יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתח הערב (ראשון) בשעה 20:00 בעצרת הפתיחה הממלכתית בכיכר גטו ורשה שב"יד ושם" בירושלים. העצרת התקיימה במעמד נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג, ראש הממשלה בנימין נתניהו, נכבדים וניצולי שואה. במהלך העצרת הועלו שש משואות על ידי שורדי שואה לזכרם של שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה.
כיתור, חגורת אש ואז ציר פילדלפי: טבעת החנק על רפיח נחשפת
ערוץ אל ג'זירה בישראל ייסגר, שרי המחנה הממלכתי נעדרו מההצבעה
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, נאם: "בשעה זו, שעת הזיכרון, בפתחם של "הימים הנוראים" של הישראליות - אשר מתחילים הערב ויסתיימו ביום העצמאות השבעים ושישה למדינת ישראל - הילה של קדושה יורדת על הארץ ודממה עוטפת את כל בית ישראל. אבל זוהי איננה שנה רגילה. וזה איננו יום זיכרון רגיל. השנה, מדינת ישראל נמצאת במלחמה. אנחנו נמצאים במלחמה. מאתיים ושנים-עשר ימים חלפו מאז הטבח הנורא שביצע ארגון הטרור חמאס בתינוקות, ילדים וקשישים, נשים וגברים. מאז יצאנו למערכה "כבדת ימים וכבדת דמים" – כפי שראינו גם היום בכרם שלום, לפני שעות אחדות. מאז נחטפו אחינו ואחיותינו בידי האויב האכזר, והלב שלנו, איתם. אני מאמץ אל ליבנו את משפחות החטופים וזועק, ומתפלל, ומייחל, ומתחייב בשם העם כולו: לא ננוח ולא נשקוט עד שישובו בנות ובנים לגבולם.
"אני מחבק מכאן את המשפחות השכולות, גם אלה שהתווספו היום למעגל השכול הכואב. אני מחזק את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון ומייחל להצלחתם ולשובם בשלום של לוחמינו בחזיתות השונות, ולחזרתם המהירה לביתם של התושבים המפונים; ומתפלל להחלמתם השלמה של הפצועים בגוף ובנפש.
"כשאני ניצב הערב כאן, ב'יד ושם', למרגלות הר הרצל, עולה וצף בי סרטון שראיתי בעיצומה של המלחמה וריגש אותי עמוקות. בסרטון מגולמת תמצית המקום הקדוש הזה: שואה ותקומה אחוזות זו בזו, אם תרצו – חבוקות - זו בתוך זו; בדמותם של סבא ונכד, נכד וסבא. הסב – אליקים הולנדר, שורד שואה בן 96 וסגן אלוף במילואים בצה"ל. הנכד, אורי הולנדר, חייל מילואים שיצא להפוגה ראשונה מהקרבות, ובא לבקר את סבו, עם המדים ועם הנשק. הם מתחבקים. והסבא - שורד השואה – לוחש לנכדו, כשדמעות זולגות על לחייו: "ברוך השם שזיכני לראות אותך, עם נשק, מגן". ומוסיף: "אתה הניצחון שלי".
הרצוג התייחס לטבח ה-7 באוקטובר: "זה לא היה שואה מפני שיש לנו היום את מדינת ישראל, ואת צבא ההגנה לישראל. על אף שתוצאות האסון והתדהמה עדיין הולמות בנו; אנחנו לא שוכחים, שיש לנו את מה שאחינו הנספים בשואה יכלו רק לחלום עליו, רק לדמיין: מדינה וצבא משלנו. צבא שגם כעת נלחם במערכה שעוד לא תמה – על ביתנו הלאומי. בית של עצמאות ממלכתית. אני אומר זאת באמונה שלמה וזכה - למרות האסון והאבל שעדיין מכים בנו: את הבית הזה שום-דבר לא יוכל להחריב. את העם הזה, העם שלנו, שעבר את השואה הנוראה מכל, ובנה לעצמו קוממיות במולדתו אלפיים שנה אחרי שהוגלה ממנה בכוח הזרוע – שום-דבר לא יוכל להכחיד.
"אני שומע את החרדות, החששות והדאגות בקרב רבים בעם. אנשים שואלים אותי בדאגה עמוקה – מה יהיה? אני מבין את החרדות הללו, ועונה באופן חד וחלק: אני מאמין בנצח ישראל שלא ישקר. אני מאמין בעם ישראל, במדינת ישראל, ובחובתנו לשמור עליהם מכל משמר".
אחריו נאם ראש הממשלה נתניהו: "שורדי השואה נותנים השראה כבירה לכולנו גם במלחמה הקשה אתם העדות לתקומה אחר הכחדת הקהילות. אם מדינת ישראל לא הייתה מוקמת לאחר השואה התמונה שהייתה צרובה בה היא התמונה של הילד היהודי בגטו ורשה, אבל היא קמה ושמה נשק בידי בנינו.
"המסר שישמע מפיו לעולם לא עוד הוא המסר שאנחנו משמיעים כאן. לעולם לא עוד זה עכשיו. כשמונים שנה אחרי השואה אחרי הרצח הנורא של ששת המיליונים שוב קמו עלינו אנשי רשע חדורי אכזריות תהומית הם טבחו התעללו אנסו חטפו. מתקפת הטרור המחרידה בשבעה באוקטובר לא הייתה שואה. לא בגלל הכוונה אלא בגלל היעדר היכולת לעשות זאת, מרצחי החמאס מונחים על ידי אותה מטרה בדיוק. הם חטפו את אחינו ואחיונתו ועדיין מחזיקים בהם במרתפים החשוכים. אנחנו נחושים להוציא את כל כולם ולשים קץ לסיוט המתמשך שלהם. אנחנו נלחם במפלצות החמאס ונשמיד את יכולותיו".
"לאחר טבח השבעה באוקטובר השבנו מלחמה שערה שתסתיים בעזרת השם בניצחון מוחלט. אויבנו טעו טעות חמורה, ראו בנו חברה חלשה ומפולגת, הם טעו ברגע האמת נעמדנו יחד כתף אל כתף מלאי חוסן נחישות ועוצמה. האנטישמיות שהייתה חבויה במדינות המערב מאז השואה חוזרת במלוא כיעורה. האמינו שאנו משתמשים בדמם של ילדים לאפיית מצות היום מעלילים עלינו עלילות חדשות. על איזה רצח עם הם מדברים אנחנו עושים הכל כדי להימנע מכך".
"בית הדין בהאג שנוסד על רקע השואה וזוועות נוספות שוקל להוציא צווי מעצר נגד מנהיגיה של מדינת ישראל. נועד לקשור את ידינו ומונע את הזכות להגן עלינו איזה אבסורד איזה עיוות של הצדק וההיסטוריה. הכוונה לכבול את ידינו באה מגורמים שונים בקהילה הבינלאומי. מסר ברור ונחרץ: לא תכבלו את ידינו. גם אם נאלץ לעמוד לבד נעמוד לבד".
ואלה משיאי המשואות:
פנינה חפר: נולדה ב־1930 בכפר נושפלאו שברומניה למשפחה ובה 21 ילדים. אביה, הרב אנשיל אשר וייס, היה רב הקהילה. עם כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944 הושתו על היהודים גזרות והשפלות. המקומיים שיתפו פעולה עם ההשפלות בפומבי.
במאי 1944 כונסו יהודי הכפר, ובני המשפחה הוסעו לגטו. הם רוכזו בשדה פתוח בלא קורת גג, והקימו בו אוהלים מבגדיהם. יהודים הוכו ונכבלו לעצים. זקנים ופאות גולחו בכוח, והגברים אולצו להכין סנדלים מרצועות התפילין. כעבור שלושה שבועות גורשה המשפחה לאושוויץ. ברכבת אמר האב שאם יופרדו, עליהם להגיע לארץ ישראל.
עם הירידה מהקרון הספיקה פנינה לראות את מבטה המיוסר של אמה לפני שהופרדה ממנה. רוב בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים ופנינה נותרה עם אחותה בלומה באושוויץ חמישה חודשים וחצי. הן מכרו את מנות הלחם שלהן תמורת סידור שהחביאו והתפללו עם האסירות האחרות בבלוק. בסוף 1944 הועברו למחנה ברגן בלזן, ששוחרר באפריל 1945 על ידי חיילי צבא ארה"ב.
אלגרה גוטה: נולדה בשנת 1928 בבנגאזי שבלוב, החמישית מתוך 10 ילדים. באפריל 1941, עם נסיגת הבריטים מבנגאזי ולפני הגעת כוחות הצבא האיטלקיים, פרעו כמה מתושבי בנגאזי ביהודי העיר ושדדו חנויות ובתים יהודיים.
בתחילת 1942 גירשו האיטלקים את רוב יהודי בנגאזי, שמנו כ־3,000 נפש, למחנה הריכוז ג'אדו בלב המדבר. המגורשים הוסעו במשאית כמה ימים בחום כבד, בלא אוכל ושתייה. בין מאות הנפטרים מטיפוס במחנה ג'אדו היו אביה ושתיים מאחיותיה. בשנת 1943 שחררו הבריטים את מחנה ג'אדו.
אריה איתני: נולד במילנו שבאיטליה בשנת 1927 בשם ארמין גוטמן, בן יחיד להוריו, מהגרים מהונגריה. ערב מלחמת העולם השנייה חויבו היהודים בעלי האזרחות הזרה לעזוב את איטליה והמשפחה שבה להונגריה.
במאי 1944 נכלאו אריה ומשפחתו בגטו. לאחר כחודש גורשו לאושוויץ וכל בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים, חוץ מאריה, שהועבר למחנה עבודות כפייה. הוא נשא שקי מלט וגוויות והיה עד למקרי רצח והשלכת גופות של אסירים לבור. עם פינוי המחנה הוצאו האסירים לצעדת מוות. אריה חלה בטיפוס ונהפך לשלד חי. הוא הושלך לצריף שבכל בוקר נאספו ממנו הגוויות ונזרקו לבור. כאשר שחררו כוחות צבא ארה"ב את המחנה היה אריה חלש מכדי לקום. בישראל התגייס להגנה ולחם במלחמת העצמאות, נפצע קשה ונפל בשבי, שם עבר עינויים. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ האון.
ראיסה (רחל) ברודסקי: נולדה ב־1937 באוקראינה. עם פלישת גרמניה הנאצית לשטחי ברית המועצות ביוני 1941 נבזזה המסעדה שבה עבד האב. הוריה הועסקו בעבודות כפייה וארגנו פגישות מחתרת שבהן העבירו לפרטיזנים מזון, בגדים, ציוד ותרופות. חבריו של אביה, מנהיגי המחתרת, נתפסו, עונו ונרצחו. בגטו שבו רוכזה המשפחה חלה אביה בטיפוס וטופל באמצעות תרופות גנובות שהוברחו לחברי המחתרת.
ראיסה הסיחה את דעתם של החיילים, שאיימו לשרוף כל בית שיש בו חולים כשהם סורקים את הגטו, בעוד אחיה מחובקים ובוכים בתוך הבית. במרץ 1944 שוחררו על ידי הצבא האדום.
מיכאל בר און: נולד בשנת 1932 בקרקוב שבפולין, הבן הצעיר במשפחה חסידית ובה שמונה ילדים. עם כיבוש קרקוב בידי הגרמנים בספטמבר 1939 התעללו הכובשים באבי המשפחה חיים ותלשו את זקנו ופאותיו.
בשנת 1941, אחרי שהות בגטו, מצאה המשפחה מחסה באורווה שבה התפרצה מגיפה שממנה מתו שני הוריו. בת דודתו, שהתחזתה לנוצרייה, הבריחה אותו ואת כל אחיו לעיירה אחרת, משם נמלט מיכאל שלוש פעמים מאימת הנאצים כשלבסוף הוא ושניים מאחיו הלכו 200 ק"מ ברגל לעיר בסלובקיה ומשם להונגריה. גם שם עברו שלושת הילדים מסע הישרדות ארוך, ברחו מגטו שאליו הושלכו לאחר שנתפסו ושוחררו מבית הסוהר בזכות שוחד ששילם יהודי מקומי. הם התגנבו למרתף אונייה שהפליגה לטורקיה ומשם הגיעו ברכבת לארץ ישראל ונכלאו על ידי הבריטים בעתלית.
איזי קביליו: נולד בשנת 1928 בסרייבו שבבוסניה, בן יחיד להוריו. חודשים אחדים לפני פלישת הגרמנים עמד איזי לצאת לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער, אך בלחץ סבתו ואמו ביטל את הפלגתו. באפריל 1941 כבשו הגרמנים את יוגוסלביה. הם הלאימו את המפעל של האב, ואת בית הכנסת הגדול הרס אספסוף, לעיניו של איזי.
ליל הסדר האחרון בבית הסב, שנערך בזמן הכיבוש, היה עגום, ובני המשפחה קראו את ההגדה לאור נרות. אחד מעובדי המפעל של האב השיג להם מסמכי זהות מזויפים והבריח אותם לעיר שהייתה נתונה לשליטה צבאית של איטליה, אבל המשפחה נכלאה בשני מחנות ריכוז עד ששוחררו על ידי פרטיזנים.