ללכת בדרכך: מיה גזית אמו של סרן יהל גזית ז"ל, שנפל ב־4 בדצמבר בקרב בסג'עייה, בן 24 במותו - כותבת לזכרו.

 יהלילוני אהוב, נסיך קטן שלי.

פנו אליי מהעיתון וביקשו ממני לכתוב לך מכתב. קצת הזוי, אבל מאז שנפלת אני בתוך הזיה. מסרבת להתעורר למציאות הבלתי אפשרית הזו שאתה איננו, לחלל האינסופי שנפער בתוכי.

עסוקה בשאלה למה דווקא אתה. הגורל האכזר שבחר דווקא בך, רסיס שחדר ופגע בזווית קטלנית. כל כך לא הוגן שכך קרה. מתנחמת בסיפורי החיילים שלך, בכך שלא סבלת, שהיית במצב רוח טוב, נחוש ומאמין בדרך. גאה בך כל כך, על הנחישות שלך ללכת, גם כשכבר לא היית בתפקיד לוחמה, ולהגן על תושבי העוטף ותושבי המדינה.

ראיתי שעברת דברים קשים, ראו את זה בעיניים שלך. אני מצטערת שלא יכולת לשתף יותר במה שעבר עליך. שמרת עליי ועליך. אני מבינה, אבל גם מתייסרת על כך שלא ממש יכולתי להיות שם עבורך בחוויות הקשות שעברת. אחר כך נפצעת וזכיתי לכמה ימי חסד. חזרת לעזה כשאתה עוד צולע, ושוב לא הצלחתי לעצור אותך, להגן עליך.

בשיר "עשרים" של להקתך רעש לבן כתבת: "חשבתי שאני גיבור", ואכן היית גיבור, אף שביקשתי ממך שלא תהיה.

כל החיילים שהכירו אותך סיפרו על הקשר המיוחד שיצרת איתם. איך ראית כל חייל, הקשבת, תמכת, ניהלת שיחות נפש. תמיד ידעתי שאתה מדהים, אבל לשמוע כמה היית משמעותי לחיילים, לחברים, לכולם, בדרכך המיוחדת והבלתי אמצעית היה מרגש עד מאוד, וכל כך רציתי שתבוא ולו ליום אחד לשמוע גם... רוצה לקוות שידעת זאת.

הלהקה שלך רעש לבן הוציאה כבר שני שירים, הגיעה לפלייליסט של גלגלצ, ועוד מעט תוציא את כל האלבום כמו שחלמתם. המילים שכתבת מלוות אותנו, והמסר שלך ש"עוד תגיע אהבה, גם אם ייקח קצת זמן" מורה לנו את הדרך. יהלילוני, איזו רגישות טמונה בשירים שלך, איזו חכמה, איזה כישרון!

תחושת ההחמצה רק גוברת לנוכח הסיפורים, השירים והידיעה שרק התחלת את דרכך. היית איש אשכולות, חכם, יפה, רגיש, ערכי, נחוש, שנון, מצחיק, מוכשר. ילד שהוא מתנה.

עידו אחיך ואני מנסים להמשיך הלאה, למצוא דרך ומשמעות, יודעים שכך היית רוצה. עידו הפך למנהל הלהקה ומשקיע בה את כל כולו, ואני הקמתי לזכרך מיזם לטיפול בחיילי החטיבה שקראנו לו "אור כי יהל". מקווה שכך היית רוצה שנמשיך להיות איתך וללכת בדרכך.

אוהבת אותך כל כך, כואבת כל כך את הקטיעה של חייך והחלל שהותרת, יודעת שהוא רק ילך ויתעצם עם השנים, ושלא תהיה באמת נחמה. מקווה מאוד שכמו שבאופן הזוי ניבאת באחד השירים שכתבת את נפילתך, אולי גם התפילה שהשארת לנו תתקיים ו"ציפור אולי תביא עלה של זית או סימן, ברקיע האפור תפציע קשת בענן... ותגיע אהבה גם אם ייקח קצת זמן" - גם בתוך ארצנו וגם בינינו ובין שכנינו.

ואסיים גם במילותיך שלך: "הנצח טובע בשחור, היה שלום אהוב(ה)".

אמא