במילים שלהם: סופרים מעוטף עזה ומהצפון משתפים על כתיבה בצל המלחמה

אהרלה אדמנית
בן 41, מתגורר בקיבוץ סעד שבצפון הנגב המערבי ועובד כמידען־ספרן באקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב. מזה כ־15 שנים עורך תוכן ולשון של פרסומים תורניים ואקדמיים. ספר ביכוריו זיכה אותו בפרס שרת התרבות לשנת תשע"ח (2018).

מתי התחלת לכתוב ומהם הנושאים שעליהם אתה כותב?
“התחלתי לכתוב שירים בקיץ תשע"ז (2017), כשנה אחרי שעברתי עם משפחתי מנתיבות לקיבוץ סעד. באותה שנה שינינו את הנוף החברתי והפיזי, מעיר לקיבוץ, גם פוטרתי מעבודה ועברתי תהליכים נפשיים. מתוך כל זה התחילה הכתיבה, בהתחלה טיפין־טיפין, ובהמשך כפרץ של נביעה פנימית. שנה לאחר מכן יצא לאור ספרי הראשון, 'כשפגע בי האור השואל' (ספרי עתון 77, 2018), שבהמשך זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. אנשים סביבי אמרו שהגשמתי חלום, אבל שנה קודם לכן בכלל לא ידעתי שיש לי חלום לכתוב ולפרסם. הכתיבה והפרסום בכל מיני במות ספרותיות התהוו תוך כדי תנועה. אחרי שלוש שנים הוצאתי את הספר השני, 'טלטלה גבר' (ספרי עתון 77, 2021), שכולל שירים שכתבתי אחרי צאת הספר הראשון וגם שירים מוקדמים יותר שלא נכללו בספר הראשון.

בשיריי אני עוסק בתהליכי נפש, התבוננות וגדילה, גבריות, יחסים עם הסובבים. בספר הראשון יש שמונה שערים שכמעט כולם הם 'אני' מול עניין אחר: ביני לביני, ביני לבֵינָהּ, ביני לִבְנִי, ביני לבינו, בין לבין, ביני להבנה, ביני לַבִּינָה, ביני לַבָּנִים. בספר השני השקעתי יותר, גם באיור הכריכה, שגיסי עיצב, וגם בעריכה של עורכת, אוריה פיציון, שהשביחה את השירים ובכלל את הכתיבה שלי, וביחד בחרנו את שמות ארבעת השערים מתוך שמות כמה שירים בספר: תהום רבה־רבה, במזוזותייך גאולה, אדם שותת, עודני ילד. בספר הזה יש לא מעט שירים שעוסקים ביחסים הזוגיים וגם בהתבוננות פנימית אל הנפש ואל הילדות. יש לי גם כמה שירים 'פוליטיים' במובן הרחב של המילה, אבל רובם לא כלולים בספרים, וחלקם נכתבו בהקשר של המלחמה".

מה הקו המנחה אותך כיוצר?
“הקו המנחה אותי כיוצר הוא שילוב של נגיעה אישית בנושא שעליו אני כותב יחד עם כנות ומבט נוקב. בדרך כלל יש איזה רעיון או צירוף מילים או שורה, ואז משם מתחיל להתגלגל השיר. כמובן גם דברים חיצוניים יכולים לגרום לי לכתוב, כמו השתתפות בסדנה או התרחשות אקטואלית כלשהי. חלק מהשירים שנוגעים לאירועי השעה כתבתי בחרוזים ובשאיפה למשקל זהה בין הצלעות, אבל לרוב אני לא משתמש בחריזה ובמשקל אלא יותר באמצעים כמו ארמזים למקורות (מהמקרא, דרך חז"ל והספרות הרבנית ועד לספרות העברית החדשה), מצלול ודו־משמעות. השירה שלי לרוב חסכנית במילים ומתומצתת".

להט אדם / אהרלה אדמנית
שַׁפּוּדִין שֶׁל בַּרְזֶל
כְּשֶׁהוּא חַם
וְחֶרֶב לֹא תַּעֲבֹר
בְּלַהַט בַּגַּן
עֵינֵינוּ לְטוּשׁוֹת
מְצַפּוֹת יְשׁוּעָה
לֹא נִכָּוֶה בְּאֶרֶס־שָׂטָן
רַק אוֹר גָּנוּז
לִבֵּנוּ הַמָּאֳדָם יְלַטֵּף
נִימֵי נֶפֶשׁ פְּצוּעִים יְלַבֵּן
וּבִלַּע אַכְזָרִיּוּת וָטֶרֶף
אוֹרוּ מַלְבִּינֵי חַטַּאת סְדוֹם
זְעוֹמוּ כָּל אַדְמוֹת הַצְּבוּעִים
שֶׁל אֻמּוֹת דָּצוֹת אֱלֵי קְרָב
אוֹרוּ אוֹרוֹת זְעִירִים שֶׁל אֱמֶת
שֶׁל אֻמָּה שֶׁהִקְרִיבָה
רֹב־דָּמִים שֶׁל אָדָם

שלמה בן לולו
בן 67, תושב מטולה, מוציא החודש את ספר השירה הראשון שלו "מילים שהבאתי מכפר הולדתי". מפונה, שוהה כרגע בטבריה.

מתי התחלת לכתוב ומהם הנושאים שעליהם אתה כותב?
“אני כותב כבר הרבה שנים, לא מתוך כוונה לפרסם אלא בעיקר כתבתי על קשיי העלייה ממרוקו לישראל (אני יליד מרוקו) שלי ושל הוריי בעיקר".

מה הקו המנחה אותך כיוצר?
“בשנים האחרונות אני כותב הרבה בתגובה לאירועים בארץ (גם אירועים מהעבר)".

בְּשַׁלַּח / שְׁלֹמֹה בן לולו
אוֹי אַבָּא אַבָּא לָמָּה זֶה הִקְדִּים הַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית לָבוֹא
טֶרֶם שָׁקְעָה חַמָּה מֵרֹאשׁ אִילָן
שָׁמַיִם לֹא זָרְעוּ כּוֹכָבִים
וּלְבָנָה לֹא נָתְנָה קוֹלָהּ
בִּבְאֵרִי וּבַכְּפָר עַזָּה
לִנְגֹּף אָמַר בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

דָּם לֹא נָתַתָּ עַל הַמַּשְׁקוֹף
וְלֹא עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת
עֵת הַמַּשְׁחִית הִכָּה כֹּל בְּכוֹר
כֹּל יֶלֶד זָקֵן וָטַף
לֹא פָּסַח עַל הַבַּיִת
כְּפַר קִבּוּץ וּמוֹשָׁב
לֹא חָס לֹא חָמָל וְלֹא רִחֵם

אַתָּה הַמְּבַקֵּעַ הַיָּם לִשְׁנַיִם
בָּנַיִךְ הֵם הַמִּתְגּוֹלְלִים כֶּעָפָר לָאָרֶץ
עֵת כֶּלֶב לֹא חָרַץ לְשׁוֹנוֹ
דָּם אָדָם זּוֹרֵם אֶל הַתּוֹךְ הָאֲדָמָה
זוֹעֵק אֵלַיִךְ בַּדְּמָמָה
נְטֵה יָדְךָ וְיָשְׁבוּ הַמַּיִם לְאֵיתָנָם

רותי סבט
בת 80, תושבת קיבוץ מגן, משוררת וצלמת.

מתי התחלת לכתוב ומהם הנושאים שעליהם את כותבת?
“התחלתי לכתוב בשנת 1977 בערך. הוצאתי עד כה שני ספרים – ‘מן הבית ממול’ (הוצאת ספרי עיתון 77, 1994) ו’תקווה מנסה להיכנס’ (הוצאה עצמית) שיצא ממש לפני המלחמה ובשל כך לא ממש הצלחתי לקדמו. הנושאים עליהם אני כותבת לקוחים מחיי: ילדות, אהבה, מלחמה, קיבוץ וקצת פוליטיקה. כל שיר הוא רגע מחיי".

מה הקו המנחה אותך כיוצרת?
“אני כותבת על מה שמעסיק אותי מתוך נאמנות לעצמי".

לְתוֹךְ בּוֹלְעָן
נֶעֶלְמוּ חַיַּי שֶׁלִּפְנֵי הַ־7.10
חֲדַר הַשֵּׁנָה, הַמִּטְבָּח,
הַסָּלוֹן
הַהֲלִיכָה לַחֲדַר הָאֹכֶל
הַפְּעִילוּת בִּנְוֵה אֶשְׁכּוֹל
הַיְּשִׁיבָה בְּכֻרְסָתִי
עִם סֵפֶר וְעִם תֶּה
הַכֹּל נִרְאֶה רָחוֹק וּבִלְתִּי אֶפְשָׁרִי

איל ענבר
בן 41, מתגורר בקיבוץ יד מרדכי. שב לקיבוץ בינואר, לפני כן היה מפונה במלונות ובבית פרטי של קרובי משפחה. עורך הרצאות שבהן הוא משלב את סיפורו האישי ושירים שכתב במשך הזמן ופורסמו בשלל פלטפורמות.

מתי התחלת לכתוב ומהם הנושאים שעליהם אתה כותב?
“התחלתי לכתוב באופן רציף בסביבות שנת 2005, בתחילת שנות ה־20 שלי. אני לא מגביל את נושאי הכתיבה שלי, הם בדרך כלל לקוחים מהחיים ועל החיים, זה יכול להיות חיי הנפש הפנימיים, או דברים שהם לכאורה חיצוניים לי. פרסמתי עד כה חמישה ספרי שירה בהוצאה עצמית (והעט עוד נטוי)".

מה הקו המנחה אותך כיוצר?
“הקו המנחה אותי כיוצר־כותב הוא להיות נאמן לעצמי, כלומר לכתוב (בדרך כלל) לפי צורך פנימי, וכשהצורך עולה, להיות ער וקשוב לו, ולהביע את מה שעולה מתוכי ורוצה להיאמר (להיכתב)".

הדוב הגדול / איל ענבר
“מי מפחד מהדוב הגדול?"
נשמעו שאגות מבית הספר
הסמוך למקום מגוריי הזמני.
“אף אחד" נענו השאגות.
“ואם הוא יבוא?" – “שיבוא!"
“ואם הוא יטרוף?" – “שיטרוף!"

והוא בא וטרף, בסמוך למקום מגוריי, לביתי.
והיו שפחדו והיו שלא מהדוב הגדול,
וזה לא היה עוד משחק ילדים.

דורית נחמיה
בת 50, תושבת כפר יובל, עיתונאית לשעבר, מדריכת לימודי ימימה ומשוררת. ילידת שדה אליעזר, מפונה, נמצאת כרגע בבית בשכירות בכורזים. הוציאה לאור במהלך המלחמה ספר שירים ראשון, “עיתונאית בשדה הנפש", בהוצאת חדרים.

מתי התחלת לכתוב ומהם הנושאים שעליהם את כותבת?
“התחלתי לכתוב שירים בגיל 15, התביישתי והסתרתי אותם רוב חיי. מדי פעם העזתי לשלוח שיר שלי לעיתון או לרדיו. כתיבה היא מתנה שניתנה לי וחוץ מכתיבת שירים עסקתי בכתיבה: כתחקירנית, תסריטאית, כתבת ועורכת. לפני 18 שנה הגעתי ללימודי ימימה וגם שם העבודה הפנימית נעשית בכתיבה. השירים המשיכו להיות במגירה, עד ש...

“כשעברתי לגור בכפר יובל בגבול הצפון, משרד הביטחון החליט לעשות פיילוט במושב ולבנות ממ"ד בכל בית שחסר בו. אמרתי לעצמי שכאשר הממ"ד יהיה מוכן, אשב בתוכו ואדפיס את השירים שכתבתי כל החיים: במחברות, קלסרים וקבצים במחשב ובנייד. וכך נולד ספר השירים הראשון שלי 'עיתונאית בשדה הנפש'. שם השיר הפותח את הספר הוא 'ממ"ד'. המלחמה פרצה והתוכניות קצת השתבשו והתעכבו, את השלבים האחרונים של יצירת הספר כבר עשיתי הרחק מהבית, כמפונה. בבית הדפוס לא היו עובדים כי הם גויסו בצו 8. החלום שלי היה לעשות השקה ביום הולדתי ה־50, בנר ראשון של חנוכה. למרות המצב המורכב, לא ויתרתי וערכתי את ההשקה במועד המתוכנן, עם משפחה וחברים במלון המפונים 'רסטל' בטבריה.

"הנושא המרכזי שמעניין אותי בחיים הוא איך צומחים מקושי ומשברים, זה מופיע בשירים שלי, לצד נושאים אחרים: אהבה והיעדרה, אמהות, חיבור לאינסוף ועוד. לפני שמונה שנים חליתי בדלקת קרום המוח חיידקית, והייתי במצב קשה מאוד, למעשה קיבלתי את חיי במתנה, וגם במחלקת שיקום נפגעי ראש כתבתי שירים, כשהמוח שלי אפשר זאת".

מה הקו המנחה אותך כיוצרת?
“אני יותר עיתונאית מאשר משוררת. הרבה מהשירים שלי הם כמו כתבות קטנות שהסתדרו לכדי שיר. אני לא מקפידה על כללים וחוקים של שירה גבוהה, או על חריזה. אני רואה או חווה משהו בעולם וזה עובר לעולם הפנימי שלי. מרגישה שאני יותר מדווחת מאשר כותבת שיר".

כְּשֶׁהַמִּבְנִים הַיְּשֵׁנִים יִתְפָּרְקוּ
וְאִתָּם שְׁלִיטָה וּפַחַד יִקְבְּרוּ
בַּהֲרִיסוֹת הָאֶתְמוֹל

יִבָּנֶה, יִבָּנֶה
יִבָּנֶה עוֹלָם חָדָשׁ

כְּשֶׁאָעִיז לְהָבִיא אֶת אוֹרִי
וּלְהַרְגִּישׁ בְּנוֹחַ בְּעוֹרִי
לְהַקְשִׁיב לְנִשְׁמָתִי
הַחֲכָמָה, הַיּוֹדַעַת

אֶבְנֶה, אֶבְנֶה
אֶבְנֶה עוֹלָם חָדָשׁ

יְלָדִים יָפִים רוֹקְדִים
יְלָדִים צִבְעוֹנִיִּים
מְבִינִים אֶת מַהוּת הַחַיִּים

בּוֹאוּ נִבְנֶה, בּוֹאוּ נִבְנֶה
בּוֹאוּ נִבְנֶה עוֹלָם חָדָשׁ 

לירון צדקה
בן 40, תושב שדרות, סופר ומשורר, חבר בקהילת “רעות". הוציא לאור עד כה שלושה ספרים: “בינתיים" (2019), “שעון מיוחד" (2022) ו"עץ בתוך תפוח" (2024).

מתי התחלת לכתוב ומהם הנושאים שעליהם אתה כותב?
“במשך הרבה שנים כתבתי שירים למגירה, ורק בשנים האחרונות, בעקבות תגובות טובות מהסביבה, קיבלתי אומץ והתחלתי לפרסם ואף להוציא לאור. השירה שלי עוסקת במגוון נושאים: אהבה, אמונה, התמודדות, נוף וטבע, לאומיות ושאר עניינים. אני גם כותב לקהלים שונים, למבוגרים וגם לילדים.

"בתחום הסיפורת אני כותב לילדים ומתמקד כרגע בכתיבה לגיל הרך, משום שכמורה ומחנך זהו התחום שבו אני מתמחה כבר קרוב ל־20 שנה. המפגש היומיומי שלי עם עולמם של הילדים מעניין ומסקרן אותי ונותן לי השראה.

"לדוגמה, תוך כדי המלחמה הוצאתי לאור את ספר הילדים השני שלי שנקרא ‘עץ בתוך תפוח’. ילד בגיל הרך מלא סקרנות. הוא לומד המון ומנסה להבין את העולם הסובב אותו. לדוגמה: איך צומח עץ, איך גדלים הפירות ומה קורה לזרע בתוך האדמה? הספר הזה עוזר לילדים להבין את תהליך הצמיחה וההתפתחות של העץ - מזרע קטן לעץ גדול. אבל הוא גם רומז לתהליך הצמיחה של הילד עצמו, של האדם.

"בשמחת תורה האחרון חווינו כולנו חוויה מאוד קשה. חלק מאיתנו הרגישו שמשהו נגדע, שעלה הכורת על שדותינו. אנשים רבים, ילדים ומבוגרים, חווים טראומה ברמה של חורבן. היה חשוב לי לתת לילדים תקווה. להראות להם שיש תהליך של צמיחה והתחדשות. לכן, דווקא בתוך המלחמה, עם כל הקושי של לכתוב וליצור ובכלל להתקיים ברמה היומיומית של תושב שדרות שפונה מביתו, עם כל המשמעויות שנלוות לזה, למרות הכל היה לי חשוב להוציא לאור ספר ילדים שיהיה הכי שמח ומלא אופטימיות. ספר שייתן תקווה לילדים שלנו, לדור העתיד".

מה הקו המנחה אותך כיוצר?
“אני לא יודע אם יש קו אחד שמנחה אותי כיוצר. קו אחד קצת מקבע. הכתיבה שלי מושפעת מהרבה קווים וכיוונים וצבעים. אבל אני מאוד משתדל שהכתיבה שלי תהיה אותנטית, אמיתית. כזו שיוצאת מהלב ונכנסת ללב. אני לא מנסה לכתוב את מה שאנשים רוצים לקרוא, אבל הרבה אנשים אומרים לי שהם קוראים אצלי את מה שהיו רוצים לכתוב. זה אומר שהם מזדהים עם מה שכתבתי. שהצלחתי לגעת בלב שלהם. וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות - לגעת בלבבות".

עד כמה אירועי 7 באוקטובר נוכחים ביצירה שלך?
“כמובן שאירועי ה־7 באוקטובר, שמחת תורה, השפיעו עליי. הם לא השפיעו על הכתיבה שלי, כי לפעמים אני כותב שמח ולפעמים עצוב, לפעמים מהשכל ולפעמים מהרגש. אבל בהחלט הם השפיעו עליי ועוררו אותי לכתוב. בתחילת המלחמה כתבתי לא מעט שירים. בחמשת החודשים הראשונים היינו מפונים במצפה רמון. שם היה לי המון שקט וזמן לחשוב, וגם נוף נהדר שמעורר השראה. הכתיבה היא תרפיה בשבילי. היא ממש מרפאה את הנפש. בתקופה הזו כתבתי לא מעט שירים. ולא רק בנושא המלחמה. אבל מאז שחזרנו הביתה לשדרות כתבתי הרבה פחות.

בִּפְלָנֵטָה אַחֶרֶת / לירון צדקה
בִּפְלָנֵטָה אַחֶרֶת, עֶשֶׂר דַּקּוֹת נְסִיעָה
מֵהַבַּיִת שֶׁעָזַבְנוּ, מִשְּׂדֵה הַקְּרָב
שָׂדוֹת יְרֻקִּים לְכָל מְלוֹא הָעַיִן
כַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בְּאָדֹם אַחֵר
עֲסָקִים פְּתוּחִים, קֻפָּה רוֹשֶׁמֶת
יְלָדִים הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר
גַּנֵּי שַׁעֲשׁוּעִים מְלֵאִים
הָרְחוֹב הוֹמֶה אָדָם.
וְרַק קוֹל טִרְטוּר מַזְלָ"ט
וְהֵדֵי פִּיצוּצִים עֲמוּמִים מֵרָחוֹק
מַזְכִּירִים לְךָ מִדֵּי פַּעַם
אֶת מָה שֶׁקוֹרֶה שָׁם
בִּפְלָנֵטָה אַחֶרֶת, עֶשֶׂר דַּקּוֹת נְסִיעָה
בַּבַּיִת שֶׁעָזַבְנוּ, בִּשְׂדֵה הַקְּרָב.

דפנה דרוקר
בת 54, תושבת קריית שמונה. בימים אלו מפונה לאירוח כפרי בקיבוץ איילת השחר – אחרי חצי שנה בתל אביב. משוררת וסופרת.

מתי התחלת לכתוב ומהם הנושאים שעליהם את כותבת?
“אני כותבת יומנים ושירים מילדותי המוקדמת. בגיל 12 נבחרתי לכתבת צעירה ב’הארץ שלנו’. הוצאתי עד כה שני ספרי שירה: ‘יום אחד’ (אופיר ביכורים, 2017), ‘להתייאש אסור’ (עמדה, 2021) וספר פרוזה אוטוביוגרפי בשם ‘זר עלי דפנה’ (עמדה, 2024). הנושאים שעליהם אני כותבת הם ילדות, אהבה, התמודדות נפשית עם אתגרי החיים (מתמודדת בהצלחה עם מאניה דיפרסיה), הורות לילד על הספקטרום והתמודדות עם הקשיים כמפונה ועקורה מביתי ומעירי".

מה הקו המנחה אותך כיוצרת?
“הקו המנחה אותי בכתיבתי הוא הרצון והדחף לבטא את עצמי, את דעותיי ואת רגשותיי תוך פתיחות ושיתוף מלאים, כנים ופתוחים של הקוראים והמאזינים. אני מרגישה גם שיש לכתיבתי ערך היסטורי כחלק מהמלחמה והתקופה הקשה ביותר שעוברת המדינה ועבר העם שלנו מאז השואה".

לֶהָבוֹת / דפנה דרוקר
יִתָּכֵן מְאוֹד וּבְרֶגַע זֶה
כָּל עֵדוּיוֹת חַיַּי עוֹלוֹת בְּלֶהָבוֹת.
יִתָּכֵן מְאוֹד שֶׁהַיַּעַר הַמְּפֻיָּח
פּוֹלֵשׁ אֶל בֵּין קִירוֹת בֵּיתִי.
וּמָה יִהְיֶה עַל אַלְבּוֹמֵי הַתְּמוּנוֹת
שֶׁלִּי וְשֶׁל מִשְׁפַּחְתִּי,
וְהַצִּיּוּרִים שֶׁלִּי וְשֶׁל אִמִּי,
וְהַשִּׁירִים וְהַיּוֹמָנִים שֶׁכָּתַבְתִּי וְשָׁמַרְתִּי
לְאֹרֶךְ הַהִסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי?
וּמָה יִהְיֶה עַל הַחֲתוּלִים וַחֲזִירֵי הַבַּר?
וּמָה יִהְיֶה עַל כָּל זִכְרוֹנוֹתַי מִשֶּׁכְּבָר?
הַשָּׁמַיִם אֲדֻמִּים הָיוּ הָעֶרֶב וְלֹא מֵאֵשׁ שְׁקִיעוֹת,
מֵאֵשׁ שִׂנְאָה וּמָוֶת.
עָשָׁן כָּבֵד אוֹפֵף אֶת עִירִי,
יִתָּכֵן מְאוֹד
שֶׁדָּבָר לֹא יִשָּׁאֵר עַל הָאֲדָמָה
הַחֲרוּכָה.
אֵיךְ נַחְזֹר,
מָתַי
וּלְמָה?

טליה ועקנין
בת 40, תושבת מטולה. יוצרת, כותבת ושרה פיוטים ושירים מקוריים. מאז ה־7 באוקטובר מתגוררת בכרכור.

מתי התחלת לכתוב ומהם הנושאים שעליהם את כותבת?
“התחלתי לכתוב בגיל 16 בעיקר שירה. בשנים האחרונות אני מנסה לגעת באנשים ובנשים דרך האמנות שלי ולהשמיע קול שמדבר על אחדות, שלום וערבות בין החלקים בחברה הישראלית דווקא מתוך חיבור לזהות היהודית ולקול הנשי.

“אני עובדת כרגע על כתיבת שני ספרים חדשים: האחד ‘אישה ושמה תשוקה’ - ספר שמספר על מסע של ארבע נשים וההתמודדות השונה שלהן עם הנשיות שלהן, עם הגוף, עם תשוקה, ועל המתח בין הרצון לפגוש אהבה גדולה שתסחוף אותי ובין הרצון לא לאבד עצמיות, חופש, עצמאות ונפרדות. הספר וסיפורן של הנשים מתכתב עם הסיפור התנ"כי על חוה, עם השיר הארוטי שכתב שלמה המלך, שיר השירים על ‘חולת האהבה’ ועם מדרשים שונים מתוך הזוהר והגמרא שעוסקים בנושא הזה שבין רצון להיסחף בתשוקה בדבקות אחרי משהו ומצד שני לשמור על הזהות שלי, על הקול שלי, על העצמיות שלי ועל הזכות שלי לבחור או להתנגד. הספר השני הוא פירושים על פרשות השבוע מנקודת מבט נשית שעוסקת בהתפתחות אישית וחברתית".

מה הקו המנחה אותך כיוצרת?
“הייתי כותבת המון על שלום ועל אחדות דווקא מתוך חיבור לזהות היהודית ומתוך לימוד תורה. קיימתי מפגשים משותפים של לימוד, מוזיקה ושירה משותפת לערבים ויהודים, דתיים וחילונים, שעוסקים בלימוד תורה שמדברת דווקא על הקריאה לשלום, לערבות ולאחדות".

עד כמה אירועי 7 באוקטובר נוכחים ביצירה שלך?
“אני מרגישה שמאז ה־7 באוקטובר נהיה לי איזשהו חשש או פחד לדבר במרחב הציבורי או לפרסם שירים או טקסטים שמדברים על השלום ועל הבקשה לאחדות ולראיית הכאב של האחר, בטח מתוך לימוד תורה. כיוון שנראה שהמרחב הציבורי הקצין ומי שמחזיק בתורה לא מוצא בה את הרכות, השלום והבקשה לאחדות שאני רואה בה ומבקשת להנגיש בשנים האחרונות.

ליאורה בן אשר
בת 67, תושבת קריית שמונה. במשך למעלה מ־40 שנה עסקה בהוראה ובכתיבה. מפונה בקיבוץ עין הנצי"ב בעמק המעיינות.

מתי התחלת לכתוב ומהם הנושאים שעליהם את כותבת?
“כותבת מגיל 16 למגירה. מעל 20 שנה מפרסמת משיריי במקומון קריית שמונה, כל שבוע שיר שבועי. בשנתיים האחרונות הוצאתי שני ספרי ילדים: 'המשולש חישחש' ו'כיפוש מחפשת ריגוש וחידוש', אותם גם איירתי בעצמי. הגשתי אותם לוועדת אגודת הסופרים הישראלית וזכיתי להגשים חלום. אני מוכרת כסופרת באגודה. הספרים מותאמים לגילי 4־7 וכתובים בחרוזים. הנושאים עליהם אני כותבת הם חגים, עונות השנה ואקטואליה".

מה הקו המנחה אותך כיוצרת?
“באופן כללי אני כותבת הגיגים, רגשות ותחושות בעקבות חוויות יומיומיות אישיות וכלליות. הכתיבה מהווה עבורי פורקן רגשי וסיפוק מתגובות הקוראים".

קפה של בוקר / ליאורה בן אשר
קפה של בוקר
מעט מלוח
דמעותיה נמהלו בו
ממחברתה היא קוראת זיכרונות
מהימים של הביחד
דמעה ממוססת את הדיו
היא נוטלת טישו
ממהרת להספיג בו יגונה
שלא יטשטשו את הזיכרונות
לילה לילה
היא מרטיבה את הכרית
זו מוכתמת ודורשת כביסה
היא לא תכבס אותה
ריחו עדיין ספוג בה.

צהוב על הגדר
נטולת מאוויים
למודת מכאובים
נטולת רצונות
יבשו הדמעות
תעו בדרך בתקוות
חנוקה בעניבת פרפר
לולאה צהובה בכל עיר וכפר
תלויה על גדר ובאמצע הכיכר
נטולת משמר
נטולת מבצר
לא יסולח
לא יכופר

ארנולד איחייב
בן 41, תושב שדרות.

מתי התחלת לכתוב ומהם הנושאים שעליהם אתה כותב?
“התחלתי לכתוב בעברית בשנת 2018 ועד כה הוצאתי לאור שני ספרי ילדים: 'סוד המפתח והכי גדול זה להיות קטן' ו'הפרפר והפר' (גלילי הוצאה לאור). שניהם נרכשו בתחילת שנת הלימודים על ידי אגף גני הילדים בעיריית שדרות. בקרוב יצא לאור ספר חדש בשם 'הפוני של נוני'. כמו כן הוצאתי לאור ברוסיה שלושה ספרים נוספים. כל הסיפורים שאני כותב הם משלים מקוריים עם מוסר השכל והם עוברים עריכה ספרותית ולשונית איכותית של דרורית חן".

מה הקו המנחה אותך כיוצר?
“אני מנסה להעביר בספריי את המסר החשוב שכל אחד בעולם הזה הוא אבן חן, ולכל אחד יש הכוח לשנות ולהשתנות, אם רק ירצה בכך. כל ספריי מצליחים להעביר בצורה חווייתית לילדים וגם להורים תובנות חכמות ומעשיות, ובהן שמירה על התמימות. אני מקפיד מאוד שיהיו בהם איורים אמנותיים מקוריים של ציירות מוכשרות כמו ילנה סקריפצ’נקו ודיאנה שמעון".

אַךְ לִפְנֵי שֶאַתְחִיל,
כָּךְ זִכְרוּ לְעוֹלָם:
כָּל אָדָם בְּאִבּוֹ - אֶבֶן חֵן,
לְכֻלָּנוּ - מָקוֹם יִחוּדִי בָּעוֹלָם,
הַאֲמִינוּ בְּכָךְ, וִיהִי כֵן.

וְכָךְ מַתְחִיל סִפּוּרֵנוּ:

הַהַפְסָקָה הִסְתַּיְּמָה,
הַכִּתָּה מִתְמַלֵּאת,
כָּל אֶחָד כְּדַרְכּוֹ בָּא לָשֶבֶת,
וְהַכֺּל כַּשּוּרָה,
הַמּוֺרָה לֺא נִמְצֵאת,
וּמַלְכַּת הַכִּתָּה מְכַכֶּבֶת.

כַּעֲבֺר זְמַן מָה
אֶת כֻּלָּם מַדְהִימָה
חֲנִיכָה, שֶלָּרֺב מִצְטַנַּעַת,
וּפִתְאֺם מוֺפִיעָה
עִם פּוֺנִי מֻשְלָם וְצַמָּה,
וּתְשוּאוֺת הִיא שוֺמַעַת.

הִיא בִּן רֶגַע הָפְכָה
מִיַּלְדָּה אַלְמוֺנִית
לְמוֺפֵת, לַהֲכִי מְדֻבֶּרֶת.
הַבָּנִים לָהּ קוׄרְאִים
חָנִי הַדֻּגְמָנִית,
הַבָּנוׄת מְכַנּוׄת אוׄתָהּ - הַכּוׄכֶבֶת.

כָּך מִבְּלִי דַּעַת
נַעַשְׂתָה בִּמְהֵרָה
מוׄדֶל לְחִקּוּי מַצְלִיחַ.
הֵחֵלּוּ כֻּלָּן
לְהַעֲתִיק אֶת דֻּגְמַת שְׂעָרָהּ.
חִקּוּי בַּחֶבְרָה הֲרֵי זֶה שָכִיחַ.

גַּם יוׄנִי, רוׄנִי
וְהַגְּבַרְתָּן אֶלְיָקִים,
שְלֺשֶת מַלְכֵי הַכִּתָּה,
לְחָנִי בַּבּׄקֶר
יוׄם יוֺם מְחַכִּים
וְאוֺתָהּ מְשַבְּחִים מֵעַתָּה.