“עבר מספיק זמן כדי להתחיל להבין שזו באמת המציאות, זה לא חלום בלהות”: קרן טייב, אמו של נדב יוסף חי טייב ז”ל, שנרצח בחוף הים בזיקים, כותבת לו.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה סימל עבורנו כמשפחה יום עצוב שבו אנו זוכרים את אלו שנלחמו ונפלו למעננו כדי שנוכל לחיות פה בשלווה ואת אלו שנרצחו בפעולות האיבה. כמשפחה תמיד הלכנו יחד לטקסים ודאגנו להתייחד עם זכרם של הנופלים.
כבר שנים אני עובדת בביטוח הלאומי בתחום נפגעי איבה בסניף אשקלון. אני מלווה משפחות שכולות ואת נפגעי פעולות האיבה בשליחות ובאהבה גדולה. בכל יום אני חווה את המציאות גם כאזרחית תושבת הדרום, שאזעקות הפכו להיות דבר שבשגרה, ובמקביל כעובדת ציבור שמסייעת לקהילה שלי ולמי שקרה להם הנורא מכל.
השנה זו השנה הראשונה שלי כאם שכולה. נדבי שלי נרצח בבוקר שמחת תורה בידי מחבלי חמאס בזמן שיצא לדוג עם חברים בחוף זיקים. לחשוב שביום הזיכרון, יום עצוב וכאוב של יחידים, משפחות ואומה שלמה - יזכרו אותך, זה משהו שאני עדיין לא מעכלת. הרי היית בדיוק ההפך – ילד כל כך שמח, מאושר תמיד עם החיוך הענק שלך על הפנים.
נדבי שלי, כאמא שלך אני יודעת שהגעת לעולם ללמד אותנו את משמעות החיים, כבוד האדם, אהבת האחר ושמחה אינסופית - אלו היו אבני היסוד שבהן צעדת. המשפחה הייתה עבורך ערך עליון; ביקרת כל שבוע את הסבים והסבתות ועזרת להם באופן קבוע, והם כל כך מתגעגעים לביקורים שלך. אותנו ההורים כיבדת תמיד ואת האחים שלך – אופק ודור ואחותך יהלי אהבת כל כך – ואתה חסר לכולנו בכל רגע ורגע ביום.
אתה מושבניק נצחי. תמיד היית מחובר לאדמת ארץ ישראל, את הטבע אהבת בכל לבך, ובעיקר את הים ואת הכנרת. אהבת ללכת לדוג ולחוות את ארץ ישראל. תמיד תכננת לטייל, לצאת לשביל ישראל לפני גיוסך לצה”ל וללמוד על הארץ, “ארץ ישראל היפה” נהגת לומר. חיבורך לארץ היה גם דרך תנועת הנוער שבה הדרכת - תמכת בילדים שהיו צריכים עזרה. המורים בבית הספר היו מספרים שהיית מקור גאווה.
היית אמן שאהב ליצור, אם זה תכשיטים, עבודות עץ בשילוב אפוקסי, צילום ועוד. נדב שלי - נקטפת כל כך צעיר, עוד לא בן 18. השארת חלומות רבים, בין היתר לשרת בצה”ל ביחידת עוקץ בשל אהבתך לכלבים. נקטפת כפרח ותישאר צעיר לנצח.
הגעגוע אליך עצום ואינו נגמר, ועכשיו עבר מספיק זמן כדי להתחיל להבין שזו באמת המציאות, זה לא חלום בלהות. בתקופה שמאז האסון שקעתי בעבודה בביטוח הלאומי. כששאלו אותי אם אני רוצה להמשיך לעסוק בתחום כמנהלת איבה בסניף אשקלון, לא היה לי ספק. הייתה לי חובה אישית ולאומית להמשיך ולתפקד למרות האסון הנורא. כמוני נותרו עוד מאות משפחות שאיבדו את יקיריהם וצריכים סיוע מיידי.
אני יודעת בכל לבי שנדב היה רוצה שאמשיך לסייע לאחרים. כפי שכתבו חבריך לזכרך: “לב ענק שהפיץ אור בכל מקום שהגיע אליו”. התנחמתי בכך שאני יכולה לסייע לאחרים במסגרת תפקידי בביטוח הלאומי. זהו מהות תפקידי כמנהלת מחלקת נפגעי פעולות איבה בביטוח הלאומי, בייחוד בסניף שאחראי על אזור נרחב בדרום שבו אזרחי ישראל עברו את הטבח הנוראי שעשו בני עוולה לכל כך הרבה משפחות, ואנחנו חלק בלתי נפרד מהם. ביום הזה הבנתי שאין לי אפשרות אחרת, אני חייבת להמשיך, חרף הקושי. אני מבינה ויודעת שיש המון משפחות שכולות, פצועים ואנשים שזקוקים לעזרה. החלטתי שאתן את כל הסיוע הנדרש ואת הידע המקצועי ואת כל כולי כדי לסייע למי שצריך - באמונה שאתה צופה וגאה. אני בטוחה שזה מה שהיית רוצה.
אוהבת ומתגעגעת, אמא.