בבוקר 7 באוקטובר תמיר לא היסס לצאת מהממ"ד ולהשאיר את אשתו והילדים, כדי להגן על היישוב שכה אהב. הוא לא היסס כי הוא אהב את המדינה, את הקהילה שבה בחר לחיות ובעיקר האמין. האמין שהצבא יגיע, שהצבא ישמור עליו ועליהם - וזה לא קרה.
לפרויקט "יום הזיכרון הראשון" >>
חלל חמישי ביממה: סמ"ר אריאל צים נפל בקרבות בצפון הרצועה
צה"ל חוזר לג'בליה: כמה זמן צפויה להימשך הפעולה בצפון הרצועה?
זה לא קרה בקיבוץ ניר עוז שהפך לסמל ההפקרה של יום שבת, 7 באוקטובר. הוא לא היסס, כי זה תמיר - תמיד הראשון לעשות, לעזור, להיות. לכן, כשנקרא, הוא לא חשב פעמיים, השאיר את המשפחה ויצא - למען הקהילה, למען המדינה.
תמיר, בן 38, נשוי ואב לשניים, נולד וגדל בניר עוז, דור שלישי לוותיקי הקיבוץ, חקלאי, איש חינוך, אוהב אדם ואדמה, התעורר בבוקר שבת לקול אזעקות מחרישות אוזניים שבישרו על אירוע חריג, שהה בממ"ד זמן קצר עם אשתו הדס וילדיו אסף ונטע בטרם יצא להגן על היישוב, בשל חשש לחדירת מחבלים.
תמיר יצא מבלי להיפרד ממשפחתו כי ידע שתכף ישוב. הצבא תכף יגיע, סיפרו להם כל השנים. תמיר לא ידע כי יצא לקרב אבוד מראש שבו חדרו מאות מחבלים לקיבוץ באין מפריע ועשו בו ככל העולה על רוחם - רצחו, שרפו, טבחו, בזזו וחטפו.
רבע מאוכלוסיית ניר עוז נרצחה או נחטפה בשבת השחורה. תמיר ומספר מועט של חברים עמדו מול מאות מחבלים ולא יכלו להם. תמיר נפצע קשה, נחטף בעודו פצוע ונרצח בהיעדר טיפול רפואי ובידיהם של בני העוולה.
במוצאי השבת, בעוד אנשי הקהילה ששרדו מנסים לעכל את גודל האסון, בנו של תמיר, אז בן 7 ורבע, שאל רק שאלה אחת: האם מישהו יודע איפה אבא? האם מישהו ראה את אבא?
השעות והימים נקפו עד לקבלת ההודעה שתמיר נחטף, מה שהבנתי עוד קודם, כי ברור שלו היה יכול היה חוזר הביתה לאשתו ולילדיו. משלא עשה כן - סימן שנחטף.
במשך 90 ימים חיינו בתקווה שתמיר חי, עד שקיבלנו את ההודעה המרה על הירצחו. מאז אנחנו עושים ככל שביכולתנו כדי להשיב את תמיר למנוחת עולמים כאן, באדמה שאהב, אדמת ניר עוז. תמיר ראוי לזה. תמיר האמין שהוא עושה את המעשה הנכון כי כולנו ערבים זה לזה, תמיר האמין כי לעולם לא יופקר, לא במדינה הדמוקרטית, היהודית והעצמאית.
המסע להשבתו קשה מנשוא. החללים הפכו בפי החברה והמנהיגים לגופות חסרות ערך, למי שיש לו זמן כי הוא ממילא כבר לא חי. אבל לא, הם לא גופות. הם חללים שהותירו מאחוריהם חלל גדול, הותירו חלומות ותשוקות, תוכניות שלא יוכלו עוד לממש, הם הותירו בני משפחה. לתמיר בת זוג וילדים ואחים והורים וסבים ולכולם נוצר חלל ענק בלב ובבטן.
חלל שלעולם לא נוכל למלא, והנחמה הקטנה היא להביאו למנוחת עולמים באדמה שכה אהב, שיהיה מקום שבו נוכל להתייחד עם זכרו. התשוקה שלנו להשיב את תמיר כשידענו שהוא חי אינה גדולה מהתשוקה שלנו להשיבו למנוחת עולמים, וזאת החובה המוסרית של החברה הישראלית: להשיב לו כגמולו על מסירותו לקהילה ולעם.
לחטופים אין זמן. לא לחיים ולא לחללים. כן, גם לחללים אין זמן, אנחנו לא יודעים היכן הם מוחזקים ובאילו תנאים, ויש להגיע במהרה לכל מידע על כל חלל חטוף כדי להשיבו לקבורה, כאן באדמת ישראל. אסור לאבד כל הזדמנות להשיב את כולם - את החיים לשיקום ואת הנרצחים־החללים לקבורה.
תמיר הוא בן גילה של יובל ארד, בתו של הנווט רון ארד. כל השנים גידלתי את תמיר באהבה וכל חיבוק שלי אליו לווה בתחושת החמצה ליובל, שלא הכירה את אביה. מעולם לא חשבתי כי יבוא יום ותמיר ייחטף מביתו, מחצר הקיבוץ שכה אהב, ואצטרך להילחם כדי שהוא ועוד 131 חטופים לא יהיו רון ארד הבאים.