח לבית הכנסת בעיר עם אמו חיה ואחיו הגדול שמואל. האם ניסתה להגניב את שני בניה החוצה, אך השומר הגרמני הבחין בכך, הכה אותם ואילץ את המשפחה להישאר בבית הכנסת. באותו בוקר הועבר האח הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה, עם רוב יהודי העיר.
בין הנספים באקציה זו היה גם אביו של ישראל, הרב משה חיים לאו, שכיהן כרבה של פיוטרקוב. אבל ישראל הקטן, עוד לא בן 5, ניצל מהגירוש והסתתר עם אמו ועם כעשרה יהודים נוספים בעליית גג בדירה בעיר. אמו של ישראל נתנה לו עוגיות דבש שאפתה מבעוד מועד, כדי למנוע ממנו לבכות ולהסגיר את המסתתרים. המשפחה הקטנה שרדה את החיפושים שעשו הגרמנים כל שעות היום עד שלפנות ערב שב אחיו הגדול של לאו, נפתלי, מהמפעל שבו עבד, ושיבץ את אחיו לעבודה בבית חרושת לזכוכית.
"בידי הופקדה עגלת עץ בעלת גלגיליות ברזל ועליה כ־60 בקבוקים, שהייתי אמור למלא במים מברז שמחוץ למפעל", סיפר הרב לאו לימים בספרו "אל תשלח ידך אל הנער". "לאחר מילוי הבקבוקים הייתי דוחף את העגלה פנימה לתוך המפעל שדמה לכבשן. הייתי עובר בין מנפחי הזכוכית בינות לתנורים, וכל אחד מהם לקח בקבוק מים כדי שלא יתייבש מפאת החום והזיעה המוגברת. בסיום הסיבוב עברתי שוב עם העגלה הריקה כדי לאסוף את הבקבוקים הריקים, יצאתי החוצה, מילאתי אותם במים וחוזר חלילה, כך במשך שמונה שעות רצופות. חליתי בראומטיזם, שנגרם מהמעברים התכופים מן השלג והקור העז שבחוץ, אל האש שבפנים, הלוך וחזור, עשרות פעמים ביום. הייתי בסך הכל בן 6 ועבדתי כך במשך שנה וחצי".
כל אותו זמן הקימה אמו של הנער מטבח לזקנים, חולים ונכים שלא יכלו לעבוד בגטו ולכן לא קיבלו את מנת הלחם היומית. ואולם בנובמבר 1944, במהלך סלקציה, נתפסה עם בנה הקטן. בדרך הצליחה להצמיד אותו לאחיו הגדול נפתלי, והשניים נשלחו למחנה עבודת כפייה בצ'נסטוכובה. בינואר 1945, עם התקרבות צבאותיהן של בעלות הברית, הוצאו השניים מהמחנה.
"עלינו ציוו לצאת מיד מהצריפים ולהסתדר - כמו תמיד - בשורות בנות חמישה אנשים כל אחת", תיאר הרב לאו בספרו את המעבר ממחנה העבודה למחנה הריכוז בוכנוואלד.
"הודיעו לנו שאנו עוזבים את המחנה, ללא פירוט וללא הסברים. לכל שלושה אנשים בשורה ניתנה כיכר לחם. נפתלי היה לצדי השמאלי, לימיני צעד דוד פיינר (בן דודו של ק' צטניק, הוא יחיאל דינור), אף הוא מפיוטרקוב עירנו, תלמיד בישיבת ‘חכמי לובלין'. נפתלי נשא עליו את שק המיטלטלין שלנו. אני נשאתי את הלחם. צעדנו בשלג העמוק, בלי לדעת אנה מועדות פנינו. אוקראינים וגרמנים שמרו עלינו לאורך כל הדרך. לפתע נורה לעברנו מטח יריות נורא. השומרים תפסו מחסה בתעלה לצד הכביש, ואילו אנחנו נשכבנו בתוך השלג כשהכדורים שורקים מעלינו. כעבור דקות אחדות החלו גם השומרים לירות עלינו מתוך התעלה שבה שכבו. השלג מימיני האדים. שלולית דם נקוותה בו. במרכז השלולית הייתה מוטלת גופתו של דוד פיינר".
בבוכנוואלד חשש נפתלי שלא יצליח להמשיך לשמור על אחיו הקטן. "חוקי המחנה היו חוקי ברזל, והסיכוי שיתנו לילד בן 7 שכמותי להיכנס עם הגברים היה קלוש, אך נפתלי, כדרכו, לא אמר נואש. בעזרת שני ידידים עטף אותי בשמיכת הנוצות שבה ציידה אותנו אמא והכניס אותי אל תוך השק שנשא עמו מאז נפרדנו מאמנו. כמי שכבר תורגל במעברים, בכניסות וביציאות ממחנות עבודה, לא היה צורך להזהירני שלא אפצה את פי עד שאפשר יהיה לצאת מתוך שק המיטלטלין. הנוהל היה ברור לי למרות גילי הצעיר. זינקתי כאיילה שלוחה אל תוך השק, התכווצתי בתוכו עד כמה שיכולתי וכך נכנסתי, צמוד לאחי, אל תוככי מחנה בוכנוואלד".
במחנה נחשב לאו לפולני בשל שערו ופניו הבהירים. וכך יכלו לסמן את בגדי האסיר שלו באות P, שמציינת לאום פולני, ולשפר את תנאיו. חייל רוסי ששהה במחנה סייע לו במזון ובבגדים, וכששוחרר המחנה על ידי האמריקאים בסוף המלחמה, אף הגן עליו בגופו מירי. רק אז נודע לאחים שאמם חיה נספתה במחנה ראוונסבריק.
עם שחרור המחנה הפך לאו בן ה־7, שנודע בכינויו "לולק", לאסיר הצעיר ביותר ששוחרר מבוכנוואלד. באותה שנה עלה עם אחיו נפתלי לארץ ישראל ביחד עם ילדי בוכנוואלד באוניית המעפילים "מטרואה", אך עם הגיעם לארץ הובלו למחנה מעצר בעתלית. בין משחררי המחנה היה אביו של כרים עבדול־ג'באר, והרב לאו שמר על קשרי ידידות ארוכת שנים גם עם בנו הכדורסלן.
לאחר שעזב את מחנה עתלית, הגיע לאו לקריית מוצקין, שם אומץ על ידי משפחתה של אחות אביו, אשת רבה הראשון של קריית מוצקין. הוא השלים את לימודיו שהחסיר בשנות המלחמה, למד בישיבות קול תורה ופוניבז' והפך לפעיל ב"חבר הפעילים של המחנה התורתי", שביקש לחזק את שמירת המצוות בקרב העולים החדשים. כשנישא לבתו של הרב ידידיה פרנקל, רבה הראשי של תל אביב, עזב את קריית מוצקין ועבר למרכז. הוא שימש כמורה לתלמוד בתיכון ברנר בפתח תקווה ובתיכון צייטלין בתל אביב, ומאוחר יותר החל לכהן כרב בבתי כנסת ובשכונות רבות לפני שהתמנה לרב הראשי לישראל.
לכל אורך הקריירה הרבנית ארוכת השנים היה הרב לאו סמל לשורד השואה הצעיר ביותר מבוכנוואלד שהגיע עירום וחסר כל מפולין והפך בישראל לנושא המשרה היהודית הרמה ביותר. ודווקא הוא, שחווה גם את ייסורי השואה וגם את אירועי 7 באוקטובר, יוצא מכליו כשמנסים למתוח קו בין שני האירועים. כשזוועות השבת השחורה הזכירו לרבים את זוועות השואה, והיו שכינו את טבח 7 באוקטובר "שואה שנייה", לאו יצא נגדם בתוקף. "אין שום קשר בין הטבח בעוטף למוראות השואה", הוא אומר בפסקנות. "והניסיון להשוות בין שניהם מוזיל את זכר השואה. השואה במקומה עומדת, וצריך לזכור אותה כפי שהייתה, בפני עצמה, ולא להדביק לה שום השוואות, כי מה שהיה, לא היה לו אח ורע, ואני מתפלל שגם לעולם לא יהיה".
לא הממדים אלא תיאורי ההרג, האונס וההתעללות, ילדים שהסתתרו בארונות, הורים שנטבחו מול ילדיהם, בתים שעלו באש - כל אלה לא מזכירים משהו משם?
"מה שקרה בשמחת תורה חמור כשלעצמו בלי השואה, ולא צריך לתאר את האסון דרכה. זה מזלזל. השואה במקומה עומדת. תעזבו את השואה. אין יותר מילים בעברית, רק שואה כדי לתאר מה שקרה לנו בשמחת תורה? הטבח היה מספיק איום ונורא ומבחיל ומפחיד, לא צריך להוסיף גם את השואה כדי לחדד אותו".
מדינת ישראל הוקמה כדי שאירועים כמו אלו שהתרחשו בשואה לא יחזרו על עצמם.
"כשהקמנו את מדינת ישראל, ידענו שאנחנו צפויים למלחמות ולמצבים הקשים ביותר. אני די זוכר את הימים האלה למרות שהייתי ילד, כי ברגע שהוכרז על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר, התייצבו בגלוי לפנינו שבע מדינות ערב. היינו לבד, כ־600 אלף נפש, לא היה לנו אפילו את צה"ל וידענו שאנחנו הולכים למלחמה קשה ואכזרית על קיומנו. ובאמת היו אירועים איומים. פרעות. פוגרומים. טבח ל"ה הלוחמים שבאו לסייע לגוש עציון ונטבחו בדרך בצורה אכזרית. אבל ידענו את כל הדברים האלה מראש ודווקא בגלל שרצינו שאירועים כמו השואה לא יחזרו על עצמם, נלחמנו על חיינו וניצחנו".
חודשיים לאחר הטבח הוזמן הרב לאו לבר המצווה של אריאל זוהר מקיבוץ נחל עוז, ניצול יחידי ממשפחתו שנרצחה בשבת השחורה. הוריו ואחיותיו של זוהר נלכדו בממ"ד ונטבחו על ידי המחבלים, זוהר הקטן יצא לריצה וכך ניצלו חייו. במעמד המשפחה, החברים ובכירים ממערכת הביטחון סיפר הרב לאו שהתפילין שהניח אריאל באירוע הן של סבו ניצול שואה ושהן חולצו, לבקשתו, מהבית המפויח. השקית שעטפה אותן נשרפה, התפילין נותרו שלמות. "גם אבא ואמא שלי נרצחו, גם אני כמוך כבר הייתי בלי הורים כשהגיעה מסיבת בר המצווה שלי", אמר לו הרב לאו בהתרגשות. "ובכל זאת היו לי חיים טובים והגעתי להישגים. גם אתה תגיע, גם לך יהיו חיים טובים, כי תראה כמה אנשים טובים אוהבים אותך".
הרב לאו כיהן תחילה כרבה הראשי של נתניה, אחר כך מונה לתפקיד הרב הראשי של תל אביב וכיהן כחבר מועצת הרבנות הראשית. ב־1993 נבחר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי לישראל ומילא אותו לאורך עשר שנים. ב־2005 נבחר בשנית לכהן כרב הראשי לתל אביב ובאותה שנה קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים. לקראת הבחירות לנשיאות ב־2007 שקל להתמודד על התפקיד, אך בסופו של דבר ויתר על כך. ב־2008 החל לכהן כיו"ר מועצת "יד ושם", תפקיד שמילא במשך 12 שנה ברציפות. לאו עסק בזיכרון השואה ובהנצחת זכרה, בהופעות ברחבי העולם, בטקסים העוסקים בזיכרון השואה ובכתביו. גם בתפקיד זה וגם בכהונתו כרב הראשי פעל להעמקת הקשרים עם קהילות לא יהודיות ובחיזוק הקשר בין הדתות. לשם כך נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני והיה לרב הראשי הראשון שנפגש עם אפיפיור.
כיום הרב לאו מתגורר בתל אביב, והוא אב לשמונה ילדים וסב לנכדים ולנינים רבים. "שמונה ילדים יש לי, שמונה קנים, הם הנרות, אשתי היא החנוכייה, ואני השמש שדואג שיהיה שמן ויהיה אור". באופן רשמי הוא פרש אומנם מתפקידיו הממלכתיים בהגיעו לגיל 80, אבל דעתו נדרשת ונשמעת, ופעילותו בציבוריות החרדית והישראלית עדיין בעלת היקף.
מה דעתך על תוצאות ועדת החקירה לאסון מירון?
"הוועדה ישבה על המדוכה כמעט שלוש שנים. אני מכיר את אלו שעסקו במלאכה, שלושה אנשים טובים וחשובים, אני נותן בהם אמון מלא".
הוועדה הטילה אחריות אישית לאירועי מירון על ראש הממשלה נתניהו, ואילו הוא בתגובה ניסה לפקפק במניעיה. נציגי מפלגתו טענו כי העובדה שממשלת בנט־לפיד הקימה אותה ושלאחד מחבריה הוצע להשתלב ביש עתיד מעידה על כך שמדובר ב"ניסיון ציני ומכוון להפוך את האסון לכלי ניגוח פוליטי".
"אני לא המגן של נתניהו ולא עורך הדין שלו. כנראה שלא נתנו מספיק דעת לספק את הביטחון ואת הצרכים של הציבור שהגיע למירון שהלך וגדל, ועל זה הוועדה נתנה את דעתה ויש מסקנות ברורות ונחרצות. האסון הנורא כאב לי מאוד. לצערי, הכאב האחרון של המלחמה משכיח במעט את הכאבים הקודמים. כי זו דרכו של עולם ושל אדם, שלאט־לאט הוא שוכח את העבר ומתרכז בהווה. אבל היו 45 קורבנות באסון ההוא, וזה שבר גדול מאוד. אני, כשלעצמי, לא נוהג להגיע למירון דווקא בל"ג בעומר עם כל הצפיפות. אני מוצא לי תאריכים אחרים.
פעם, כשהציבור שעלה למירון היה קטן יותר, חמי, הרב יצחק ידידיה פרנקל, רבה של תל אביב, היה שוכר אוטובוס של אגד עם הנהג והיה לוקח אותנו עם כל המשפחה והידידים בכל שנה בליל ל"ג בעומר. היו שם אלף, אלפיים איש, לא רבע מיליון, ואכן באנו בשלום וחזרנו בשלום. אבל הכל השתנה, והמוני בית ישראל הגיעו אל ההר. מאז אני כבר לא נוסע".