מאז ה-7 באוקטובר, בני נוער רבים מכל קצות הארץ התנדבו לסייע במאמץ המלחמתי והשקיעו מעצמם שעות רבות, במקביל לשנת לימודים קשוחה ביותר בצל המערכה, למען האחר. החופש הגדול הוא הזמן שבני הנוער משוועים לו, אך הפעם, כשהמלחמה עדיין נמשכת בעוצמה, בני נוער רבים מעדיפים לנצל את הזמן הזה להתנדבות למען העורף.
"אם תיפתח חזית צפונית, נמל אשדוד יהיה הנמל היחיד בארץ"
לקראת יום קרם ההגנה הבינלאומי והקיץ: כל הטיפים לשמירה על העור
יואב רוזנטל (15), תלמיד עירוני א’ בתל אביב, הפך מאז פרוץ המלחמה ליד ימינן של משפחות החטופים במאהל בתל אביב, ולאחרונה אף הקים עם חבריו, בני נוער נוספים, ארגון נוער למען החטופים, שלא מתכוון להפסיק עד שכולם חוזרים הביתה.
"אני מתנדב בכיכר החטופים מתחילת המלחמה, והקמתי באמצע חודש מרץ את ארגון הנוער למען החטופים שפועל בעיקר בשער בגין בתל אביב עם חלק ממשפחות החטופים", הוא מספר. "התפקיד שלי הוא Helper, לעזור בכל מה שצריך, אם זה להביא דברים ממטה משפחות החטופים לכיכר, להיות בקשר רציף וחזק עם משפחות החטופים עצמן, ובעצם לעשות כל דבר שצריכים ממני. אם נניח הם נתקעו בלי כיסאות – אז קוראים לי. אני עוזר בכל מה שאני יכול. תמיד כשאני פוגש משפחות חטופים שאני לא מכיר הן מחמיאות לי וזה באמת מחמם את הלב, זה הדבר הקטן שכל אחד יכול לעשות למענן, וזו חובה של כל אחד לדעתי לבוא ולתמוך במשפחות. אין דבר יותר חשוב מהמאבק הזה".
כמה שעות אתה משקיע בזה?
"זה יכול להיות בין פעמיים בשבוע לשבע פעמים בשבוע, תלוי מאוד בזמן שיש לי. עכשיו, כשמתחיל החופש הגדול, אני מתכנן לתרום מעצמי כמה שיותר למען משפחות החטופים, לפתח את הארגון ולהפגין כמה שיותר למען השבת החטופים. הגעתי להתנדבות הזו בזכות חבר ששאל אותי יום אחד אם אני רוצה להצטרף אליו ולהתנדב בכיכר החטופים, הגעתי ומאז נשאבנו לתוך זה. כרגע יש אצלנו 75 בני נוער פעילים בארגון".
היה ברור לך מלכתחילה שזה מה שתרצה לעשות בחופש הגדול?
"כן, זה היה לי מאוד ברור. אנחנו חייבים להחזיר את החטופים הביתה ואי אפשר לשבת בבית. זה לא מאבק רק של המבוגרים אלא גם של הנוער, ואם לא נצא לרחובות ואם לא נתמוך במשפחות – לא בטוח שהם יחזרו".
"תמיד יש מה לעשות"
"העוגן למשפחות המילואים" הוא מערך התנדבותי המסייע לכ־15 אלף משפחות שבהן בן או בת הזוג גויסו למילואים, ופועל ב־250 יישובים ברחבי הארץ. יעל ששון (16) מתל אביב, המתנדבת בארגון מאז נובמבר האחרון, מלווה כ־40 משפחות מילואים בתל אביב, עוזרת לכל משפחה ומתעניינת בכל פיסת מידע לגביה, כגון איזו משפחה צריכה עזרה בבישולים או בייביסיטר לילדים ומתי צריך להוציא את הכלב לטיולים.
"כל שנה שעברה, במסגרת ההתנדבות האישית בתיכון עירוני ד’ בתל אביב, התחלתי לרכז את המעורבות האישית בשכבה שלי והקמתי מערך חונכות לחטיבה בבית הספר שלי", היא מספרת. "מתחילת המלחמה חשבתי איך אני יכולה לתרום עוד, מאוד רציתי להתנדב ולעשות משהו משמעותי, ואז נחשפתי להודעה שהמחנכת שלי שלחה ובה יש הצעה להתנדב ב'עוגן למשפחות המילואים'. כשראיתי את זה הצטרפתי לארגון כי רציתי לתרום כמה שאני יכולה. בפעם הראשונה הלכתי לעזור למשפחה וראיתי כמה זה חשוב וכמה זה יכול לשנות את ההרגשה שלהם, והחלטתי שאני רוצה לתרום הרבה יותר".
ששון פנתה לארגון שוב וביקשה להעמיק את המעורבות ההתנדבותית שלה בו, והתמנתה למנהלת מחוזית: "התפקיד שלי הוא בעצם ליצור קשר עם המשפחות, לתווך ביניהן ובין המתנדבים ולראות שהכל בסדר אצלן, לוודא מה הן צריכות ובעצם להיות שם בשבילן. אני במגמות פיזיקה והנדסת תוכנה שהן מגמות תובעניות, אבל החלטתי שמאוד חשוב לי לעזור כמה שאני יכולה, בלי קשר למחויבות ההתנדבותית של התיכון שאותה סיימתי כבר מזמן. ראיתי כמה העזרה למשפחות המילואים יכולה לשנות את הסיפור שלהן כי זה לא פשוט לבקש עזרה, וזה לא פשוט המצב הזה של לא לראות את בן או בת המשפחה הרבה מאוד חודשים. ראיתי שיש לי הזדמנות לעשות משהו שהוא מעבר. בשבילי זה היה ועדיין מאוד משמעותי".
מה התוכניות שלך לחופש הגדול?
"אני לא מתכוונת להפסיק את ההתנדבות הזו כי אני חושבת שאין דבר יותר חשוב מלעזור ולעשות מה שאני יכולה, וכמה שאני לא אעשה – המשפחות עושות הרבה יותר. אני רואה אמהות לביאות שעושות כל מה שהן יכולות ואי אפשר לדמיין מה זה להיות במצב שלהן, באמת נשים וגברים מדהימים וזו זכות לעזור להם. ביומיום אני מקדישה לזה שעה־שעתיים ביום אבל עכשיו בחופש הגדול אני אנסה להקדיש יותר שעות ולנסות לקחת על עצמי עוד משפחות לסייע להן.
אין מה לעשות, יש כל כך הרבה משפחות ותמיד יש עוד מה לעשות ועוד איך לתרום. הכי חשוב לי להגיד שיש לנו פריבילגיה ובמקום לשבת בחוסר אונים בבית יש לנו מה לעשות. אנחנו יכולים לתת ולתרום. יש כל כך הרבה מקומות שאפשר להתנדב בהם ולעשות דברים משמעותיים ואדירים שיכולים לעזור בצורה יוצאת דופן, והדבר הקטן ביותר, במקום לשבת בבית ולצפות בחדשות - ללכת לבית של משפחה, לעשות כביסה או להכין אוכל - זה יכול לשנות לה את כל המצב".
"עמוסים בתוכניות"
נעם אלון (18), שמיניסטית מהיישוב הקהילתי מצפה יריחו, אחראית בשלוש השנים האחרונות על עמותת הנוער המתנדב שייסד שובל גולדמן (19) במטרה לחבר בין ארגוני חסד למתנדבים, ליצור פרויקטים, לקדם יזמות צעירה ולענות על צורך בעזרה בכל הארץ. "בשבוע הראשון של המלחמה עשינו 80 התנדבויות ברחבי הארץ, גם בדרום וגם בצפון, מסיוע בפינוי מקלטים שהיו מפוצצים בציוד ועד ביקורי פצועים בבתי החולים, שזה משהו שאנחנו עושים עד היום", היא מספרת. "מתחילת המלחמה הרמנו שלוש חתונות לזוגות שלא יכלו להתחתן וזה היה מאוד מרגש.
עכשיו מתחיל החופש הגדול ואנחנו עמוסים בפעילויות שתכננו, מסיוע לתושבי הצפון שמופגזים עכשיו כל הזמן וזקוקים לסיוע, ועד פרויקטים כמו ימי כיף לילדים עם צרכים מיוחדים (ילדי צמי"ד) עם 250 חונכים על 350 חניכים, ארבע שעות של כיף כדי שהם יוכלו להשתחרר מהתקופה הקשה הזו. בעוד חודש אנחנו מקיימים יריד חסד להתרמת דם ושיער שזה משהו שהוא ערכי עם תוכן".
בעמותה פועלים כיום למעלה מ־1,000 בני ובנות נוער ברחבי הארץ ובמסגרתה הוקמו גם כ־40 סיירות התנדבותיות שנועדו לסייע בשימוח חולים וקשישים, בחקלאות, באריזות מזון, בחתונות לחסרי אמצעים ובעזרה למשפחות מגויסים.
אלון מציינת כי במהלך המלחמה הוקמה בעמותה סיירת התנדבותית עורפית במקומות שונים בדרום ובצפון, במסגרתה בני נוער עוזרים בצורה מקומית לכל מי מהעוטף שזקוק לסיוע: "בסיירת בערד למשל שכוללת בני נוער בגילי 17־15 הם פינו מקלטים והולכים לבתי אבות לשמח מבוגרים; בסיירות נוספות יוצאים לבקר את המפונים בבתי מלון בים המלח כדי לדאוג לצרכים שלהם ולעזור להם במה שאפשר; אם יש מבוגר שזקוק לתרופה אך מפחד לצאת החוצה בגלל ההפגזות, אז המתנדבים שלנו דואגים לו לכך; פתחנו עכשיו בצפון כמה סיירות חדשות כדי לסייע, עדיין מרחוק בגלל המצב, למפונים בשלומי ובקריית שמונה ובמקומות שכן אפשר להגיע אליהם, כמו בקריות. יש אצלנו מתנדבים שמגייסים ציוד לחיילים כמו גופיות, גרביים ודאודורנטים וגם דברים כמו אוכל ועוגות. חשוב לנו להיות שם בשביל העורף כי אנחנו חלק מהעורף, ובשבילנו החופש הגדול הזה מוקדש לכל מי שצריך אותנו שם בשבילו".
