בבוקר ה-7 באוקטובר, כשהאזעקות וירי טילים החרידו את הארץ, שלושת הבנים לבית הלבני דיווחו בוואטסאפ המשפחתי כי נקראו ליחידותיהם. יובל הוקפץ ליחידתו במגלן, זיו אחיו התאום התייצב בשלדג ואילו האח הצעיר, אסף, תאומה של מיכל, ששירת עדיין בקבע, נקרא לשוב לתפקידו כמ"פ בשריון.
לזכרם | משפחות נרצחי הנובה השתתפו בטקס מרגש בכותל המערבי
טקס יום הזיכרון בסימן גבורת החיילים הבודדים שנפלו בעקבות המלחמה
מביתה במושב שדה דב במועצה האזורית גדרות כתבה נירית הלבני, אם הבנים הלוחמים: "בכל ערב אני רוצה לראות כאן לב אדום, אות חיים מכל אחד מכם". במוצאי שבת וביום ראשון שלושת הלבבות של שלושת הבנים האדימו בקבוצת הוואטסאפ. אבל ביום שני, הלב של יובל הלבני לא נראה. זיו, תאומו של יובל, סיים את משימתו בקיבוץ רעים ואסף סיים את הלחימה בזיקים. שני האחים הודיעו שהם חוזרים לבסיסיהם ועדיין לא הגיע אות חיים מיובל.
"ביקשתי מיובלי שיכתוב לי מה קורה איתו. התעניינתי אצל אמהות בצוות שלו, וכשהן השיבו שכולם בסדר קצת נרגעתי. שכנעתי את עצמי שאולי אין לו מטען. אבל כשהשעות חלפו ולא שמענו מיובלי, מצאתי שאני מרגיעה ומלחיצה את עצמי", משחזרת נירית הלבני.
ב-4 לפנות בוקר התדפקו המבשרים על דלת בית משפחת הלבני. "הבטתי בהם ואמרתי 'זה יובלי'", אומרת האם.
יובל הלבני נהרג בבוקר ה-9 באוקטובר בשעת מרדף אחר חוליית מחבלים בשדרות, בצומת שער הנגב הצוות עלה על מארב של חוליה נוספת, ויחד איתו נהרגו אביחי אמסלם וד"ר איתן נאמן. "הסתבר שבשבל ההיתקלות עם חוליית המחבלים הזאת נחשפו חוליות מחבלים נוספות וחמושות, שהתכוונו לבצע גל פיגועים נוסף לאחר ה-7 באוקטובר", אומרת נירית.
יובל הלבני נהרג כשבועיים לפני יום הולדתו ה-31. הוא היה איש הייטק ומוסיקאי, נשוי לעמית ואב ליונתן, כיום בן שנתיים וארבעה חודשים והתגורר ברמת גן.
"יובלי לא היה מאצ'ו. הוא פחד למות, במיוחד לאחר 'צוק איתן'. ולמרות הפחד והחשש, הוא אמר שהשירות במגלן היה הדבר המשמעותי ביותר בחייו. הוא היה גיבור לא במובן הסטראוטיפי. היו לנו שיחות הכי גלויות בעולם. הוא אמר לי: 'אמא, אין לך מה לדאוג'. וזה הרגיע אותי. ועכשיו יש לי רגשות אשמה, כי זה סוג של עקדת יצחק. מצד שני אילו הייתי תקועה בממ"ד בשדרות הייתי רצה שחייל כמו יובלי יבוא להציל אותי. הלא זה תפקיד הצבא.
היתה לו עבודה טובה, בת זוג וילד שהוא היה מטורף אחריו. הוא היה מוסיקאי שניגן על גיטרה תופים ופסנתר. ליובלי היו אצבעות של פסנתרן. רציתי מאד שהוא ילמד ב'רימון'. אפשר לראות את המוסיקליות אצל יונתן הבן שלו, שהשיר האהוב עליו ביותר הוא 'אהבת פועלי הבניין'".
מה עבר עליך בשבעת החודשים האלה?
"עם הזמן נהיה לי קשה יותר. הנפש היא כמו ציפור שנחבטת בקירות ומחפשת מקום לשהות בו. אני הולכת קדימה ואחורה בזמן, רוצה לחזור ללווייה ולימי השבעה, שאוכל להגיד 'בשבוע שעבר עוד ראיתי את יובלי'. נפרדתי לתקופות מהילדים שלי שנסעו לטיולים ארוכים בעולם, אבל שבעה חודשים זה זמן ארוך כדי לחוש געגועים גדולים. אמרתי לארז בעלי שזה נהיה קשה יותר.
כפי שאומרת עמית בת זוגו של יובלי עכשיו הוא 'מת מת'. ההכרה שלעולם הוא לא יחזור, הופכת את הכאב לבלתי נסבל, אף שלפעמים המוח מייצר תעתוע ואני אומרת לעצמי 'מה אם תיכף תיפתח הדלת והוא ייכנס?'".
יובל הלבני נטמן בחלקה הצבאית בבית הקברות של ישובי גדרות. מאז נפל, מתחזקת משפחתו עמודי פייסבוק ואינסטגרם "ביחד עם יובלי" בהם הם משתפים זיכרונות על "המלאך שלנו".
נירית הלבני, 60, שנולדה וגדלה בקיבוץ מנרה, היא סופרת. היא פרסמה שני ספרים ("ראי אדמה" ו"מאחורי כל זה"), נשואה לארז, אמא לשני זוגות תאומים שנולדו בהפרש של שש שנים אלה מאלה (זיו ויובל, אסף ומיכל). מאז נפל בנה יובל היא תוהה על הדחף לדבר ולספר עליו. "אולי בגלל הפחד שיישכח, אבל יותר מתוך רצון שהעולם יידע מי היה יובל הלבני".
בראיון לתוכנית "קולה של אמא" בגלי צה"ל, כשהתבקשה לספר מי היה יובל, ברגע הראשון היא חשבה שתוכל לדבר עליו במשך שעות ולספר שהיה מדהים ומיוחד, אבל אז חרצה ואמרה: "יובלי היה הילד שלי והוא איננו".
"31 שנים הגוף והנפש שלי הכינו את עצמם להיות אמא. לא ידעתי דבר אחר. ארז בעלי ואני עושים בכל שנה טרק ביעד אחר בעולם. בשנה שעברה לכבוד יום הולדתם ה-30 של התאומים הגדולים זיו ויובל נסענו ארבעתנו ביחד לטרק ביוון. בלילה כשעברתי בחדר בו ישנו הבנים, שאלתי באופן הכי טבעי: "צחצחת שיניים?' וכולם פרצו בצחוק. הילד בן 30 ואני חוזרת לתפקיד האמא. אני לא מסוגלת להפסיק להיות אמא אבל אני צריכה להרגיל את עצמי להיות אמא לילד מת", היא אומרת בכאב.
כדי להנכיח את יובל בחייהם ובהיותם חובבי טיולים וטבע, קבעה משפחת הלבני מסורת התקפה לפחות לשנה זאת הקובעת כי ב-9 בכל חודש, זה היום בחודש בו נהרג יובל, ייקבע מסלול טיול בארץ אליו תצא המשפחה, הנושא את השם "להשלים עם המקום", כותרת שאומצה על פי רעיון שהביא יובל לחייהם בהיותו קצין ניווטים במגלן. "כידוע חיילים מגיעים במסעות הניווט שלהם למקומות הכי יפים בארץ, אבל בהיותם רעבים ועייפים לאחר המסע, הם לא מצליחים לראות את המקום אליו הגיעו. יובל נהג להמליץ להם לחזור אל המקום בזמן אחר כדי 'להשלים עם המקום'.
המסלול שנבחר הפעם ב-9.5, הוא ואדי קלט. "טיולי המסלול הללו מגבשים אותנו ומחזקים את תחושת המשפחתיות שלנו" מדגישה נירית.
קודם לכן, מחר, ביום רביעי 8 במאי, החל מהשעה 16:00 ישתתפו ארז ונירית הלבני במיזם "בשביל הנופלים" שיתקיים בשדרות בהנחייתם של אלעד קלימי סגן ראש עיריית שדרות וניצב אמיר כהן מפקד מחוז דרום במשטרה.
המיזם "בשביל הנופלים" מתקיים "בשבוע הגבורה" בראשותו של האלוף רוני נומה והוא נועד לחבר בין הסיפור של הארץ לסיפורם של לוחמים שנפלו למענה, באמצעות סיורים ומפגשים בשבילי הארץ. הפעם מוקדשים הסיורים למלחמת ה-7 באוקטובר בעוטף עזה. נירית תעמוד בראש סיור בעיר שדרות, בה נפל בנה. הסיור ייצא מרחבת הספרייה העירונית לתחנת המשטרה בעיר.
כדי להתמודד עם כאב האובדן אימצה משפחת הלבני את המלצתה של סיני, בת הזוג של זיו ותאומו של יובל לעשות אמבטיות קרח. "מגע הגוף עם הקרח יוצר כאב. כאב שבא בגל או גלים. ומאפשר להתמודד עם גל הכאב, ביחד עם ההבנה שהוא יחלוף. לעתים מגיעים גלי כאב אחד אחרי השני. אבל הגוף מצליח להתמודד עם הקושי ועם הכאב" מסבירה נירית.
ועדיין הכאב נוכח.
"ההשכמה בבוקר היא הרגע הכי כואב. אני מתעוררת ומבינה שיובלי איננו וזה כואב נורא. בלילה אני מצליחה לישון, ואכן השינה היא מקום שהנפש סובלת בו פחות. אני מתנהלת כמו סיזיפוס אני סוחבת את הסלע עד סוף היום וכשאני הולכת לישון יש בזה גם נחמה".
מדי יום נירית הלבני כותבת ליונתן, ג'ון ג'ון בפי המשפחה, נכדה ובנו של יובל סיפור על אביו. "אני כותבת לו מתוך מחשבה שיום אחד הוא יוכל לקרוא את הסיפורים על אבא שלו".
חלק מהסיפורים הנכתבים לנכדה היא משתפת בעמוד הפייסבוק המוקדש ליובלי.
כסופרת, המילים עוזרות לך להתמודד עם הכאב?
"כשאני קמה משנתי בבוקר והכאב מכה בי, אני מוציאה את הכעס על המחשב. כן, גיליתי שיש בי כעס ולפעמים זה מבהיל אותי. אני כועסת על הכל. על עצמי, על שלקחו אותו ממני, דווקא אותו. אני מגלה שהכתיבה משחררת מהכעס.
האם אחזור לכתוב? בהספד בהלוויה של יובלי אמרתי ש'לא אכתוב יותר, שאני לא אקרא, שאני לא אלך לסרטים, שאני לא אטוס. נדמה לי שרסיסי המילים לעולם לא יתלכדו שוב לאיזו מחשבה קוהרנטית שלמה והגיונית'. אבל השבוע חלפה בי מחשבה שאולי אחזור לכתוב. עצם העובדה שהמחשבה עברה בי, כנראה שזה יקרה ואני אשוב לכתוב. בינתיים אני מחכה ששנת 2024 תעבור. אני רק שוהה בשנה הזאת בכל יום שמתחיל ומסתיים בלי יובלי".