סיפרו לנו שהמוסלמי החביב כרים קאן נמנה עם קהילת האחמדים, זרם שדוגל באסלאם מתון. אז סיפרו. החלטתו החצופה והנבזית לבקש להוציא צווי מעצר נגד ראשי מדינת ישראל ולכרוך אותם בנשימה אחת עם ראשי הארגון הרצחני ביותר עלי אדמות מעידה דווקא על הזדהותו עם האסלאם הקיצוני הברברי.
קאן, התובע הכללי של בית הדין הפלילי בהאג, הוא למעשה לא יותר מפרוקסי של חמאס, שונא ישראל שפועל בכסות מצג שווא של מי שלכאורה דואג לזכויות אדם, אך שהאדם שלו הוא דואג הוא “האדם” הפלסטיני.
האסלאמיסט הקיצוני הרוצח, ולא כלל בני האדם. בעצם מה אפשר כבר לצפות ממי שהגן על רודן ליבריה ועל בנו של קדאפי, ומה כבר אפשר לצפות מקרקס האג, בית דין שמרבית שופטיו נמנים עם מדינות עוינות לישראל אפריורית. גם עקרון המשלימות ועצם קיומו של בית משפט עליון מוערך לא הספיקו לקאן. מקום המשפט, שמה הרשע.
כפי שחבר הלאומים הכושל, הארגון שקדם לאו”ם הכושל, פורק לאחר מלחמת העולם השנייה, כך אפשר לוותר בקלות על ההצגה שנקראת בית הדין הבינלאומי בהאג, הן הפלילי והן זה לצדק. שניהם מוטים, שניהם אנטישמיים ושניהם לא ממש הועילו ביישוב סכסוכים ובאכיפת הצדק. גם האו”ם עצמו כבר הפך מזמן לארגון מסואב, בזוי, הזוי ואנטישמי, ואף טרח לציין דקת דומייה על מותו של ראיסי, התליין מטהרן.
למזלנו, מי שעדיין מנהלת את העולם היא ארצות הברית, והמעצמה הדמוקרטית הזאת, נכון לרגע זה, היא ידידתה הגדולה של ישראל. צריך לקוות שיוזמת הקונגרס האמריקאי, להטיל סנקציות על פושעי האג, אכן תצלח ותניא אותם מהמעשה המכוער הזה ומאשמתה של מדינה דמוקרטית שחוותה טבח נורא ומבקשת להגן על עצמה בפשעי מלחמה. החיבור הנואל הזה בין ישראל לחמאס הוא תעודת עניות למשפט הבינלאומי.
ואחרי שאמרנו את כל אלו, מאז 7 באוקטובר עומדת ישראל בפני הפתעות אסטרטגיות נוראיות. זה החל בטבח הנורא, המשיך במתקפת הטילים הבליסטיים חסרת התקדים של איראן על ישראל, וכעת ההחלטה לבקש להוציא, בפעם הראשונה בהיסטוריה, צווי מעצר למנהיגי מדינה דמוקרטית. לכישלון ולאי־מניעתן של ההפתעות האסטרטגיות האלה יש אחראי ראשי אחד והוא בנימין נתניהו, גם אם אחרים תחתיו כשלו גם הם.
נתניהו לא עמד על הסכנה הנוראה שנשקפה מחמאס, דאג לחזק אותו בתמורה לשקט מדומה, וה”רפורמה” המשפטית המקוללת שהנהיג קרעה את העם לגזרים והחלישה את ההרתעה. גם ירי הטילים חסר התקדים של איראן על ישראל נבע מהכשל לזהות את האיומים ולהעריכם נכון.
מלבד למניעים הפסולים של בית הדין בהאג, שעמדתי עליהם בפתח הדברים, הבקשה להוצאת צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט נובעת אף היא מקריאה לא נכונה של המפה המדינית, וכפי שטענו גלנט וגנץ, מעירוב שיקולים פוליטיים בשיקולי הביטחון של ישראל.
מריחת המלחמה חודשים ארוכים במקום קבלת הכרעה מהירה שהייתה מפחיתה את הלחץ הבינלאומי; הסירוב לדון באופק מדיני בשל החשש מבן גביר ומסמוטריץ’ המשיחיים ובשל החשש ההיסטרי מנפילת ממשלתו; האצבע בעין לארצות הברית ואי־הרצון והיכולת להחליט, כל אלו הם הגורמים למצב האיום והנורא שאליו הביא אותנו נתניהו ולהפיכתה של ישראל למצורעת בעולם.