תומר שורץ - אביו של סגן עומרי שורץ ז"ל, שנפל ב־20 בדצמבר בקרב בצפון רצועת עזה. בן 21 במותו. שומע עומרי, זה יום הזיכרון הראשון שאתה לא איתנו. פעם ראשונה שלא תגיע לבית הקברות שבמושב שלנו שדמות דבורה, לא תעמוד בצפירה לזכרו של נדב ריימונד ז"ל שנהרג בצוק איתן ולא תפגוש את כל החברים.
בארה״ב וישראל מעריכים: זאת מטרת העל של סינוואר שלא סופרה | דיווח
“החור שנוצר לא מאפשר לאוויר להישאר” | אפי רגב על בתה שי ז"ל
שומע עומרי, התמונה שחיבקת את אמא בפעם האחרונה ואמרת לה, עם חתיכת חיוך־עומריקי, "מׇאם, ניפגש ב־2024", לא יוצאת לי מהראש. ואיתה גם המהלכים־העומריקיים. החריפות. תקתוק הדברים. הסקרנות. הצחוקים. הדרך שלך. אוי, כמה זאת הייתה רק הדרך שלך. איך אהבת לסלול. לחצוב. להוביל את כולנו. זה רק כאילו שאמא ואני עומדים בראש המשפחה.
בעצם זה אתה, עומרי. כבר כמה שנים כולנו נושאים אליך עיניים. מריירים. ממתינים לסיפור טוב. מחכים שתמצא לנו איזה פסטיבל שוורים בפורטוגל. מאמינים (וצודקים) שתיקח אותנו למשחק צמרת בליגה השנייה באנגליה. וצמאים לראות איך תציל אותנו באמצע הלילה, כשתחנות הדלק בכפרי יוון כבר סגורות.
מי אם לא אתה. עם האנגלית המעולה, עם הפנטומימה מול הזקן היווני ועם בקבוק הפלסטיק שהפך למשפך. שומע עומרי, כבר הצלחנו להבין שיום הזיכרון הוא לא בשבילנו, אלא לאנשים הרגילים האלה. כמו שהיינו פעם.
אני יושב עכשיו ליד הקבר ובוכה עם התמונה שלנו מלפני הגיוס. עם השיער־עוצר־הנשימה, עם החיוך הכמעט־כל־הזמני, עם היופי שרק התעצם כשעלית על מדים וגאלח, ורפרפת בין רוח שטות למקצוענות ולרצינות. שומע עומרי, כבר כמה חודשים ואותה שאלה, איך אפשר להכיל את הכאב הזה?
והיומן שהגיע שבועיים אחריך מעזה, זה שממשיך לנשום אצלנו, למרות שאתה כבר לא. זה שכתבת בו מחשבות, ותקוות ופחדים. ודברים קטנים ופשוטים לעשות אחרי המלחמה. ודגשים לצוות שורץ, שאוטוטו יקום בדמותך. וגם דברים לאומיים, כאילו הרגשת שעוד ילמדו אותך. ומה אתה יודע, קעקענו משפטים שלך ומילים שלך, ואפילו הדבורה, זאת שהיא גם של שדמות וגם של מאיה, מקועקעת עלינו, כמו שאתה קעקעת אותה בסתר. אנחנו לא ידענו על הקעקוע שלך, ואתה לא תדע על שלנו.
כתבת בעזה: "החיוך לא יורד מהפנים. לזה חיכיתי, לזה התאמנתי. אני חלק מהמורשת של המדינה הזאת. הכל מובן פתאום, הדור שלנו, התור שלנו. החיוך לא יורד כי כל החוויות שצברתי, והאנשים שאיתי בדרך, לא מאפשרים לי. לא יכולתי לבקש חיים טובים יותר. לא הורים אוהבים יותר, לא משפחה מגובשת יותר, לא אהובה גדולה יותר, לא חברים טובים יותר. תמשיכו לצחוק וליהנות, כי אני עשיתי חיים משוגעים".
שומע עומרי, יש שם את כולך. החיוך שלא יורד מהפנים, האמונה היוקדת במדינה הזאת ובאנשים שלה, האהבה שלך אלינו, שהייתה רק קטנה מהאהבה ומההערצה שלנו אליך. והבקשה שלך שנמשיך לצחוק וליהנות. אני בטוח, עומרי, שרצית שנמשיך, אבל עמוק בפנים ידעת שזה כמעט בלתי אפשרי עבורנו. בכל זאת, בשארית כוחותינו, מבטיחים לנסות.
שומע עומרי, שומע עומרי! שומע עומרי? אבא